gate system

אנרגיית האחדות .

מהי אנרגיית האחדות ?

אנרגיית האחדות הינה מתנת אור המועברת בחניכה אנרגטית. האנרגיה שעוברת בזמן אנרגיית האחדות , היא אנרגיה שבאה מהתודעה הקוסמית האוניברסלית.

אנרגיית האחדות נועדה לריפוי – הגוף והנפש, הגשמת משאלות והארה.


האנרגיה שעוברת בזמן אנרגיית האחדות מופנית אל האונות הקידמיות והצדדיות של המוח, משם אל מערכת העצבים, האיברים הפנימיים, עמוד השדרה, הצ'קרות, הלב ואל מחזור הדם.

האנרגיה מגיעה לכל עורק, וריד ונים, כמו-כן לכל התאים בגוף.



אנרגיית האחדות מאיצה את תהליך התעוררות הגופים: פיזי אנרגטי ורוחני ומביאה את המקבל לרמת תודעה גבוהה יותר. אנרגיית האחדות מחברת למימד גבוה.

מתוך רמת התודעה הגבוהה אנו מתפקדים בחיי היום-יום מבלי שנכנס "למלכודות" ריגשיות וקיצוניות. כך שרגשות כמו: כעס חזק, קינאה, עצב, דיכאון, חוסר אונים, פגיעות ועוד... מקבלים פרופורציות אחרות, אנו נכנסים למצב של התבוננות שבו קבלת החלטות והפעולות שלנו היא ממקום של חשיבה ברורה ופחות ממקום של רגישות. למרות זאת, תוך כדי אנו מוצפים בשלווה, אושר, רגיעה ואהבה. אהבה עצמית ואהבת הזולת, חסד והבנת האחר. פתאום ישנה תחושה שאין ממש הפרדה בינינו לאדם אחר, בינינו לבין הטבע, אנחנו והיקום אחד.


מסגולות אנרגיית האחדות
אנרגיית האחדות עוזרת בריפוי כאבים פיזיים.

אנרגיית האחדות עוזרת בריפוי כאבים ריגשיים, חרדות, פחדים, מצבי דכאון ועוד....



התחושות לאחר קבלת אנרגיית האחדות
התחושה לאחר קבלת אנרגיית האחדות היא נעימה, נכנסים לשלווה, רגיעה, שקט פנימי ואושר.

בלילות לאחר קבלת אנרגיית האחדות יכולים להופיע חלומות, מסרים ותובנות. לעיתים תוך כדי אנרגיית האחדות ולאחריה, ישנה תחושה של חום או קור, צמרמורות או נימלול בגוף.

זוהי תופעה רגילה במצב של שינוי תדר אנרגטי.

מאחר והגופים שלנו נכנסים לרמת תודעה גבוהה יותר ותדר אנרגטי גבוה, יש לנוח ולתת לגוף הפיזי להתרגל, כמה זמן שצריך.

ככל שמקבלים יותר דיקשות כך ההתפתחות הרוחנית, תודעתית והאנרגטית מקבלת תאוצה.

כמו-כן לרוב גם נפטרים מדפוסי התנהגות שאינם משרתים אותנו יותר.




לילדים - אנרגיית האחדות עוזרת להתמודד עם הפחדים והחרדות המלווים לגיל הילדות כמו: פחדים וכן מאזנת בריכוז בלימודים.
לנוער – אנרגיית האחדות עוזרת להתמודד עם מצבי הרוח הקשים, ההתלבטויות ואי השקט שנגרם כתוצאה משינוי הורמונלי. אנרגיית האחדות עוזרת ליחסים עם ההורים וכן בריכוז והתמודדות במצבי לחץ בלימודים.

לנשים בהיריון - אנרגיית האחדות מביאה את האם לרמת מודעות גבוהה יותר, האם מתמודדת עם תיסכולים הנובעים לעיתים משינויים הורמונליים, התינוק חווה את מה שהאם חווה ולכן כאשר האם מאוזנת ונמצאת בשקט פנימי, רגיעה, שלווה ואושר כך גם התינוק מרגיש.


באנרגיית האחדות העברת האנרגיה מיועדת לשפר את חיי האנשים, כתוצאה משינוי בתודעה שלהם.

האנרגיה הזו פועלת לפי חוקי הטבע ובהרמוניה איתם.


. אם דואגים למשרד או למשפחה או לזה או להוא או תגובות ופרשנויות על האוכל עצמו. אתם לא מתנסים באוכל. אין לכם התנסות של אוכל. לכן אם אתם מתנסים במציאות כמו שהיא אז אתם מתנסים באושר. אתם תראו שכל הבריאה היא מושלמת, דבר הכי יפה ואתם כבר בגן עדן. אנחנו הופכים את זה לגיהינום.

שנת 2012

בגבן מדבר על המשמעות לשנת 2012 ואיך היא קשורה להארה?

שאלה: מהי המשמעות של שנת 2012?

בגבן: בסדר. רובכם יודעים שלכדור הארץ יש שדה מגנטי. כשהליבה המותכת של כדור הארץ מסתובבת, נוצר שדה מגנטי. ספרת המחשבות (thought sphere) נמצאת בשדה המגנטי של כדור הארץ. השדה המגנטי נחלש בצורה דרמטית במשך 10 השנים האחרונות.

עכשיו, בפיזיקה יש מדד שנקרא "הרזוננס של שומאן" (Schumann's Resonance) אם נשתמש בו נוכל לקבוע את העוצמה של השדה המגנטי של כדור הארץ. בעוד שבמשך הרבה מאות שנים הוא היה קבוע על 7.8 סיבובים לשנייה, במשך 8-7 השנים האחרונות הוא עלה ל- 11 סיבובים לשנייה והוא ממשיך לעלות בצורה דרמטית. אם מחשבים את הנתונים באופן מתמטי, יוצא שבשנת 2012 המדד יהיה 13 סיבובים לשנייה.

כאשר הרזוננס יהיה 13 סיבובים לשנייה, ליבת כדור הארץ תחדל להסתובב והשדה המגנטי יחדל להתקיים ואז גם המינד שלכם יחדל להתקיים. כשאני אומר "המינד שלכם", מה שאני מתכוון הוא "הסמסקרות" (samskaras). (סמסקרה – רשמים, זיכרונות).

לחץ של 11,000 שנים של סמסקרות יעלם.

זוהי המשמעות של שנת 2012 .

איך אנחנו יודעים שזה יתקיים? לימוד המאובנים הראה את זה. זה קורה בערך כל 11,000 שנים. זה עוד זמן קצר מעכשיו ואחרי זה נוכל להתחיל התחלה חדשה. בגלל זה אני רוצה שתהפכו להיות מוארים עד שנת 2012. אם תהיו מוארים וכל הסמסקרות שלכם ייעלמו, נוכל להתחיל עידן חדש שייקרא סאטיה יוגה (Satya Yuga) או תור הזהב. אדם יכנס למצב חדש של תודעה שונה.

הרזוננס של כדור הארץ גובר וזה אומר שהלב של כדור הארץ עובר שינוי. לכדור הארץ יש גוף פיזי כמו שלכם יש גוף. יש לכדור הארץ גם תודעה. עכשיו, כשקצב דפיקות הלב של כדור הארץ עולה,


src="http://www.signup.co.il/images/logo.png" width="191" height="60" alt="לוגו Signup קידום אתרים" />

src="http://www.lappid.com/images/logo.png" width="191" height="60" alt="לוגו Signup קידום אתרים" />


src="http://www.signup.co.il/images/logo.png" width="191" height="60" alt="לוגו Signup קידום אתרים" />



src="http://www.signup.co.il/images/logo.png" width="191" height="60" alt="לוגו Signup קידום אתרים" />




gate system

שבדיקה פשוטה המאפשרת לאדם לקבל אינדיקציה לגבי חלק ממצבו הגופני

המדריך המלא: כך תפענחו את בדיקות הדם שלכם


ספירת דם דיפרנציאל כימיה של הדם פרופיל שומנים

תפקודי כבד תפקודי קרישה ניתוח תוצאות ברשת




מה זה המוגלובין? האם 'סטייה שמאלה' מסוכנת? מדוע מבצעים בדיקה של תפקודי הכבד, והאם יש הכנות מיוחדות לקראת בדיקת כימיה של הדם? אם גם אתם עומדים נכלמים מול שלל הקיצורים וראשי התיבות ומשתגעים מהכוכביות שיוצאות מהשורה בטופס בדיקת הדם, המדריך הבא יעזור לכם להבין קצת את המתרחש בטופס התוצאה. להדפיס ולשמור









ספירת דם

נקרא גם: Complete Blood Count, CBC, ס"ד, ספירה



אחת משתי הבדיקות העיקריות המבוצעות במרפאות, בחדרי המיון ובעת אשפוזים במחלקות. הבדיקה מעניקה מידע על זיהומים ועל דלקות, על מצבים של חסר דם (אנמיה) ועל הפרעות המטולוגיות שונות. אין כל צורך בהכנה מיוחדת לבדיקה, והתוצאות מתקבלות לרוב בתוך כשעה (אם אתם בבית-חולים) או בתוך כיממה (אם נבדקתם בקופת-חולים).



WBC (נקרא גם White Blood Cells, לויקוציטים)


מה זה: הכדוריות הלבנות הן אחד המרכיבים העיקריים במלחמה בחיידקים, בנגיפים ובפולשים אחרים. כמו כן הן נלחמות בתאים סרטניים. קיימים כמה תת-סוגים של כדוריות דם לבנות. כאשר יש בדם עלייה חריגה של כדוריות דם לבנות, מצביע הדבר לרוב על קיומו של זיהום. ניתן ללמוד על אופי הזיהום מסוג כדוריות הדם הלבנות שבמספריהן נרשם הגידול.

ערכים תקינים: 4,300-10,800.

ערכים גבוהים: נקראים 'לויקוציטוזיס' ומצביעים לרוב על קיומו של זיהום.

ערכים נמוכים: נקראים 'לויקופניה' ומצביעים על כשל של מערכת החיסון ובמקרים נדירים על לוקמיה (סרטן דם).



RBC (נקרא גם Red Blood Cells אריתרוציטים, כד"א, כדוריות דם אדומות, תד"א, תאי דם אדומים)

מה זה: כדוריות הדם האדומות אחראיות על

קשירת חמצן מהריאות, על הובלתו לרקמות הגוף, על קליטת פחמן דו-חמצני מתאי הגוף השונים ועל פליטתו בחזרה לריאות.

ערכים תקינים: 4.5-5.3.

ערכים גבוהים: עלולים להצביע על הפרעה במערכת ייצור הדם. רמות גבוהות של אריתרוציטים נצפו גם אצל מעשנים ואצל חולים במחלות ריאות. • ערכים נמוכים: עלולים להצביע על אנמיה או על דימומים קשים.



HCT (נקרא גם המטוקריט)

מה זה: נפח כדוריות הדם האדומות בתוך כלל נוזל הדם.

ערכים תקינים: גברים - 37%-54%, נשים - 33%-47%.

ערכים נמוכים: מצביעים לרוב על דימום או על אנמיה.



MCV (נקרא גם Corpuscular Volume Mean)

מה זה: הנפח הממוצע של כדורית הדם האדומה.

ערכים תקינים: 78-93.

ערכים נמוכים: מצביעים על אנמיה הקרויה 'מיקרוציטית', שבה נפח הכדורית האדומה קטן מהרגיל, לרוב בשל מחסור בברזל.

ערכים גבוהים: מצביעים על אנמיה הקרויה 'מקרוציטית', הנגרמת לרוב בשל מחסור בוויטמין 12 B או בחומצה פולית.



MCH (נקרא גם Mean Cell Hemoglobin)

מה זה: כמות ההמוגלובין הממוצעת בכל כדורית אדומה.

ערכים תקינים: 24-30.

ערכים נמוכים: עשויים להצביע על אנמיה או על בעיה המטולוגית אחרת.



RDW (נקרא גם Red Cell Distribution Width)

מה זה: הבדיקה מודדת עד כמה שונות כדוריות הדם האדומות זו מזו. ככל שהשונות גבוהה יותר, הרי שתהליך ייצור כדוריות הדם אינו תקין. שונות גבוהה נראית גם במהלך תיקון נורמלי של אנמיה על-ידי הגוף.

ערכים תקינים : 11.5%-14.5%.

ערכים חריגים : מצביעים על הפרעה בייצור הדם.



PLT (נקרא גם תרומבוציטים, טסיות, Platelets)


מה זה: טסיות הדם אחראיות על אחד השלבים בתהליך המורכב של קרישת הדם. כאשר ישנה פציעה, נעות טסיות הדם לעבר האתר שניזוק, נשברות ומשחררות חומרים שונים. בכך הן מתחילות תהליך מסובך, הכולל שלבים רבים, שבסופו נוצר קריש הדם.

ערכים תקינים: 150,000-450,000.

ערכים נמוכים: נגרמים בשל הרס הטסיות בכלי הדם או בגלל הפרעה בייצורן במוח העצם. המצב הזה עשוי להצביע על הפרעה בקרישת הדם ועל נטייה לדימומים.

ערכים גבוהים: מופיעים בתגובה לדימום או במחלות שונות של מוח העצם. ברמות המתקרבות למיליון ישנה סכנה מוגברת לקרישתיות יתר.



Hb (נקרא גם המוגלובין, Hemoglobin)

מה זה: המוגלובין הוא מרכיב בתוך הכדורית האדומה, אשר אחראי על קשירתם ועל שחרורם של חמצן ושל פחמן דו-חמצני.

ערכים תקינים: נשים - 12-16 מיליגרם לדציליטר; גברים - 12-18 מיליגרם לדציליטר.

ערכים נמוכים: מעידים על אנמיה. זו יכולה לנבוע מהפרעה המטולוגית, ממחסור בברזל, מדימומים ומסיבות נוספות.



Ferritin (נקרא גם פריטין)

מה זה: פריטין הוא תרכובת של ברזל ושל חלבון, ותפקידו להיות מאגר הברזל בגוף. בדרך כלל בודקים את כמות הפריטין בדם כאשר יש חשד לחסר דם (אנמיה) בגלל מחסור בברזל. במקרה של ערך נמוך הטיפול הוא לרוב פשוט: בליעת גלולת ברזל מדי יום.

ערכים תקינים: גברים - 12-300 ננוגרם למיליליטר; נשים 12-150 ננוגרם למיליליטר.



Transferrin (נקרא גם טרנספרין)

מה זה: חלבון המעביר ברזל מהדם למוח העצם ליצירת תאי דם חדשים.

ערכים תקינים: 200-400 מיליגרם לדציליטר. ערכים חריגים עשויים להעיד על קיומה של בעיה המטולוגית.





דיפרנציאל



נקרא גם ספירה מבדלת, נוסחה מבדלת, Differential

מה זה: הבדיקה היא חלק מספירת הדם ומפרטת את הכמויות של תת-הסוגים של כדוריות הדם הלבנות. על-פי הכמויות האלה של תאי הדם הלבנים השונים המפורטים בבדיקה ניתן לשער באיזה סוג זיהום מדובר. הבדיקה הזאת גם עשוי להצביע על חשד לתהליך סרטני. להלן יפורטו הסוגים השונים של תאי הדם הלבנים.



Neut (נקרא גם נויטרופיל, Neutrophil)

מה זה: תאי הדם הלבנים האחראים בעיקר על חיסול חיידקים.

ערכים תקינים: 28%-54% (מכלל תאי הדם הלבנים).

ערכים גבוהים: נקראים גם 'סטייה שמאלה' או נויטרופיליה ומעידים לרוב על זיהום חיידקי.

ערכים נמוכים: נקראים גם 'נויטרופניה' ומעידים על הפרעה ביצירת הדם, על נטייה לזיהומים מחיידקים ובמקרים נדירים - על תהליך סרטני.



LYMPH (נקרא גם לימפוציט, Lymphocyte)

מה זה: תאי דם לבנים האחראים על הריגת נגיפים או חיידקים הנמצאים בגוף זמן ממושך.

ערכים תקינים: 36%-52% (מכלל תאי הדם הלבנים).

ערכים נמוכים: נקראים גם 'לימפופניה' ומעידים על בעיה ביצירת תאי הדם. הבעיה יכולה להיות מולדת או לנבוע מתרופות או ממחלות הפוגעות במערכת החיסונית, דוגמת איידס.

ערכים גבוהים: נקראים גם 'לימפוציטוזיס' ועשויים להצביע על זיהום נגיפי, על זיהום חיידקי ממושך או על סרטן הלימפומה.



MONO (נקרא גם: מונוציט, Monocyte)

מה זה: תאי דם לבנים האחראים על הריגת חיידקים, נגיפים ופטריות.

ערכים תקינים: 2%-9% (מכלל תאי הדם הלבנים).

ערכים נמוכים: נקראים גם 'מונוציטופניה' ומופיעים בעת הפרעה בייצור תאי הדם או בעת תהליכים סרטניים. מחסור במונוציטים חושף את הגוף לזיהומים חיידקיים ואחרים.

ערכים גבוהים: נקראים גם 'מונוציטוזיס' ומופיעים לרוב בזיהומים שמחוללים חיידקים ומיקרואורגניזמים חד-תאיים. כמו כן הם מופיעים בתהליכים סרטניים. מונוציטים לא אופייניים, הקרויים גם אטיפיים, מופיעים במחלת הנשיקה (מונונוקלאוזיס).



BASO (נקרא גם בזופיל, Basophil)

מה זה: תאי דם לבנים המשתתפים בתהליכי אלרגיה.

ערכים תקינים: 0%-1% (מכלל תאי הדם הלבנים).

ערכים גבוהים: מעידים על נטייה לאלרגיה או על התקף אלרגי פעיל.



EOS (נקרא גם אאוזינופיל, Eosinophil)

מה זה: תאי דם לבנים הנלחמים בזיהומים מסוימים ומשתתפים גם בתהליכי אלרגיה.

ערכים תקינים: 1%-3% (מכלל תאי הדם הלבנים).

ערכים גבוהים: מעידים על אלרגיה חמורה.



כימיה של הדם



נקראת גם כימיה, SMA , SMAC



כאשר בודקים את הכימיה של הדם, בודקים למעשה את המרכיבים הכימיים בנוזל הדם (הפלזמה), שאותם מייצרים תאי הגוף. הבדיקה חשובה כדי להעריך את חילוף החומרים בגוף, לאבחן מחלות שונות ולבחון את טיב הטיפול הניתן לחולה. לרוב תתבקשו להגיע לבדיקה לאחר צום של כ-8 שעות, שכן מאכלים שונים משנים את הרכבו הכימי של הדם ומעוותים את התוצאות. להלן בדיקות הכימיה השכיחות:



Albumin (נקרא גם אלבומין)

מה זה: זהו החלבון בעל הריכוז הגבוה ביותר בנוזל הדם (הפלזמה). את האלבומין מייצר הכבד. האלבומין מעביר מולקולות רבות בזרם הדם (ובהן תרופות, הורמונים ומינרלים). אלבומין חשוב גם לשמירת הלחץ האונקוטי - הלחץ הגורם לכך שנוזל הדם לא ידלוף מכלי הדם החוצה.

ערכים תקינים: 3.4-5.4 מיליגרם לדציליטר.

ערכים גבוהים: מצביעים לרוב על התייבשות (דהידרציה).

ערכים נמוכים: יכולים להצביע על שורה של תקלות: מיימת (אסייטס - הצטברות נוזלים בחלל הבטן), כוויות, מחלות כליה, מחלות כבד, תזונה לקויה או ספיגה לקויה של המזון.



Glucose (נקרא גם גלוקוז)

מה זה: סוג של סוכר. רוב הפחמימות שאנו צורכים הופכות בגוף לגלוקוז. הגלוקוז נע בזרם הדם, עד שהוא מתאחסן בתוך תאי השריר בצורת גליקוגן. הגלוקוז מספק את האנרגיה לתאי הגוף. רמות גבוהות במיוחד שלו עלולות להצביע על קיומה של מחלת הסוכרת.

ערכים תקינים: 75-115 מיליגרם לדציליטר (בצום).

ערכים גבוהים: עשויים להצביע על בעיות הורמונליות, על דלקת בלבלב, על סוכרת או על צריכת יתר של מזון. שימו לב: רמות של יותר מ-200 מיליגרם לדציליטר שנמצאו בכמה בדיקות אקראיות (כלומר לא בצום) מצביעות על מחלת הסוכרת ומצריכות טיפול רפואי קבוע.

ערכים נמוכים: עשויים להצביע אף הם על בעיות הורמונליות, על קיומו של גידול המייצר רמות גבוהות של אינסולין, על תזונה לקויה או על הזרקת כמות גדולה מדי של אינסולין (כאשר מדובר בחולי סוכרת).



אלקטרוליטים

כוללים, בין היתר, רמות של היסודות נתרן, אשלגן, כלור וסידן, הדרושים לפעילות תקינה של תאי הגוף.

נתרן (נקרא גם Na, נטריום, סודיום).

ערכים תקינים: 136-145 מיליאקוויוולנט לליטר.

אשלגן (נקרא גם K , פוטסיום, קליום). ערכים תקינים: 3.7-5.2 מיליאקוויוולנט לליטר.

כלור (נקרא גם Cl , כלוריד). ערכים תקינים: 98-106 מילימול לליטר.

סידן (נקרא גם Ca, קלציום). ערכים תקינים: 8.5-10.9 מיליגרם לדציליטר.

פוספט (נקרא גם P ( 1-1.4 מילימול לליטר.



BUN (נקרא גם Blood Urea Notrogen ובחלק מהמעבדות מופיע בשם אוריאה או Urea)

מה זה: בדיקה המודדת את כמויות חנקן השתנן בדם, שהינו תוצר פירוק של חלבונים. הבדיקה היא חלק מסדרת בדיקות לבחינת תפקוד הכליות, האחראיות בלעדית לפינוי החנקן מהגוף.

ערכים תקינים: 7-20 מיליגרם לדציליטר.

ערכים גבוהים: עשויים להעיד על כשל לבבי (המפחית את זרימת הדם לכליות וכך פוגם בתפקודן), על צריכה מוגברת של חלבונים, על מחלות כליה, על איבוד דם או על הלם.

ערכים נמוכים: עשויים להעיד על מחלות כבד, על תזונה דלה בחלבונים או על שתיית יתר של נוזלים.



CRP (נקרא גם C-reactive Protein)

מה זה: זהו חלבון המופיע בדם בערכים גבוהים בזמן דלקת או בעת תהליכים ממאירים. הבדיקה אינה חלק משגרת בדיקות הביוכימיה, אך מבוצעת כאשר יש חשש למחלה זיהומית או סרטנית. חשוב להדגיש כי בדיקת CRP אינה ספציפית, כלומר היא מצביעה על כך ש"משהו קורה", אך אינה אומרת במפורש מה קורה.

ערכים תקינים: 0-0.5 מיליגרם לדציליטר.

רמות גבוהות: מצביעות על דלקת או על תהליך סרטני. מחקרים שנערכו בשנים האחרונות קובעים כי רמות גבוהות של החלבון הזה עלולות גם להצביע על סיכון למחלות לב וכלי דם.



ESR (נקרא גם Erythrocytes Sedimentation Rate, ש"ד, שקיעת דם, שקיעה)

מה זה: בבדיקה הזאת, שנעשית בנפרד מספירת הדם ומבדיקת הכימיה, בוחנים את קצב שקיעתם של תאי הדם במבחנה צרה במשך שעה. ככל ששוקעים תאי דם רבים יותר, כך גדל החשש לקיומו של תהליך דלקתי. במקרים נדירים מצביעה השקיעה המרובה על תהליך סרטני. אך חשוב להדגיש שהבדיקה אינה רגישה, וגם כאשר הערכים גבוהים, הנבדק עשוי להיות במקרים רבים בריא לחלוטין. לכן מעדיפים רופאים רבים לערוך את בדיקת השקיעה יחד עם בדיקת CRP, שכן שילוב התוצאות נותן תמונה מדויקת יותר של החשד לדלקת או לתהליך סרטני.

ערכים תקינים: עד 20 מילימטרים בשעה.

ערכים גבוהים: מעל 50 מילימטרים בשעה (שקיעה מואצת). ערכים כאלה מצביעים על אפשרות לקיומו של תהליך זיהומי או דלקתי, ובמקרים נדירים יותר - על קיומו של תהליך סרטני.



פרופיל שומנים


השומנים הם מרכיבים חיוניים בגוף האדם. הם נאגרים בתאי אדיפוס (תאי שומן) ומשמשים ליצירת האנרגיה הדרושה לקיום תהליכי החיים. אך רמות גבוהות מדי של שומנים גורמות להצטברותם בזרם הדם ואחראיות למחלות לב וכלי דם קטלניות. ניטורן של רמות השומנים בדם חשוב לא רק אצל מבוגרים אלא גם אצל ילדים. רמות גבוהות עשויות להצביע על מחלות כרוניות, שאת סיבוכיהן ניתן למנוע באמצעות טיפול בעוד מועד. הבדיקות דורשות לרוב צום של 8 עד 12 שעות טרם הבדיקה, שכן מזונות שונים שנצרכים סמוך לבדיקה עלולים לגרום לתוצאה גבוהה מדי, שאינה תואמת את המצב הרגיל בדם.



Triglycerides (נקראים גם טריגליצרידים, גליצרידים)

מה זה: סוג שומן, שרמתו בדם משקפת את חילוף החומרים של השומנים בגוף. רוב שומן הגוף מכיל טריגליצרידים.

ערכים תקינים: 10-190 מיליגרם לדציליטר.

ערכים גבוהים: עלולים להעיד על שחמת הכבד (צירוזיס), על תת-פעילות של בלוטת התריס, על תזונה עשירה בשומנים, על מחלת כליה או על דלקת הלבלב.

ערכים נמוכים: עלולים להעיד על תזונה לקויה, על תזונה דלה בשומן, על ספיגה לקויה של המזון ועל פעילות יתר של בלוטת התריס.



Cholesterol Total (נקרא גם כולסטרול כללי)

מה זה: הכולסטרול הוא חומר דמוי שומן המיוצר בכבד והמצוי בכל תאי הגוף ובזרם הדם. הגוף משתמש בכולסטרול כדי לייצר הורמונים רבים, חומצות מרה וגם ויטמין D . כל איברי הגוף משתמשים בכולסטרול לצורך קיומם היום-יומי.

ערכים תקינים: פחות מ-200 מיליגרם לדציליטר.

ערכים גבוהים: מצביעים על סיכון לפתח מחלת לב טרשתית, על תת-תפקוד של בלוטת התריס (היפותירואידיזם), על מחלת כליות, על סוכרת או על צמקת כיס המרה (צירוזיס). רמות של 240 מיליגרם לדציליטר מכפילות את הסיכון ללקות במחלות לב וכלי דם. הריון עלול להעלות את רמות הכולסטרול.

ערכים נמוכים: נגרמים בשל תפקוד יתר של בלוטת התריס (היפרתירואידיזם), מחלות כבד, ספיגה לקויה של מזון, תזונה לקויה, זיהום בדם או חוסר בוויטמין 12B. כאן המקום להדגיש שאין משמעות רפואית רבה לסך הכולסטרול. מערך בדיקות מלא של פרופיל השומנים מעניק אינפורמציה רבה יותר. בהחלט ייתכן מצב שבו תיראה רמה גבוהה של סך הכולסטרול, בעוד שפרופיל השומנים יהיה תקין, והנבדק בריא.



HDL (נקרא גם High Density Lipoprotein, ליפופרוטאין בעל צפיפות גבוהה)

מה זה: HDL, הקרוי גם 'הכולסטרול הטוב', הינו מולקולה דמוית חלבון, אשר נושאת את הכולסטרול מתאי הגוף אל הכבד, שם מפורק הכולסטרול. בכך מסייע ה- HDL לגוף להיפטר מעודפי שומנים.

ערכים תקינים: גברים - 29-62 מיליגרם לדציליטר; נשים - 34-82 מיליגרם לדציליטר.

רמות גבוהות: לרוב אינן מזיקות. הרמות אצל נשים לפני גיל הבלות גבוהות מעט מהרגיל, כנראה בשל האסטרוגן המגרה את הכבד לייצר ולהפריש יותר HDL. גם פעילות גופנית מעלה את רמות ה- HDL.

רמות נמוכות: עשויות להצביע על סיכון למחלות לב, על היפרליפידמיה (יתר שומנים בדם) או על סוכרת מבוגרים.



LDL (נקרא גם Density Lipoprotein Low, ליפופרוטאין בעל צפיפות נמוכה)

מה זה: LDL, הקרוי גם 'הכולסטרול הרע', הוא מולקולה דמוית חלבון, אשר נושאת את הכולסטרול לרקמות שונות בגוף. רמתו מחושבת למעשה מתוך ערך הכולסטרול הכללי בדם.

ערכים תקינים: 60-160 מיליגרם לדציליטר.

רמות גבוהות: עשויות להצביע על סיכון מוגבר למחלות לב טרשתיות.

רמות נמוכות: עשויות להצביע על ספיגת מזון לקויה או על תזונה לקויה.




תפקודי כבד



הכבד הוא המעבדה הכימית של הגוף. האיבר הייחודי הזה מסנן ללא הרף רעלים מגוף האדם, מפרק אותם לצורות נוחות לגוף ומייצר מרכיבים רבים הנחוצים לפעולות חיוניות בגוף. מי שלקו בדלקות כבד, בצמקת הכבד (צירוזיס), בגידולים, בצהבת וכן מי שנחבלו, חולים כרוניים, חולים לפני ניתוח ומי שסובלים מחום ממושך ולא מוסבר - נשלחים לבדיקת תפקודי כבד. הבדיקות האלה הן גם חלק מהבדיקות השגרתיות במקומות העבודה או אצל רופא המשפחה.



פוספטאזה בסיסית (נקרא גם ALP, אלקליין פוספטאז)

מה זה: אלקליין פוספטאז הוא אחד האנזימים המיוצרים בכבד ומשתחרר לזרם הדם. הבדיקה, הדורשת צום של 6 שעות, מודדת את רמות האנזים. חלק מהתרופות מעוותות את תוצאות הבדיקה, ולכן יש לדווח לרופא על נטילתן.

ערכים תקינים: 44-147 יחידות בינלאומיות לליטר.

ערכים נמוכים: עשויים להצביע על תת-תזונה או על מחסור בחלבונים.

ערכים גבוהים: עלולים להתרחש אצל חולים הסובלים ממחלות כבד, מאלכוהוליזם, מחסר דם (אנמיה), מחסימת דרכי המרה, ממחלות עצם, מפעילות יתר של בלוטת יותרת התריס (היפרפראתירואידיזם).



ALT (נקרא גם אלאנין טראנסאמינאז, SGPT)

מה זה: אנזים הכבד ALT מעורב בחילוף החומרים של חומצת האמינו אלאנין, המרכיבה חלבונים בגוף. מאחר שריכוזו של האנזים גבוה בכבד, הרי שכל נזק לכבד יתבטא בשינוי רמת האנזים בדם. הבדיקה משמשת גם להערכת יעילות הטיפול במחלות כבד ולהתאמת התרופות המתאימות. האנזים ALT משמש לעיתים גם להבחנה בין סוגים שונים של צהבת הנגרמים כתוצאה ממחלות כבד.

ערכים תקינים: עד 35 יחידות בינלאומיות לליטר.

ערכים גבוהים: עלולים להצביע על מחלת כבד.



AST (נקרא גם: אספרטאט אמינוטרנספראז, SGOT)

מה זה: הבדיקה נועדה להעריך את כמות אנזים הכבד AST בנוזל הדם. האנזים מצוי בעיקר בשריר הלב, בשרירי השלד, בתאי הכבד ובמידה פחותה יותר גם ברקמות אחרות בגוף.

ערכים תקינים: עד 35 יחידות בינלאומיות לליטר.

ערכים גבוהים: עלולים להופיע אצל חולים הסובלים מאחת או יותר מהבעיות הבעות: מחלת כבד, אנמיה המוליטית (מצב שבו קיים הרס של כדוריות הדם), זיהום, התקף לב, כוויות חמורות, נזק לשריר. ערכים גבוהים של האנזים עלולים להופיע בזמן ההריון או לאחר פעילות גופנית, אך במקרים אלה אין הם מצביעים בהכרח על בעיה.



GGT (נקרא גם גאמא גלוטאמיל טרנספפטידאז, גאמא- GT)

מה זה: האנזים GGT מצוי בכמויות גבוהות בכבד, בדרכי המרה המצויות מאחורי הכבד ובכליות. בניגוד לאנזים אלקליין פוס - פטאז ) ALP ,( העולה גם בעת מחלות עצם, האנזים GGT ייחודי יותר לכבד.

ערכים תקינים: עד 51 יחידות בינלאומיות לליטר.

ערכים גבוהים: עלולים להופיע אצל חולים הסובלים ממחלת כבד, מכשל לבבי ומחסימה בדרכי המרה.



Bilirubin (נקרא גםBIL TOTAL , בילירובין כללי)

מה זה: בילירובין הוא תוצר פירוק של המוגלובין - המולקולה הקושרת חמצן בתוך הכדוריות האדומות. בדיקת בילירובין מבוצעת לרוב לאיתור מחלת כבד, מחלה בדרכי המרה או מחלת דם. יש לצום לפחות 4 שעות לפני הבדיקה.

ערכים תקינים: בילירובין ישיר (שעבר דרך הכבד): 0-0.3 מיליגרם לדציליטר. בילירובין כללי (בילירובין ישיר + בילירובין בלתי ישיר שלא עבר דרך הכבד): 0.3-1.9 מיליגרם לדציליטר.

ערכים גבוהים של בילירובין בלתי ישיר: עלולים להצביע על מחלת דם - אנמיה המו - ליטית, תגובה לעירוי דם, אנמיה חרמשית, דימום נרחב ועוד.

ערכים גבוהים של בילירובין ישיר: עלולים להצביע על מחלה חסימתית של דרכי המרה או על מחלת כבד.

ערכים נמוכים של בילירובין: מתרחשים לרוב בגלל טעות מדידה - חשיפת בדיקת הדם לאור חזק, השובר את מולקולת הבילירובין. כמו כן הם יכולים להיגרם בגלל ריכוז גבוה של שומנים בדם.



תפקודי קרישה



בין יתר תוצרי הכבד ישנם גם חלבונים שונים המשתתפים בתהליך המורכב של קרישת הדם. אך במחלת כבד חמורה נפגעת יכולתו של הכבד לייצר את החלבונים האלה, ומרכיבי הקרישה אינם נוצרים כהלכה. כתוצאה מכך נפגעת יכולתו של הדם להיקרש לאחר פציעה או לאחר דימומים פנימיים. גם כיב קיבה (אולקוס), דליות בוושט ופציעה חיצונית עלולים להביא לדימומים קשים וקטלניים. בדיקת תפקודי הקרישה כוללת שלושה מרכיבים: PTT , PT , INR . קיימות בדיקות נוספות המודדות מרכיבים אחרים במערכת הקרישה הסבוכה, אך הן מתבצעות רק במקרים חריגים, שבהם יש לזהות הפרעה ספציפית בתפקודי הקרישה.



PT (נקרא גם זמן פרותרומבין, Prothrombin Time Pro Time)

מה זה : זמן פרותרומבין מאפשר להעריך את יכולת הקרישה של הדם. בשל השוני בין התרכיבים השונים שבהם משתמשות המעבדות לבדיקה מקובל היום שלא להשתמש בביטוי PT , אלא רק בחישוב ה- INR (ראו בהמשך).

ערכים תקינים : 11-13.5 שניות לאנשים בריאים.

ערכים גבוהים : עלולים להצביע על מחלת כבד, על מחסור בוויטמין K הנחוץ לקרישת הדם, על שימוש בתרופה קומאודין לדילול הדם או על מחסור בפקטורי קרישה.



PTT (נקרא גם APTT, זמן תרומבופלסטין חלקי, Activated Partial Thromboplastin Time Partial , APTT )

מה זה: מדובר בחלק נוסף: של מערך קרישת הדם.

ערכים תקינים: 25-35 שניות.

ערכים גבוהים: PTT מוארך עלול להעיד על צמקתהכבד (צירוזיס),על DIC (מחלת קרישה קטלנית, על דימום רב או על מחסורבגורמי קרישה.



INR (נקרא גם International Ratio Normalized)

מה זה: INR הוא מדד המעניק קנה מידה אחיד לכל בדיקות ה- PT הנעשות במעבדות שונות ובחומרים שונים. מכיוון שהחומרים במעבדה המשמשים לביצוע הבדיקה הם ממקור ביולוגי, ללא היחס הזה לאניתן להשוות בין בדיקות שונות ממעבדות שונות או אפילו בין בדיקות מאותה מעבדה. לכן משתמשים במדד הזה, שמאפשר לרופא לנטר את יעילות התרופות מונעות הקרישה (דוגמת קומאדין) ולהתאים את מינוני התרופה.

ערכים תקינים: לאדם בריא: 0.9-1.4. לחולים הסובלים מפרפור פרוזדורי לב אמורים ערכי ה- INR להיות2-3. לחולים בעלי מסתם לב מלאכותי אמורים ערכי ה-INR להיות בתחום של 2.5-3.5.

ערכים גבוהים: INR מעל 3.5 מעיד על סכנת דימומים.
יטת השערים מפותחת על ידי כמגנון פיזי רוחני דרכו אנו מתקשרים בבקרה על מערכות הגוף .
דרך שיטת השערים אנו מתחברים אל מערכות הגוף ואל כל תא בגופנו ומאזנים את המערכות הללו לאיזון קיומי.
השיטה התפתחה אצלי לאורך השנים באמצעות הבנת המדיטציה והשמוש בה כגשר אל השפה של שיטת השערים.

בעקרון הכללי דרושה הבנה בסיסית של עולם המדע והביולוגיה ורקע בסיסי במדיטציה כדי להתרכז ולהתחבר אל הרוח והגוף
"גוף נפש".

כאן נסקור את מערכות הגוך:

מטרת הסקירה להבין כיצד עובד גופנו בצד הפיזיולוגי ולאחר מכן נסקור את מערכת הרוח והנפש
במילים פשוטות יותר הגוף הינו החומרה
והנפש הינה התוכנה
החומרה היא מערכת פיזית מתפקדת
ותוכנה אומרת לחומרה מה לעשות
בגוף יש סימביוזה ביניהם ושיתוף פעולה הדוק.
בתוך התוכנה אנו מגדירים את פקודת "סריקת מערכות הגוף" דרך פעולת "המודט" - כמו המילה - סרוק - או מילת מודט המתחברת אל כל אינדבידואל בצורה עצמאית.



לב

לב האדם הלב הוא משאבת הדם המרכזית ביצורים חיים. באדם הנבון וביונקים אחרים הלב מזרים דם עני בחמצן לריאות ודם עשיר בחמצן לגוף דרך מערכת של מדורים ושסתומים המתכווצים בסדר מתואם. כל סדרת כיווצים המשלימה מחזור אחד של עבודת הלב מכונה "פעימת לב". הלב אחראי להובלת חמצן לכל איברי הגוף וכן להובלת מרכיבים נוספים הנמצאים במחזור הדם כמו חומרים מטבוליים נוספים על חמצן, מרכיבים של מערכת החיסון והורמונים.

התפתחות הלב נמשכה מאות מיליוני השנים האחרונות. איבר הדומה בתפקידו ללב מפותח (בעל ארבעה מדורים) היה קיים כבר לפני כ-800 מיליון שנים, אם לא יותר. הצורך הראשוני ללב נוצר כשמספר תאים התחברו יחד והפכו ליצור רב תאי. יצור חד תאי יכול לספק לעצמו את צרכיו (תזונה, רבייה, חילוף חומרים ונשימה) דרך קרום התא, אולם כשמדובר ביצורים רב תאיים חלק מהתאים מוקפים בתאים אחרים וחסרים את המגע הישיר עם הסביבה, לכן יש צורך במערכת הובלה שתספק לתאים את כל צרכיהם.


כבד - לועזית: liver, hepar

הבלוטה הגדולה ביותר בגוף; הכבד נמצא בחלק הימני העליון של חלל הבטן, והוא מתפקד כמפעל כימי של הגוף, שמווסת רמות של חומרים חיוניים רבים בדם. הכבד מחולק לשתי אונות עיקריות: אונה ימנית גדולה ואונה שמאלית קטנה יותר. הוא מחובר לסרעפת ולדפנות הבטן על-ידי חמש רצועות. דם ורידי שמכיל מזון מעוכל מגיע אל הכבד דרך וריד השער; דם מחומצן מסופק על-ידי עורק הכבד, והדם מנוקז על-ידי וריד הכבד. לכבד מספר תפקידים חשובים: הוא מסנתז מרה, שמתנקזת אל כיס המרה ומשם מופרשת אל התריסריון; בכבד מתרחש חילוף חומרים (מטבוליזם) של פחמימות, חלבונים ושומנים; הוא מווסת את כמות הסוכר בדם על-ידי הפיכת עודפי גלוקוז לגליקוגן; הוא מסלק עודפי חומצות אמינו על-ידי פירוקן לאמוניה ולבסוף לשיינן; והוא מאחסן ומפרק שומנים. הכבד מסנתז פיברינוגן ופרותרומבין, שהם חומרים חשובים לקרישת דם. הוא מייצר תאי דם אדומים בעובר, ומהווה אתר ייצור לחלבוני הפלסמה. יש לו תפקיד חשוב בסילוק רעלים, והוא מפרק תאי דם אדומים שהזדקנו, כמו גם חומרים אחרים, כגון אסטרוגן עודף בגברים (ראה תאי קופפר). בכבד מסונתז ויטמין A, שמאוחסן בכבד יחד עם ויטמינים B12 , D ו- K.

לבלב

הלבלב (בלעז Pancreas – מיוונית: כולו בשר) הוא בלוטה מאחורי חלל הבטן אשר לה פעולות חשובות בגוף האדם. אורכו כ-15 ס"מ אצל אדם בוגר ומסתו נעה בין 85 ל-100 גרם. הלבלב דומה לאגס מוארך הרחב בקצהו האחד וצר בשני. החלק הרחב נקרא ראש הלבלב ונמצא בסמוך לתריסריון ואילו קצהו השני של הלבלב נוגע בטחול.
איברים במערכת העיכול (הלבלב מסומן במס' 7)ללבלב יש חשיבות גדולה בוויסות תהליכים בגוף האדם הן כאיבר הפרשה חיצוני (בלוטה אקסוקרינית) והן כאיבר הפרשה פנימי (בלוטה אנדוקרינית).
פעילותו האקסוקרינית מתבטאת ביצירת מיצי הלבלב אשר מופרשים דרך תעלות אל מערכת העיכול. מיצי הלבלב מכילים אנזימים המסייעים לעיכול (כגון: עמילאז, טריפסין, קרבוקסיפפטידאז וליפאז). אנזימים אלו נחוצים לעיכול של חלבונים, פחמימות ושומנים. ללא נוכחות אנזימי הלבלב, פירוקם של אבות המזון איננו מושלם.
חלקו האנדוקריני של הלבלב שמכיל את איי לנגרהנס מייצר הורמונים. כל אי בלבלב מכיל:
תאי אלפא, המפרישים את ההורמון גלוקגון.
תאי בטא, המפרישים את ההורמון אינסולין שעוזר לגלוקוז שבדם להיקלט בתאי הגוף.
תאי דלתא המפרישים את ההורמון סומטוסטטין.
ההורמונים גלוקגון ואינסולין אחראים לוויסות רמות הגלוקוז בדם. גלוקגון מעודד פירוק של גליקוגן לגלוקוז ומשחרר גלוקוז אל הדם. אינסולין, שפעולתו הפוכה לזאת של גלוקגון, אחראי להעלאת רמות הגלוקוז בתאים ולעידוד יצירת גליקוגן. סומטוסטטין הוא הורמון המעכב את הפרשתם של גלוקגון ואינסולין.

ריאה
תרשים של מערכת הנשימהריאות הן זוג איברים בגופם של בעלי חיים מפותחים, בעיקר בעלי חוליות, ובכללם האדם.

הריאות הן איברי הנשימה העיקריים; הריאות ומספר מבנים נוספים מרכיבים את מערכת הנשימה. תפקידן העיקרי של הריאות הוא לשאוף אוויר ולמסור את החמצן שבו אל תאי הדם האדומים; הללו נושאים אותו בעזרת זרם הדם אל כל תאי הגוף. בנוסף, אל הריאות מגיע הפחמן הדו-חמצני, תוצר הלוואי של תהליך הנשימה התאית, ומהן הוא נפלט החוצה אל הסביבה.

הריאות חיוניות לחיים. מחלות ופגיעות בריאות עלולות להיות קטלניות ומסתיימות לעתים קרובות במוות.


ריאות -תופסות הריאות חלק גדול מבית החזה, מעצם הבריח עד לסרעפת. הריאה הימנית מחולקת לשלושה חלקים המכונים אונות. לריאה השמאלית שתי אונות, והיא כוללת גם מרחב להכלת הלב. שני הענפים של קנה הנשימה, המכונים הסימפונות,נקודת הפיצול של הסימפונות מהקנה נקראת ה"קרינה" וממנה מתחלקים בין האונות לצינוריות אוויר קטנות יותר ויותר, שהן הסימפוניות מתחברות לנאדיות, שלפוחיות אוויר קטנות המוקפות נימים. כאשר הנאדית מלאה באוויר השאיפה, חמצן (O2) מפעפע אל הדם שבנימים, אשר מוזרם על ידי הלב אל כל רקמות הגוף. בו בזמן, פחמן דו-חמצני (CO2) מפעפע מהדם אל האוויר שבנאדיות, ומהן דרך הסינפוניות, הסינפונות והקנה נפלט החוצה באמצעות פעולת הנשיפה.
מלבד התפקידים הקשורים להחלפת גזים, הריאות מבצעות גם את התפקידים הבאים:
משפיעות על ריכוז של סמים שונים בדם העורקי.
ממירות אנגיוטנסין (פפטיד המעלה את לחץ הדם) מסוג אחד לסוג שני על ידי אנזים המרה.
מנקות קרישי דם קטנים שנוצרו בורידים.
מווסתות את הלחץ החלקי של פחמן דו-חמצני בדם ובכך גם את רמת החומציות (pH) שלו.
משמשות כרקמה המקיפה את הלב ומגינה עליו מפני מכות ולחצים.
מסננות בועיות גז הנוצרות בדם ורידי - למשל, אחרי צלילה.

מח

מוח הוא איבר המצוי בגופם של בעלי חיים מפותחים. המוח הוא האיבר הראשי במערכת העצבים. הוא מבקר ומתאם את ההתנהגות, את פעילות החושים ואת רוב פעולת איברי הגוף וכן פונקציות מנטליות כגון למידה וזיכרון. בעלי חיים מפותחים אינם מסוגלים לחיות בלעדיו. חוט השדרה מהווה את המשכו התחתון של המוח ויוצר יחד איתו את מערכת העצבים המרכזית. דרך חוט השדרה מקושר המוח לכל איברי הגוף, הפנימיים והחיצוניים כאחד. המוח האנושי מחולק לשלושה חלקים: המוח הקדמי, שכולל את ההמיספרות הימנית והשמאלית, המוח האמצעי והמוח האחורי. שני האחרונים מרכיבים יחד את גזע המוח.

המוח מורכב משני סוגים של תאים - תאי עצב (נוירונים) ותאי גליה. מסת המוח של אדם בוגר נעה לרוב בין 1,400 ל-1,650 גרם ונפחו הממוצע הוא כ-1,600 סמ"ק. המוח מהווה רק שני אחוזים ממסת גוף, אך צורך כחמישית מזרם הדם, ומאספקת החמצן (בזמן מנוחה). המוח של הגברים שוקל כ-100 גרם יותר מזה של הנשים וכמות התאים בו גדולה בכ-4 אחוז מהכמות המקבילה אצל הנשים. אין ראיות לכך שהבדלים במשקל המוח משפיעים על מידת האינטליגנציה או על היכולת המנטלית. ישנן טענות, שאדם ממוצע משתמש רק ב-3 עד 10 אחוזים מיכולת המוח שלו. טענות אלה שימשו בין היתר בסיס להסבר תופעות פאראפסיכולוגיות שונות, אך לא ניתן להן בסיס מדעי. נכון אמנם שברגע נתון אדם לא משתמש בכל חלקי המוח שלו, אך כמכלול כל המוח פעיל במהלך החיים.

מחצית מתאי העצב המרכיבים את מוחו של תינוק מתים בתוך השנה הראשונה, עת נותרים במוח 100 מיליארד נוירונים. לתינוק יש לפחות פי עשרה תאי גליה במוח. מקובל היה להניח שאצל בוגרים הנוירונים אינם מתחדשים כמו התאים האחרים בגוף, אך לאחרונה (2005) התגלו ממצאים הסותרים טענה זו ולפחות ברור שהקשרים בין הנוירונים מתרבים. אצל אדם בוגר נהרסים 85,000 נוירונים מדי יום, כחלק מתהליך ההזדקנות, דבר המביא לעתים לכשל של מערכות מסוימות.

כל אחד מהנוירונים שבמוח יוצר קשרים הנקראים סינפסות (בעברית מיסנפים) ל-1,000 עד 10,000 תאי עצב אחרים (כלומר, כ-100,000 מיליארד סינפסות). הקשרים הם ברמות שונות ומתהווים באמצעות אותות אלקטרו-כימיים. בזמן הלידה ישנם כבר כ-50,000 מיליארדי קשרים. בחודשים הראשונים של החיים מספר הקשרים מוכפל. תהליך הלמידה של האדם מושפע מיצירת קשרים חדשים ואיבוד קשרים ישנים. ככל שהאדם לומד יותר כמות הקשרים גדלה. תהליך יצירת זיכרון ארוך טווח, בניגוד לזיכרון קצר טווח, מלווה ביצירת סינפסות חדשות בין קבוצות תאי עצב.

הנוירון עצמו מורכב משלושה חלקים:

גוף תא העצב - חלק זה מכיל את המידע הגנטי, אחראי על התפתחותו של הנוירון, והוא יחידת העיבוד של התא שמקבלת מידע מהדנדריטים ומחליטה בהתאם האם להעביר אות חשמלי באקסון לעבר נוירונים אחרים.
הדנדריטים - יחידות הקלט של הנוירון שעל פניהם קולטנים רבים. קולטנים אלו מקבלים אותות עצביים כימיים מנוירונים אחרים וממירים אותם לאותות חשמליים המגיעים לגוף התא ומשם הלאה דרך האקסון.
האקסון -חלק זה הוא יחידת הפלט של הנוירון. בדרך כלל אקסון אחד לכל נוירון. האקסון מהוה שלוחה ארוכה של התא ובקצהו שלוחות קצרות שבקצותיהן שלפוחיות זעירות הקרויות "שלפוחיות סופיות" או "כפתורים סופיים" (terminal buttons) טרמינלים. השלפוחיות מגיבות לאות החשמלי בשחרור מולקולות קטנות, נוירוטרנסמיטורים, למרווח הסינפטי שבינם לבין דנדריט של תא עצב אחר. האותות נקלטים לרוב בקולטנים בדנדריטים של הנוירונים האחרים, אך פעמים רבות ישנם קולטנים הקולטים את המסר העצבי בממברנת גוף התא עצמו, ללא צורך בדנדריטים.
האימפולסים העצביים בתוך התא עצמו הם חשמליים, אך העברתם הבינתאית הינה כימית. היא מבוצעת על ידי מולקולות הקרויות מוליכים עצביים. בעוד שמקור אור מגיע לעין במהירות של כ-300,000 ק"מ בשנייה, האימפולסים העצביים המעבירים את התמונות מהעיניים אל המוח, למשל, נעים בקצב של 2 עד 400 ק"מ לשעה בלבד.

התפתחותו העוברית של המוח
בשלושת השבועות הראשונים נוצר בעובר צינור עצבי המכיל שלושה חללים. משלושת החללים הללו יתפתחו בסופו של דבר ארבעת חדרי המוח, וכן תעלת המוח המחברת ביניהם. מן החלל הראשון יווצרו החדרים הצידיים והחדר השלישי, מן החלל השני תתפתח תעלת המוח ומן החלל השלישי יווצר החדר הרביעי. הרקמה שעוטפת את החלל הראשון נקראת המוח הקדמי (frontal brain), הרקמה שעוטפת את החלל השני נקראת המוח האמצעי (mid brain) והרקמה שעוטפת את החלל השלישי נקראת המוח האחורי (hind brain).

בשלב השני של התפתחות המוח הרקמות שעוטפות את הצינור העצבי משתנות מעט. מן החלל הראשון יוצאות שתי בליטות (מהם יתפתחו החדרים הצידיים). הרקמה העוטפת את הבליטות נקראת טלאנספלון. הרקמה שעוטפת את שארית החלל הראשון נקראת דיאנספלון. החלל השני מתחיל להצר, ולרקמתו קוראים כעת מזנספלון. הרקמה השלישית מתפצלת לשתי רקמות. האחת היא המתנספלון, והשנייה היא המיאלינספלון. מכל הרקמות הללו יתפתח בסופו של דבר המוח השלם.

אזורים שהתפתחו מהטאלנספלון
הגנגיליונים הבסיסיים - קומפלקס זה מורכב מגרעיני הסטריאטום ומגרעינים נוספים. תפקידם הוא לבקר תנועות מוטוריות אוטומטיות נלמדות (כגון נהיגה). בשלבים הראשונים של הלמידה, מבוקרות תנועות אלה על ידי קליפת המוח, אך בעקבות הלמידה מעבירה הקליפה את הבקרה לגנגיליונים, והפעילות הופכת לאוטומטית ומהירה. כמו כן, ייתכן שהם מעורבים גם בתפקודים קוגניטיביים.
המוח הגדול שנקרא גם קליפת המוח - אזור המורכב מארבע אונות שכל אחת מהן אחראית על תפקודים שונים.
[עריכה] האונות

אונות המוחבאונות קיימים אזורים ראשוניים הממונים על קליטת האינפורמציה, ואזורים משניים האחראים לעיבודה. פגיעה באזורים משניים יכולה להתבטא באגנוזיה. קיימות ארבע אונות מהן מורכבת קליפת המוח והן ממויינות על-פי התפקוד של האזורים השונים:

האונה המצחית (פרונטאלית) - אונה זו אחראית לחשיבה ברמה גבוהה. חלקה האחורי קשור למוטוריקה וקשור לגרעיני הבסיס.
האונה הקודקודית (פריאטלית) - אזורים באונה זו מעורבים בעיבוד קלט מישושי. אין פרופורציה בין גודל האיבר ליכולתו לייצר תחושה. הפה למשל הרבה יותר רגיש מהגב.
האונה העורפית (אוקסיפיטלית) - אזורים נרחבים באונה זו מעורבים בעיבוד קלט חזותי.
האונה הרקתית (טמפורלית) - אזורים באונה זו מעורבים בעיבוד קלט שמיעתי. גם ההיפוקמפוס והאמיגדלה, המעורבים בתהליכי למידה, זיכרון ועיבוד מידע רגשי, ממוקמים במרכז אונה הרקתית.
[עריכה] אזורים שהתפתחו מהדיאנספלון
התלמוס - זהו גרעין שנמצא במרכז המוח, בסמוך לחדר השלישי. התלמוס הוא מעיין תחנת ממסר חושית. כל המידע התחושתי עובר דרכו לפני שמגיע לקליפת המוח (למעט המידע מחוש הריח). התלמוס מבצע עיבוד ראשוני ביותר למידע התחושתי וממיין אותו אל האונות השונות.
ההיפותלמוס - אזור זה נמצא מתחת לתלמוס ומכאן בא שמו. הוא אחראי על ההפעלה של המערכת האוטונומית (הסימפטטית והפרה-סימפטטית), וכן על בקרת ההורמונים בגוף. ההיפותלמוס שולט על ההורמונים בעזרת בלוטת ההיפופיזה שנמצאת תחתיו.
הרשתית - על אף שאזור זה נמצא מחוץ לגולגולת, תאיו התחלקו מתאים שהיגרו מהדיאנספלון.
הסבתלמוס - המכיל בעיקר את הגרעין הסב-תלמי.
[עריכה] אזורים שהתפתחו מהמזנספלון
המזנספלון נקרא גם המוח האמצעי (midbrain) והוא מהווה חלק מגזע המוח. הוא מקיף את תעלת המוח ומתחלק לשני חלקים:

הטקטום - אזור זה מכיל שתי בליטות עליונות הנקראות תלילים עליונים ושתי בליטות תחתונות הנקראות תלילים תחתונים. התליתים העליונים דואגים לקשר שבין תנועות הראש לבין שדה הראייה, ואילו התלילים התחתונים מבקרים את הקשר שבין תנועות הראש לבין המידע השמיעתי.
הטגמנטום - נמצא לפני הטקטום, וביניהם נמצאת תעלת המוח. בטגמנטום נמצאת התצורה הרשתית (בעלת תפקיד חשוב במחזור השינה והעירות), החומר האפור (שאחראי על בקרת כאב ועל שחרור של אופיאטים אנדוגניים), הגרעין האדום (דרכו עוברים מרבית המסלולים המוטוריים מהמוח לפריפריה), החומר השחור (אזור המבקר את הגנגיליונים הבסיסיים דרך המסילה הניגרו-סטריאטלית), והטגמנטום הגחוני (אזור זה מייצר דופמין שמבקר את המערכת הלימבית).
[עריכה] אזורים שהתפתחו מהמאטנספלון
המוח הקטן - ממוקם מאחורי הגשרון. מבחינה אנטומית, אזור זה דומה מאוד למוח הגדול (ומכאן שמו). מורכב משתי המיספרות המחוברות זו לזו על ידי הוורמיס. תפקידו של המוח הקטן הוא להתאים את תנועות הגפיים והגוף לסביבה המרחבית. חלק זה הוא מעיין תחנת מעבר חשובה בתהליכי עיבוד הראייה והשמיעה.
הפונס שנקרא גם הגשרון או הגשר (pons) - חלק נוסף מגזע המוח. אזור זה מקשר בין המוח האמצעי ובין האזורים המוטוריים השונים בקליפת המוח. כמו כן, בשל מיקומו בחלקה התחתון של התצורה הרשתית שפעילותה אחראית לתפקוד מערכת השינה, הוא אחראי על שלבים מסוימים במחזור השינה והעירות ובעיקר על שינת רע"מ, REM שמתרחשת במהלך השינה כאשר חולמים וגם האזור שאחראי על שיתוק השרירים במהלך החלומות. בחלום, מידע הדומה למידע מבחוץ, משודר מהגשרון שבגזע המוח לקליפת המוח.
[עריכה] אזורים שהתפתחו מהמיאלינספלון
המוח המוארך שנקרא גם המדולה או מדולה אובלונגטה (medulla oblongata) - החלק השלישי של גזע המוח, הוא החלק המחבר את גזע המוח לחוט השדרה. המדולה אחראית בעיקר על פעילות מערכת העצבים האוטונומית. חלק זה כולל את מרכזי הוויסות והבקרה של מחזור הדם ומערכת הנשימה, הוא מפקח על פעילותה הסדירה והתקינה של כל מערכת ושומר על קצב לב, נשימה ולחץ דם יציב. כמו כן, במדולה נעשית ההצלבה המוטורית- מידע מן ההמיספרה הימנית מגיע אל האזור השמאלי ואילו מידע מן ההמיספרה השמאלית מגיע אל האזור הימני בגוף.
[עריכה] המוח הגדול
ערך מורחב – המוח הגדול

חלק מאזורי קליפת המוחהמוח הגדול (cerebrum) תופס את מירב נפח הגולגולת ומונח על גבי חלקי המוח האחרים.

המוח הגדול מהווה 80% ממשקל כלל המוח ומכיל 70% מתאי העצב בגוף, המוח הגדול חצוי לשתי המיספרות ומכוסה בפיתולים המגדילים את שטח פניו. מחולק לארבע אונות: מצחית (frontal lobe), עורפית (occipital lobe), קודקודית (parietal lobe) ורקתית (temporal lobe). בצד הפנימי המרכזי של האונה הרקתית ממוקמים ההיפוקמפוס והאמיגדלה הממלאים תפקיד מרכזי בתהליכי למידה וזיכרון. האמיגדלה מעורבת גם בעיבוד המשמעות הרגשית של קלט חושי, לרבות הפניית קשב לגירויים מפחידים.

המוח הגדול בנוי משתי המיספרות - חצאי כדור - הממוקמות מעל חלקי המוח האחרים ומופרדות זו מזו באמצעות חריץ אורך. מבחוץ צבען של ההמיספרות הוא אפור אך אם נחצה את המוח בחריץ האורך נבחין כי בחלקן הפנימי צבעו לבן. החומר האפור של ההמיספרות מורכב מגופי התאים של תאי העצב והחומר הלבן מורכב מהאקסון של תאי העצב.

החלק החיצוני של ההמיספרות נקרא קליפת המוח (Cerebral Cortex). הוא בעל שקיעות ובליטות המגדילות את שטח הפנים שלו. לקליפת המוח תפקיד חשוב בבקרת תהליכים הכרתיים כמו חשיבה, זיכרון ושפה. כמו כן בקליפת המוח נעשה עיבוד מידע המגיע מהחושים וכן בקרת תנועה של שרירים רצוניים.

נהוג לחלק את קליפת המוח של כל המיספרה לאזורים תפקודיים בהתאם לסוג המידע המעובד באזור.

רוב החומר של ההמיספרות מתחת לקורטקס האפור צבעו לבן והוא מורכב מאקסונים של תאי העצב המקשרים בין האזורים השונים. אתר קישור חשוב הוא זה המקשר בין שתי המיספרות ונקרא כפיס המוח (Corpus Callosum). זהו הצרור הגדול ביותר של אקסונים המחבר את ההמיספרות יחד. הוא מאפשר העברת מידע ביניהן וכן מאפשר למוח האדם לפעול כיחידה הרמונית מתואמת. פגיעה בכפיס המוח יכולה לגרום לחוסר תיאום בין ההמיספרות ולהתנהגות לא מתואמת של האדם, אך אינה פוגעת בתפקוד היומיומי שלו. ישנו ניתוח מיוחד לחולי אפילפסיה בו חותכים את כפיס המוח ומפרידים את שתי ההמיספרות זו מזו. חולים שעברו את הניתוח הזה לא הראו ליקוי חמור ומשמעותי בתפקוד.

ההמיספרה השמאלית של קליפת המוח העוטפת את המוח הגדול מטפלת באינפורמציה סימבולית - מילים ומידע. בה נתגלו שני אזורים חשובים האחראיים על השפה: אזור ברוקה שהתגלה בשנת 1868, וקרוי על שם מגלהו - אחראי לתנועות הדיבור, בניית משפטים ודקדוק. ואילו אזור ורניקה, שהתגלה בשנת 1874 - אחראי על הבנת השפה, והיכולת לומר משפטים באופן הגיוני. ההמיספרה הימנית קשורה למוזיקה, לדמיון, לתפישה מרחבית ולחשיבה פחות סדורה. בין שני חלקי קליפת המוח יש חריץ מרכזי.

בנוסף, לכך בהמספרות נמצאים אזורי השרירים (4 ו-6), תחשושות הכאב, המגע, האוריינטציה וכו' (1, 2, 3), הראיה (17, 18, 19) ועוד.


גזע המוח

גזע המוח (brain stem) מורכב משלושה חלקים האחראים לתפקודים פיזיולוגיים בסיסיים ומרכזיים של הגוף: המוח האמצעי (mid brain), הפונס שנקרא גם הגשרון או הגשר (pons) והמוח המוארך שנקרא גם המדולה או מדולה אובלונגטה (medulla oblongata). המוח האחורי (hind brain) הוא השם המשותף של הפונס והמוח המוארך.

גזע המוח נמצא בין חוט השדרה לבין המוח והוא שולט על תפקודים יסודיים כמו הנשימה וקצב הלב. נכון להיום הפסקה בלתי הפיכה של פעולות גזע המוח נחשבת תנאי הכרחי ומספיק לקביעת מוות מבחינה רפואית ומשפטית.

קרומי המוח והנוזל המוחי שדרתי (CSF)
ערכים מורחבים – קרומי המוח, נוזל מוחי שדרתי

אחרי העור והעצמות מגנות עוד שלוש שכבות של קרומי מוח על תכולתו הרגישה. השכבה הראשונה מכונה הקרום הקשה (dura matter) שכבה זו עשויה מסיבי קולגן, קשיחה וחזקה, ומורכבת משתי שכבות: האחת צמודה לגולגולת והשניה נפרדת במקומות מסוימים מהגולגולת ויוצרת מעטפת החוצצת בין ההמיספרות, וכן בינם לבין הצרבלום. הפיצולים בין דפי הדורה יוצרים חללים, סינוסים, שדרכם מתנקזים הדם הורידי של המוח והCSF אל הורידים הג'גולריים. השכבה השנייה נקראת הקרום העכבישי (arachnoid), הקרויה כך על שם דמיונה לקורי עכביש, ואינה חדירה לנוזלים. השכבה השלישית נקראת הקרום העדין (pia matter), והיא דקה מאוד ומכילה כלי דם רבים.

בין הקרום העדין לקרום העכבישי קיים חלל הנקרא החלל התת-עכבישי (sub Archnoid space) המכיל את נוזל המח והשדרה (CSF). בדלקת קרום המוח השכיחה אצל ילדים וזקנים חודר מזהם לנוזל. בנוזל אין כדוריות דם לבנות, והוא מתגונן בעזרת המונוציטים שהם תאי בליעה, בדומה למקרופאג'ים, ועל כן הוא פגיע ביותר. ההתנפחות הדלקתית בתוך המוח גורמת ללחץ על איבריו ולקושי באספקת מזון וחמצן. בשל כך היא עלולה לחולל נזק בלתי הפיך.

מאחר ששכבת הדורה קשיחה, הורידים העוברים דרכה אל הסינוסים עלולים להיקרע כתוצאה ממכה בראש. קריעה כזו יוצרת שטף דם סאב דורלי, שיכול להתפתח במשך זמן רב, אפילו שבועות, וליצור לחץ פנימי הולך וגדל על המוח.

חלקו של הנוזל במוח נע בין עשרה לעשרים אחוז. הוא ממלא את חדרי המוח, ארבעה במספר. תפקידיו הם בלימת זעזועים, הגמשת נפח המוח, איסוף פסולת ועוד. ההימצאות בתוך נוזל מקלה על משקל המוח.

הבעיה הפסיכופיזית
הבעיה הפסיכופיזית

המוח הוא המקום שבו שזורים הפיזי והנפשי זה בזה. על טבעו החידתי של שילוב זה יכולות להעיד, בין השאר, העובדות הבאות:

התהליכים הנפשיים הם פרטיים לחלוטין. איש אינו יכול לחוש בהם, מלבד האדם החווה אותם.
הצורה הפיזית של המוח אינה זהה במובן כלשהו למהות שהיא יוצרת. לעת עתה גם לא נמצא קשר של אחת לאחת בין כמות ההורמונים והנוזלים הכימיים המעורבים בפעילות מוחית לבין עוצמת החוויה הפנימית הנגרמת על ידיהם.
ההנחה שיש קשר דטרמינסטי בין הפיזי לבין הנפשי מעוררת שאלות קשות על משמעות המוסריות ועל בחירה חופשית.

מחלות מוח
בשבץ מוחי נהרסים תאי מוח, עקב אי אספקת דם אליהם בעקבות חסימה (קריש) או קרע בכלי דם. השבץ המוחי הוא גורם המוות השלישי בעולם המערבי, לאחר התקף לב וסרטן. וגורמי הסיכון שלו הם יתר לחץ דם, רמת שומנים גבוהה בדם, עישון וסוכרת.
מחלת אלצהיימר היא מחלה שפוגעת בתפקוד המוח. במחלה זו נהרסים מספר רב של תאים, שגורמים להרס של המוח באופן שהאדם איננו יכול להשתקם ממנו. סימנים של המחלה הם אובדן זיכרון, ירידה ביכולת השיפוט, אי יכולת לזהות אנשים מוכרים, בלבול, שיטוט ללא כל מטרה, הזיות ונדודי שינה. הסיבה למחלה איננה ידועה והיא כיום חשוכת מרפא והלוקים בה מסיימים את חייהם בתקופה שבין 5 ל-15 שנה. חמישית מאוכלוסיית הקשישים בארץ לוקה בה. מספר חולי האלצהיימר בעולם גדל מידי שנה, בשל העלייה הקבועה בתוחלת החיים.
אפילפסיה או מחלת כפיון, היא בפשטות מצב של סערה חשמלית במוח ללא בקרה. היא מוגדרת כאשר יש לפחות שני התקפים חוזרים של פרכוסים, ללא כל סיבה הנראית לעין. מקורה בפעילות פתאומית, ובלתי רצונית של קבוצה גדולה של תאי מוח. והיא יכולה לבא לידי ביטוי באופנים שונים.
מחלת פרקינסון היא מחלה ניוונית הגורמת להפרעות נוירולוגיות רבות. הבולט שבהם הוא רעד גופני שאינו בר שליטה. המחלה קשורה לחוסר במוליך העצבי דופמין.
מחלת הנטינגטון היא מחלה תורשתית שבה תאים באזורים שונים במוח מתנוונים. התסמינים הם בליקוי תנועתי לא רצוני המזכיר ריקוד, מדמנציה ואבדן זיכרון.
מחלות נפש שונות כמו פיצול אישיות וסכיזופרניה קשורות בפעילות מוחית לקויה.
[עריכה] המוח בתפיסה ההיסטורית
במשך שנים רבות מתחילת ההיסטוריה האנושית לא היה ידוע על חשיבותו של המוח כאיבר האחראי לתודעה ולחשיבה ולמרכזה הביולוגי של החוויה האנושית. על ידי הוצאת המוח מהגוף בניתוח שאחרי המוות מתגלה ג'ל בגוון ורוד-אפרפר, ולכן אין זה מפתיע שהקדמונים לא הכירו בחשיבותו. לכך תרמה גם העובדה שהמוח אינו רגיש במיוחד לכאב, ועל כן פגיעה קלה בו אינה טראומטית.

בחניטה המצרית הוצא המוח דרך הנחיריים, הורחק מהמת ונזרק כלאחר יד. שלא כאיברים כמו הלב, הקיבה, הכבד והריאות, אותם שמרו הפרעונים לצד המת כדי שיוכל לשוב ולהשתמש בהם לאחר תחיית המתים, מכך ניתן להסיק שהמוח היה איבר מיותר לדעתם.

עם זאת, פפירוס משנת 1,700 לפני הספירה מראה כי כבר אז תועדו מקרים שבהם פגיעה בראש שינתה התנהגות.

בכתבי הקודש מוזכרת פעם אחת המילה מֹחַ (איוב כ"א כד), אך במובן של מוח העצמות, ובשאר התנ"ך רגשות ומחשבות מיוחסים ללב. גם חכמי ישראל התחבטו בשאלה היכן מצויה החוכמה ("והחכמה מאין תמצא"), ובניגוד לדעתו של רבי אליעזר שסבר שמקומה בראש, התקבלה ברבים דעתו של רבי יהושע, שסבר כי משכנה בלב (ילקוט שמעוני משלי פרק א' רמז תתקכט).

גם הפילוסופים היוונים לא ייחסו למוח תפקיד חשוב. אריסטו סבר שהמוח אינו אלא אזור קירור המצנן את אדי החום הנפלטים מהלב. הוא טען שבמהלך השינה, עולים האדים מן הלב אל המוח, מתקררים, ויורדים חזרה אל הלב. את חוסר חשיבותו של המוח הוא הוכיח בהתבסס על ניסויים בעריפת ראשי תרנגולות אשר המשיכו לפרפר ולא מתו לאלתר.

השינוי בתפיסות אלה הגיע מצפייה במלחמות הגלדיאטורים רומא העתיקה. מספר חוקרים ורופאים החלו לראות קשר בין פגיעות המוח של הגלדיאטורים לבין שינויים שונים בהתנהגותם. כמו כן נמצא קשר בין פגיעה בחוט השדרה לבין איבוד תחושה או שיתוק. הרעיון שהלב אינו "מקום מושבה" של הנפש האנושית הלך ונעשה נפוץ יותר ויותר.

בימי הביניים נאסרו ניתוחי מוח בידי הכנסייה. ההתערבות הכירורגית המקובלת באותה עת נעשתה בידי ספרים נודדים שערכו חתך בגולגולת במקרים של מחלת נפש והוציאו ממנה את "אבן השיגעון".

רנה דקארט (1600) היה הראשון שדיבר על חשיבותו של המוח. צפייה בפסלים הידראוליים הביאה אותו למסקנה לפיה גוף האדם פועל על ידי "מערכת הידראולית פנימית" בה עוברים נוזלים המשפיעים על התחושות וההתנהגויות של הגוף החי. המוח, לפי דקארט, הוא המווסת של מערכת זו. בנוסף, יצר דקארט דיכוטומיה בין הנפש הלא פיזית לבין המוח הפיזי. מה שחיבר ביניהם, לדעתו, היא בלוטת האיצטרובל.

בשנת 1808 פותחה תורת הפרנולוגיה. על פי התורה הזו, מרכיבי אישיות שונים ממוקמים באזורים ספיציפיים שונים במוח. עוד האמינו לפי תורה זו, כי אופי האדם ניתן למדידה על פי בליטות בגולגולת . לכל תכונת אישיות הבליטה שלה. על ידי מיפוי בליטות הגולגולת האמינו שניתן יהיה לגלות את מאפייני האישיות של האדם. תאוריה זו לא שקעה, אלא כעבור מאה שנה, והיוותה בסיס, כביכול מדעי, לתורות גזעניות שונות. הרעיון הבסיסי הגלום בה, שיש קשר בין אזורים ספציפיים במוח לבין פעילויות כאלו ואחרות, מקובל עד היום, אך בוריאציה שונה. על פי הידע המודרני, אין מיקום ספיציפי לתכונה אישיותית מסוימת, אלא לכל מאפיין פסיכולוגי (למידה, ראייה וכו') יש רשת של אזורים במוח, המממשים אותו. עוד חשוב לציין, שבין המוח לגולגולת אין מגע ישיר כלל, ולכן לא ניתן לומר דבר על המוח בהתבסס על גודל או צורת הגולגולת.

מוחות בבעלי חיים

השוואה בין מוחות של בעלי חיים שוניםבעלי-החיים מסת המוחות בגרמים מסת הגוף יחסית למסת המוח
אדם 1400 45-50
אורנגאוטן 375-400 200
גורילה 400-500 220
שימפנזה 375-400 80
דולפין 1700 35
חולדה 1 200
חתול 30 100
כבש 60 259
לוויתן ענק 3000-9000 10000
סוס 600-800 250
אריה 200-250 600

[עריכה] חקר המוח
על מנת להבין תהליכים המתרחשים במוח, עורכים מדענים רבים, ובראשם הפיזולוגים והפסיכולוגים מחקרים במוח בעלי חיים והאדם.

שיטות המחקר יכולות להיות:

גירוי חשמלי של אזור במוח (לרוב באמצעות החדרת אלקטרודה למוח).
רישום גלי המוח באמצעות מכשיר EEG.
חקר פרטים הסובלים מפגיעה באזור במוח על מנת להבין במה שונה התנהגותם ולהקיש מכך על תפקידו של אותו אזור במוח.

קיבה

1- גוף הקיבה, 2- קרקעית הקיבה (פונדוס), 3- דופן קדמית, 4- עֶקֶם הַקֵּבָה הַגָּדוֹל, 5-עֶקֶם הַקֵּבָה הַקטן, 6- פי הקיבה, 9- השריר סוגר השער, 10 - מערת השוער, 11 - תעלת השוער, 12 - הַחֶרֶק הַזָּוִיתִי, 13 - תעלת הקיבה, 14, - Rugal foldsהקיבה היא איבר דמוי שק או כיס בצורת אגס, העשוי שלוש שכבות שרירים. הקיבה היא האיבר הרחב ביותר במערכת העיכול. בגוף האדם, היא מונחת מתחת לסרעפת, בחלק העליון של חלל הבטן.

אצל בעלי חיים טורפים שניזונים בעיקר מחלבונים, סביבת הקיבה חומצית בדרך כלל. אצל בני אדם שניזונים גם מפחמימות, הופכת הקיבה לסביבה חומצית רק כשנאכל מזון חלבוני. באכילת מזון חלבוני מופרש ההורמון גסטרין. בתגובה להפרשתו מופרשת חומצת מלח מתאי בלוטות רירית הקיבה. הזימוגן פפסינוגן, אשר מופרש מדפנות הקיבה, הופך לאנזים הפעיל פפסין רק בסביבה חומצית זו.

בעוד שלאדם קיבה אחת, לבעלי חיים שונים עשויות להיות מספר קיבות. כך למשל, לפרה יש ארבע קיבות, ולמרבית הלווייתנאים יש שלוש.

תוכן עניינים
1 מבנה
1.1 הגנת דופן הקיבה
2 תפקידי הקיבה
2.1 הפירוק הכימי בקיבה
3 ויסות פעילות הקיבה
3.1 הפרשת פפסין וחומצה מלחית
3.2 התרוקנות הקיבה



מבנה
לקיבה שני פתחים. דרך פי הקיבה, המחובר לוושט, נכנס מזון. דרך השוער, פתחה התחתון של הקיבה, יוצא המזון מן הקיבה לתריסריון - תחילתו של המעי הדק. פתחים אלו מוגנים בשרירים חזקים הקרויים סוגרים. השוער הוא שריר טבעתי המהווה שסתום. כשהוא מכווץ נסגר הפתח, וכך נמנע מעבר של מזון מן הקיבה לתריסריון. חלקה העליון והעיקרי של הקיבה מונח בצד השמאלי של הגוף.

דופן הקיבה עשויה שלוש שכבות של שרירים והיא עבה למדי. שכבות השרירים הן: שרירים אלכסוניים, שרירים טבעתיים ושרירים אורכיים (מפנים החוצה). בו זמנית, מתכווצת כל שכבה מכיוון אחר וכך מתבצע תהליך לישת המזון יחד עם ערבובו במיצי הקיבה. כלפי החלל הפנימי של הקיבה קיימים הרבה קפלים, ובצד זה נמצאת הרירית. ברירית יש בלוטות רבות הנמצאות במעין גומות והן מפרישות את מיצי הקיבה.

[עריכה] הגנת דופן הקיבה
דופן הקיבה עשויה בעיקרה מחלבונים, אולם היא אינה מתפרקת מהפעילות הפרוטאזית ומהחומצה המלחית.

קיימים שני מנגנונים אשר מונעים את פירוקה של הקיבה:

האנזימים המופרשים לקיבה, מפרקי החלבונים, פעילים אך ורק ב-pH הנמוך שמצוי בקיבה, לכן בדופן הקיבה הם מהווים פרו אנזימים שאינם פעילים.
האפיתל הרירי שמצוי בדפנות הקיבה מפריש נוזל צמיג על פני הדופן המורכב מריר ואלקטרוליטים והוא מגן על הדופן מפירוקה. הנוזל הוא מעט בסיסי וכך גם מגן על הדופן מהחומציות בקיבה.
[עריכה] תפקידי הקיבה

מיקום הקיבה בגוף האדםאיחסון מזון - נפח הקיבה יכול לנוע בין 50 מ"ל לליטר וחצי.
ויסות קצב העברת המזון למעי הדק להמשך העיכול
המשך פירוק מכני של המזון באמצעות שרירים לאחר הפירוק בפה.
פירוק כימי אנזימטי של החלבונים על ידי אנזימים המכונים פרוטאזות.
פירוק ראשוני של שומנים.
[עריכה] הפירוק הכימי בקיבה
מיץ הקיבה מורכב מחומצה מלחית, מריר ומאנזימים. במשך 24 שעות, 2.5 ליטרים של מיץ קיבה מופרשים מן בלוטות הרירית. החומצה הרירית יוצרת רמת pH נמוכה מאוד, הנמוכה בגוף האדם, של 2-3. הסביבה החומצית המסופקת על ידי החומצה המלחית היא הדרושה לפעילות אנזימים המפרקים חלבונים המצויים בקיבה. לחומצה תפקיד נוסף בחיטוי בכך שהיא משמידה חיידקים שאינם רצויים אשר חדרו לקיבה יחד עם המזון. לולא חומצה זו, המזון אשר שהה בקיבה היה מתמלא בחיידקים מזיקים.

התהליך הכימי העיקרי המתרחש הוא פירוק כימי אנזימטי של חלבונים על ידי האנזימים פרוטאזים המופרשים על ידי תאים בבסיסי הבלוטות. הפרוטאז העיקרי המפורש בקיבה הוא הפפסין. הפפסין מפרק קשרים פפטידיים בין מיני חומצות אמיניות, כך שנוצרים חלקי חלבונים קטנים יותר הנקראים פפטונים, אלו הם חומצות אמיניות קשורות, מעין שרשראות. בהמשך תהליך העיכול הן מפורקות חלקים בסיסיים יותר. נוסף על כך, מופרש האנזים ליפאז שמפרק חלקית שומנים המגיעים לקיבה על אף שרוב תהליך פירוק השומנים מתבצע במעי.

[עריכה] ויסות פעילות הקיבה
עיבוד המזון על ידי הקיבה אינו מתבצע באופן רציף והוא משתנה על פי הצורך. עיבוד זה מתבצע בשתי פעילויות אינטגרליות מהתהליך. הפעילות הראשונה מתבצעת על ידי הפרשת אנזימים שונים, חומצה מלחית ונוזלים. אלו מפרקים כימית את המזון ומביאים לסיכתו. הפעילות השנייה היא פעילות פיזית של השרירים הלשים ודוחפים את המזון לכיוון התריסריון.

כשיש מזון בקיבה, גוברות שתי הפעילויות; השרירים פועלים ביתר מרץ וההפרשה מוגברת וכשאין מזון בקיבה הפעילות מצטמצמת. החוקר פבלוב גילה דרך ניסויו עם כלבים שקליטת מזון דרך חושים יכולה לגרום אף היא להתגברות פעולת הקיבה על ידי טעימתו, ראייתו וכן מחשבה עליו.

מערכות הוויסות הן אלה שקובעות מתי תאי דופן הקיבה יפרישו את מיצי העיכול ומתי יפסיקו. מערכת הוויסות מורכבת ממערכת העצבים ומערכת ההורמונים, הן אלו שמגיבות לשינויים החלים בסביבות שונות של הגוף ופועלות בהתאם לצרכיו.

מיני תאי חישה מגורים וכך דחפים עצביים מתעוררים ועוברים מן המוח דרך מערכת העצבים האוטונומית ועצב הוואגוס אל חלקים במערכת העיכול. התגובות של שרירי האיברים ובלוטות ההפרשה הן בלתי רצוניות. זרם הדם "מסיע" את ההורמונים אל חלקי מערכת העיכול, ויחד עם העצבים מווסתים את פעילותה של מערכת העיכול.

[עריכה] הפרשת פפסין וחומצה מלחית
דחף עצבי עובר דרך עצב הוואגוס אל הקיבה. דחף זה נוצר בעקבות גירוי חוש הטעם וחוש הריח, בין אם על ידי הרחתו או אכילתו. הקיבה מגיבה לגירוי בשני מישורים: תגובה ישירה של תאי בלוטות הרירית לדחף העצבי, המתבטאת בהפרשת פפסין ו-HCl, ובתגובה עקיפה, הדחף העצבי גורם לתאי ה-G הנמצאים באזור השוער להפריש את ההורמון גסטרין לזרם הדם, משם מגיע לקיבה. בקיבה, הגסטרין מגרה את תאי הרירית שבדופן להפריש עוד HCl ופפסינוגן.

מיצי הקיבה מפרקים את החלבון המצוי בקיבה לפפטידים שמגרים את תאי ה-G ומביאים להפרשה נוספת של גסטרין. יתר על כן, הימצאות מזון בקיבה מביאה את דופן הקיבה למצב של הימתחות והתרחבות, ומעוררת גירויים מכניים של תאים באזור השוער שמביאים להעברת דחף עצבי לתאי ה-G המביאה להגברת הפרשת הגסטרין.

ניתן להבחין שקיימים שלושה גירויים המשפיעים על תאי ה-G. הפפטידים גורמים לגירוי כימי, לחץ המזון על ידי הקיבה הגורם לגירוי מכני וכן קיים הגירוי העצבי. כתוצאה משלושת אלה, מגבירים תאי ה-G את הפרשת הגסטרין אשר מגרה את דופן הקיבה לעוד הפרשה של פפסינוגן וחומצה מלחית.

רמת ה-pH משפיעה על הגירוי המכני של תאי ה-G. כאשר רמת ה-pH עולה, התגובה נעשית אינטנסיבית יותר, וכאשר קמת ה-pH יורדת והסביבה חומצית יותר, עלולה להיפסק הפרשת הגסטרין וכתוצאה מכך גם הפרשת הפפסין וה-HCl.

הפרשות הקיבה מושפעות גם ממצבים נפשיים שונים. הפרשת HCl מוגברת כתוצאה מעצבנות, אך מתעכבת כתוצאה מדיכאון. אלכוהול וקפאין עלולים להביא להפרשה אינטנסיבית מדי של גסטרין בכך שהם מגרים בעצמם את תאי ה-G. כאשר אלו מתרחשים כשאין מזון בקיבה, אין בקרה וחומציות המזון יכולה להתגבר ולגרום לאולקוס.

[עריכה] התרוקנות הקיבה
התרוקנות הקיבה מתבצעת על ידי התכווצות של שרירי הקיבה ודחיפת המזון לכיוון התריסריון. מצב המזון בקיבה ובתריסריון קובע את קצב פעילות שרירי הקיבה.

התריסריון הוא בעל מידות קטנות ובעל נפח קטן הרבה יותר מאשר הקיבה. אי לכך, המזון מגיע אליו מהקיבה בכמויות קטנות ובמרווחי זמן להם הוא זקוק. תפקיד מרווחי הזמן הוא לווסת את הבדלי החומציות בין המזון שבקיבה לתריסריון. בנוסף, בזמן זה, בליל המזון מתערבב עם מיצים שונים וכן עובר מזון מהתריסריון למעי.

מערכת העצבים ומערכת ההורמונים, הם אלו שמווסתים את מנגנון ההתרוקנות של הקיבה. מערכות אלו מגיבות למזון שמכיל התריסריון. הבליל בתריסריון גורם לגירוי וכתוצאה מכך עצב הוואגוס מביא לעיכוב התכווצות הקיבה ולהפרשת מיציה. יתר על כן, מופרש ההורמון GIP על ידי התריסריון ומגיע לקיבה דרך מערכת הדם. הוא גורם עיכוב בהתכווצות הקיבה וכן בהפרשת החומצה המלחית. בסוף התהליך בפעילות התריסריון כשכבר כל המזון עבר למעי הדק, הקיבה חוזרת לפעול.

מחלות

כיב פפטי (אולקוס)בעבר נהוג היה להאמין כי חומציות יתר בקיבה גורמת לכיב פפטי (אולקוס). כיום ידוע כי חיידק ההליקובקטר גורם למחלה זו. הכיב מתפתח כאשר קורסים מנגנוני ההגנה של דופן הקיבה או התריסריון שתפקידם להגן עליה מפני החומצות. הסיבות לקריסה אינן ידועות. כל בני האדם מייצרים חומצות קיבה אך רק אצל אחד מכל עשרה מתפתח כיב קיבה. בעבר סברו שהסיבה היא דפוס ההפרשה של החומצה אצל החולה (בני אדם נבדלים בדפוסי הפרשת החומצה; ישנם כאלה המפרישים כמויות גדולות וכאלה המפרישים נמוכות), אך מחקר סטטיסטי של החולים הראה שדפוס ההפרשה אינו הסיבה העיקרית. המחקרים האחרונים מראים כי הגורם לכיב קיבה ברוב המקרים הוא חיידק ממשפחת הליקובקטר (Helicobacter). זהו אחד החיידקים הבודדים המסוגל לסבול את רמת ה-pH הנמוכה השוררת בקיבה.

אם חומצות הקיבה עולות במעלה הוושט נוצרת צרבת. הכאב מתחיל בדרך כלל בבטן ועובר לצוואר ולגרון. הצרבת נובעת מעלייה של חומצות קיבה בוושט. צרבת היא בדרך כלל תופעה חולפת, אף כי פגמים בסוגר הקיבה עלולים להפוך את התופעה לכרונית. הצרבת מתחילה בדרך כלל לאחר אכילת מזון שומני או רב. נשים בהריון מועדות לצרבת, ושתיית משקאות מוגזים (המבוססים על חומצה פחמתית) עלולה אף דם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה עוסק בנוזל הזורם בגוף. אם התכוונתם למכה הראשונה מבין עשר מכות מצרים, ראו דם.
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה.
הסיבה לכך היא: מתמקד בדם האדם. יש להפריד בין המושג דם, סוגי דם (כולל זוחלים) ודם האדם. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

דם הוא נוזל המכיל פלזמה (החלק הנוזלי השקוף) ותאים (גופיפים שונים, תאי דם, הורמונים ועוד). במקומות רבים יש התייחסות לדם כאל רקמה: "רקמת הדם" היות שהדם, כמו כל רקמה, בנוי מתאים בעלי תפקוד זהה. ההבדל העיקרי בין רקמת הדם לרקמות אחרות היא העובדה שתאים אלו אינם מחוברים האחד לשני אלא רק סמוכים לתאים אחרים מאותו סוג במהלך שיוטם בכלי הדם.


תפקידי הדם

הדם הוא אמצעי הולכה, הדם מביא חמצן מהריאות או הזימים אל התאים ומנקה את התאים מעודפי הפחמן הדו-חמצני, זאת באמצעות כדוריות הדם האדומות שמכילות המוגלובין הקושר את החמצן לכדורית בריאות, ומשחרר אותו ליד התאים. קושר פחמן דו-חמצני לכדורית ליד התאים ומשחרר אותו בריאות.

דם האדם

נטילת דם ורידי בעזרת פרפרית (מחט פגים)דם הוא נוזל הזורם בכלי דם (כגון ורידים ועורקים). זרימתו, המכונה מחזור הדם, מווסתת על ידי הלב. חלק ניכר מצרכי הגוף מתקבל באמצעות הדם אשר מספק לתאי הגוף חמצן וחומרי מזון ומסלק מהם פחמן דו-חמצני וחומרי פסולת נוספים לכיוון הריאות, הכליות ועוד, אשר מפרישים אותם אל מחוץ לגוף.

צבע דם האדם הוא אדום, כאשר הצבע משתנה במידה זניחה בין העורקים לורידים, בשל הריכוז המשתנה של החמצן. בעורקים הדם עשיר יותר בחמצן ולכן צבעו יהיה אדום יותר בעוד בורידים הדם עני יותר בחמצן ולכן צבעו יהיה אדום פחות. משתמשים בהבדלי צבע אלו כדי לגלות את כמות החמצן בדם באמצעות מתקן אופטי אשר מאיר דרך האצבע, ובודק את מידת הבליעה של האור.


הרכב דם האדם




המדריך המלא: כך תפענחו את בדיקות הדם שלכם


ספירת דם דיפרנציאל כימיה של הדם פרופיל שומנים

תפקודי כבד תפקודי קרישה ניתוח תוצאות ברשת




מה זה המוגלובין? האם 'סטייה שמאלה' מסוכנת? מדוע מבצעים בדיקה של תפקודי הכבד, והאם יש הכנות מיוחדות לקראת בדיקת כימיה של הדם? אם גם אתם עומדים נכלמים מול שלל הקיצורים וראשי התיבות ומשתגעים מהכוכביות שיוצאות מהשורה בטופס בדיקת הדם, המדריך הבא יעזור לכם להבין קצת את המתרחש בטופס התוצאה. להדפיס ולשמור

איתי גל פורסם: 26.07.04, 09:43







ספירת דם

נקרא גם: Complete Blood Count, CBC, ס"ד, ספירה



אחת משתי הבדיקות העיקריות המבוצעות במרפאות, בחדרי המיון ובעת אשפוזים במחלקות. הבדיקה מעניקה מידע על זיהומים ועל דלקות, על מצבים של חסר דם (אנמיה) ועל הפרעות המטולוגיות שונות. אין כל צורך בהכנה מיוחדת לבדיקה, והתוצאות מתקבלות לרוב בתוך כשעה (אם אתם בבית-חולים) או בתוך כיממה (אם נבדקתם בקופת-חולים).



WBC (נקרא גם White Blood Cells, לויקוציטים)


מה זה: הכדוריות הלבנות הן אחד המרכיבים העיקריים במלחמה בחיידקים, בנגיפים ובפולשים אחרים. כמו כן הן נלחמות בתאים סרטניים. קיימים כמה תת-סוגים של כדוריות דם לבנות. כאשר יש בדם עלייה חריגה של כדוריות דם לבנות, מצביע הדבר לרוב על קיומו של זיהום. ניתן ללמוד על אופי הזיהום מסוג כדוריות הדם הלבנות שבמספריהן נרשם הגידול.

ערכים תקינים: 4,300-10,800.

ערכים גבוהים: נקראים 'לויקוציטוזיס' ומצביעים לרוב על קיומו של זיהום.

ערכים נמוכים: נקראים 'לויקופניה' ומצביעים על כשל של מערכת החיסון ובמקרים נדירים על לוקמיה (סרטן דם).



RBC (נקרא גם Red Blood Cells אריתרוציטים, כד"א, כדוריות דם אדומות, תד"א, תאי דם אדומים)

מה זה: כדוריות הדם האדומות אחראיות על

קשירת חמצן מהריאות, על הובלתו לרקמות הגוף, על קליטת פחמן דו-חמצני מתאי הגוף השונים ועל פליטתו בחזרה לריאות.

ערכים תקינים: 4.5-5.3.

ערכים גבוהים: עלולים להצביע על הפרעה במערכת ייצור הדם. רמות גבוהות של אריתרוציטים נצפו גם אצל מעשנים ואצל חולים במחלות ריאות. • ערכים נמוכים: עלולים להצביע על אנמיה או על דימומים קשים.



HCT (נקרא גם המטוקריט)

מה זה: נפח כדוריות הדם האדומות בתוך כלל נוזל הדם.

ערכים תקינים: גברים - 37%-54%, נשים - 33%-47%.

ערכים נמוכים: מצביעים לרוב על דימום או על אנמיה.



MCV (נקרא גם Corpuscular Volume Mean)

מה זה: הנפח הממוצע של כדורית הדם האדומה.

ערכים תקינים: 78-93.

ערכים נמוכים: מצביעים על אנמיה הקרויה 'מיקרוציטית', שבה נפח הכדורית האדומה קטן מהרגיל, לרוב בשל מחסור בברזל.

ערכים גבוהים: מצביעים על אנמיה הקרויה 'מקרוציטית', הנגרמת לרוב בשל מחסור בוויטמין 12 B או בחומצה פולית.



MCH (נקרא גם Mean Cell Hemoglobin)

מה זה: כמות ההמוגלובין הממוצעת בכל כדורית אדומה.

ערכים תקינים: 24-30.

ערכים נמוכים: עשויים להצביע על אנמיה או על בעיה המטולוגית אחרת.



RDW (נקרא גם Red Cell Distribution Width)

מה זה: הבדיקה מודדת עד כמה שונות כדוריות הדם האדומות זו מזו. ככל שהשונות גבוהה יותר, הרי שתהליך ייצור כדוריות הדם אינו תקין. שונות גבוהה נראית גם במהלך תיקון נורמלי של אנמיה על-ידי הגוף.

ערכים תקינים : 11.5%-14.5%.

ערכים חריגים : מצביעים על הפרעה בייצור הדם.



PLT (נקרא גם תרומבוציטים, טסיות, Platelets)


מה זה: טסיות הדם אחראיות על אחד השלבים בתהליך המורכב של קרישת הדם. כאשר ישנה פציעה, נעות טסיות הדם לעבר האתר שניזוק, נשברות ומשחררות חומרים שונים. בכך הן מתחילות תהליך מסובך, הכולל שלבים רבים, שבסופו נוצר קריש הדם.

ערכים תקינים: 150,000-450,000.

ערכים נמוכים: נגרמים בשל הרס הטסיות בכלי הדם או בגלל הפרעה בייצורן במוח העצם. המצב הזה עשוי להצביע על הפרעה בקרישת הדם ועל נטייה לדימומים.

ערכים גבוהים: מופיעים בתגובה לדימום או במחלות שונות של מוח העצם. ברמות המתקרבות למיליון ישנה סכנה מוגברת לקרישתיות יתר.



Hb (נקרא גם המוגלובין, Hemoglobin)

מה זה: המוגלובין הוא מרכיב בתוך הכדורית האדומה, אשר אחראי על קשירתם ועל שחרורם של חמצן ושל פחמן דו-חמצני.

ערכים תקינים: נשים - 12-16 מיליגרם לדציליטר; גברים - 12-18 מיליגרם לדציליטר.

ערכים נמוכים: מעידים על אנמיה. זו יכולה לנבוע מהפרעה המטולוגית, ממחסור בברזל, מדימומים ומסיבות נוספות.



Ferritin (נקרא גם פריטין)

מה זה: פריטין הוא תרכובת של ברזל ושל חלבון, ותפקידו להיות מאגר הברזל בגוף. בדרך כלל בודקים את כמות הפריטין בדם כאשר יש חשד לחסר דם (אנמיה) בגלל מחסור בברזל. במקרה של ערך נמוך הטיפול הוא לרוב פשוט: בליעת גלולת ברזל מדי יום.

ערכים תקינים: גברים - 12-300 ננוגרם למיליליטר; נשים 12-150 ננוגרם למיליליטר.



Transferrin (נקרא גם טרנספרין)

מה זה: חלבון המעביר ברזל מהדם למוח העצם ליצירת תאי דם חדשים.

ערכים תקינים: 200-400 מיליגרם לדציליטר. ערכים חריגים עשויים להעיד על קיומה של בעיה המטולוגית.





דיפרנציאל



נקרא גם ספירה מבדלת, נוסחה מבדלת, Differential

מה זה: הבדיקה היא חלק מספירת הדם ומפרטת את הכמויות של תת-הסוגים של כדוריות הדם הלבנות. על-פי הכמויות האלה של תאי הדם הלבנים השונים המפורטים בבדיקה ניתן לשער באיזה סוג זיהום מדובר. הבדיקה הזאת גם עשוי להצביע על חשד לתהליך סרטני. להלן יפורטו הסוגים השונים של תאי הדם הלבנים.



Neut (נקרא גם נויטרופיל, Neutrophil)

מה זה: תאי הדם הלבנים האחראים בעיקר על חיסול חיידקים.

ערכים תקינים: 28%-54% (מכלל תאי הדם הלבנים).

ערכים גבוהים: נקראים גם 'סטייה שמאלה' או נויטרופיליה ומעידים לרוב על זיהום חיידקי.

ערכים נמוכים: נקראים גם 'נויטרופניה' ומעידים על הפרעה ביצירת הדם, על נטייה לזיהומים מחיידקים ובמקרים נדירים - על תהליך סרטני.



LYMPH (נקרא גם לימפוציט, Lymphocyte)

מה זה: תאי דם לבנים האחראים על הריגת נגיפים או חיידקים הנמצאים בגוף זמן ממושך.

ערכים תקינים: 36%-52% (מכלל תאי הדם הלבנים).

ערכים נמוכים: נקראים גם 'לימפופניה' ומעידים על בעיה ביצירת תאי הדם. הבעיה יכולה להיות מולדת או לנבוע מתרופות או ממחלות הפוגעות במערכת החיסונית, דוגמת איידס.

ערכים גבוהים: נקראים גם 'לימפוציטוזיס' ועשויים להצביע על זיהום נגיפי, על זיהום חיידקי ממושך או על סרטן הלימפומה.



MONO (נקרא גם: מונוציט, Monocyte)

מה זה: תאי דם לבנים האחראים על הריגת חיידקים, נגיפים ופטריות.

ערכים תקינים: 2%-9% (מכלל תאי הדם הלבנים).

ערכים נמוכים: נקראים גם 'מונוציטופניה' ומופיעים בעת הפרעה בייצור תאי הדם או בעת תהליכים סרטניים. מחסור במונוציטים חושף את הגוף לזיהומים חיידקיים ואחרים.

ערכים גבוהים: נקראים גם 'מונוציטוזיס' ומופיעים לרוב בזיהומים שמחוללים חיידקים ומיקרואורגניזמים חד-תאיים. כמו כן הם מופיעים בתהליכים סרטניים. מונוציטים לא אופייניים, הקרויים גם אטיפיים, מופיעים במחלת הנשיקה (מונונוקלאוזיס).



BASO (נקרא גם בזופיל, Basophil)

מה זה: תאי דם לבנים המשתתפים בתהליכי אלרגיה.

ערכים תקינים: 0%-1% (מכלל תאי הדם הלבנים).

ערכים גבוהים: מעידים על נטייה לאלרגיה או על התקף אלרגי פעיל.



EOS (נקרא גם אאוזינופיל, Eosinophil)

מה זה: תאי דם לבנים הנלחמים בזיהומים מסוימים ומשתתפים גם בתהליכי אלרגיה.

ערכים תקינים: 1%-3% (מכלל תאי הדם הלבנים).

ערכים גבוהים: מעידים על אלרגיה חמורה.



כימיה של הדם



נקראת גם כימיה, SMA , SMAC



כאשר בודקים את הכימיה של הדם, בודקים למעשה את המרכיבים הכימיים בנוזל הדם (הפלזמה), שאותם מייצרים תאי הגוף. הבדיקה חשובה כדי להעריך את חילוף החומרים בגוף, לאבחן מחלות שונות ולבחון את טיב הטיפול הניתן לחולה. לרוב תתבקשו להגיע לבדיקה לאחר צום של כ-8 שעות, שכן מאכלים שונים משנים את הרכבו הכימי של הדם ומעוותים את התוצאות. להלן בדיקות הכימיה השכיחות:



Albumin (נקרא גם אלבומין)

מה זה: זהו החלבון בעל הריכוז הגבוה ביותר בנוזל הדם (הפלזמה). את האלבומין מייצר הכבד. האלבומין מעביר מולקולות רבות בזרם הדם (ובהן תרופות, הורמונים ומינרלים). אלבומין חשוב גם לשמירת הלחץ האונקוטי - הלחץ הגורם לכך שנוזל הדם לא ידלוף מכלי הדם החוצה.

ערכים תקינים: 3.4-5.4 מיליגרם לדציליטר.

ערכים גבוהים: מצביעים לרוב על התייבשות (דהידרציה).

ערכים נמוכים: יכולים להצביע על שורה של תקלות: מיימת (אסייטס - הצטברות נוזלים בחלל הבטן), כוויות, מחלות כליה, מחלות כבד, תזונה לקויה או ספיגה לקויה של המזון.



Glucose (נקרא גם גלוקוז)

מה זה: סוג של סוכר. רוב הפחמימות שאנו צורכים הופכות בגוף לגלוקוז. הגלוקוז נע בזרם הדם, עד שהוא מתאחסן בתוך תאי השריר בצורת גליקוגן. הגלוקוז מספק את האנרגיה לתאי הגוף. רמות גבוהות במיוחד שלו עלולות להצביע על קיומה של מחלת הסוכרת.

ערכים תקינים: 75-115 מיליגרם לדציליטר (בצום).

ערכים גבוהים: עשויים להצביע על בעיות הורמונליות, על דלקת בלבלב, על סוכרת או על צריכת יתר של מזון. שימו לב: רמות של יותר מ-200 מיליגרם לדציליטר שנמצאו בכמה בדיקות אקראיות (כלומר לא בצום) מצביעות על מחלת הסוכרת ומצריכות טיפול רפואי קבוע.

ערכים נמוכים: עשויים להצביע אף הם על בעיות הורמונליות, על קיומו של גידול המייצר רמות גבוהות של אינסולין, על תזונה לקויה או על הזרקת כמות גדולה מדי של אינסולין (כאשר מדובר בחולי סוכרת).



אלקטרוליטים

כוללים, בין היתר, רמות של היסודות נתרן, אשלגן, כלור וסידן, הדרושים לפעילות תקינה של תאי הגוף.

נתרן (נקרא גם Na, נטריום, סודיום).

ערכים תקינים: 136-145 מיליאקוויוולנט לליטר.

אשלגן (נקרא גם K , פוטסיום, קליום). ערכים תקינים: 3.7-5.2 מיליאקוויוולנט לליטר.

כלור (נקרא גם Cl , כלוריד). ערכים תקינים: 98-106 מילימול לליטר.

סידן (נקרא גם Ca, קלציום). ערכים תקינים: 8.5-10.9 מיליגרם לדציליטר.

פוספט (נקרא גם P ( 1-1.4 מילימול לליטר.



BUN (נקרא גם Blood Urea Notrogen ובחלק מהמעבדות מופיע בשם אוריאה או Urea)

מה זה: בדיקה המודדת את כמויות חנקן השתנן בדם, שהינו תוצר פירוק של חלבונים. הבדיקה היא חלק מסדרת בדיקות לבחינת תפקוד הכליות, האחראיות בלעדית לפינוי החנקן מהגוף.

ערכים תקינים: 7-20 מיליגרם לדציליטר.

ערכים גבוהים: עשויים להעיד על כשל לבבי (המפחית את זרימת הדם לכליות וכך פוגם בתפקודן), על צריכה מוגברת של חלבונים, על מחלות כליה, על איבוד דם או על הלם.

ערכים נמוכים: עשויים להעיד על מחלות כבד, על תזונה דלה בחלבונים או על שתיית יתר של נוזלים.



CRP (נקרא גם C-reactive Protein)

מה זה: זהו חלבון המופיע בדם בערכים גבוהים בזמן דלקת או בעת תהליכים ממאירים. הבדיקה אינה חלק משגרת בדיקות הביוכימיה, אך מבוצעת כאשר יש חשש למחלה זיהומית או סרטנית. חשוב להדגיש כי בדיקת CRP אינה ספציפית, כלומר היא מצביעה על כך ש"משהו קורה", אך אינה אומרת במפורש מה קורה.

ערכים תקינים: 0-0.5 מיליגרם לדציליטר.

רמות גבוהות: מצביעות על דלקת או על תהליך סרטני. מחקרים שנערכו בשנים האחרונות קובעים כי רמות גבוהות של החלבון הזה עלולות גם להצביע על סיכון למחלות לב וכלי דם.



ESR (נקרא גם Erythrocytes Sedimentation Rate, ש"ד, שקיעת דם, שקיעה)

מה זה: בבדיקה הזאת, שנעשית בנפרד מספירת הדם ומבדיקת הכימיה, בוחנים את קצב שקיעתם של תאי הדם במבחנה צרה במשך שעה. ככל ששוקעים תאי דם רבים יותר, כך גדל החשש לקיומו של תהליך דלקתי. במקרים נדירים מצביעה השקיעה המרובה על תהליך סרטני. אך חשוב להדגיש שהבדיקה אינה רגישה, וגם כאשר הערכים גבוהים, הנבדק עשוי להיות במקרים רבים בריא לחלוטין. לכן מעדיפים רופאים רבים לערוך את בדיקת השקיעה יחד עם בדיקת CRP, שכן שילוב התוצאות נותן תמונה מדויקת יותר של החשד לדלקת או לתהליך סרטני.

ערכים תקינים: עד 20 מילימטרים בשעה.

ערכים גבוהים: מעל 50 מילימטרים בשעה (שקיעה מואצת). ערכים כאלה מצביעים על אפשרות לקיומו של תהליך זיהומי או דלקתי, ובמקרים נדירים יותר - על קיומו של תהליך סרטני.



פרופיל שומנים


השומנים הם מרכיבים חיוניים בגוף האדם. הם נאגרים בתאי אדיפוס (תאי שומן) ומשמשים ליצירת האנרגיה הדרושה לקיום תהליכי החיים. אך רמות גבוהות מדי של שומנים גורמות להצטברותם בזרם הדם ואחראיות למחלות לב וכלי דם קטלניות. ניטורן של רמות השומנים בדם חשוב לא רק אצל מבוגרים אלא גם אצל ילדים. רמות גבוהות עשויות להצביע על מחלות כרוניות, שאת סיבוכיהן ניתן למנוע באמצעות טיפול בעוד מועד. הבדיקות דורשות לרוב צום של 8 עד 12 שעות טרם הבדיקה, שכן מזונות שונים שנצרכים סמוך לבדיקה עלולים לגרום לתוצאה גבוהה מדי, שאינה תואמת את המצב הרגיל בדם.



Triglycerides (נקראים גם טריגליצרידים, גליצרידים)

מה זה: סוג שומן, שרמתו בדם משקפת את חילוף החומרים של השומנים בגוף. רוב שומן הגוף מכיל טריגליצרידים.

ערכים תקינים: 10-190 מיליגרם לדציליטר.

ערכים גבוהים: עלולים להעיד על שחמת הכבד (צירוזיס), על תת-פעילות של בלוטת התריס, על תזונה עשירה בשומנים, על מחלת כליה או על דלקת הלבלב.

ערכים נמוכים: עלולים להעיד על תזונה לקויה, על תזונה דלה בשומן, על ספיגה לקויה של המזון ועל פעילות יתר של בלוטת התריס.



Cholesterol Total (נקרא גם כולסטרול כללי)

מה זה: הכולסטרול הוא חומר דמוי שומן המיוצר בכבד והמצוי בכל תאי הגוף ובזרם הדם. הגוף משתמש בכולסטרול כדי לייצר הורמונים רבים, חומצות מרה וגם ויטמין D . כל איברי הגוף משתמשים בכולסטרול לצורך קיומם היום-יומי.

ערכים תקינים: פחות מ-200 מיליגרם לדציליטר.

ערכים גבוהים: מצביעים על סיכון לפתח מחלת לב טרשתית, על תת-תפקוד של בלוטת התריס (היפותירואידיזם), על מחלת כליות, על סוכרת או על צמקת כיס המרה (צירוזיס). רמות של 240 מיליגרם לדציליטר מכפילות את הסיכון ללקות במחלות לב וכלי דם. הריון עלול להעלות את רמות הכולסטרול.

ערכים נמוכים: נגרמים בשל תפקוד יתר של בלוטת התריס (היפרתירואידיזם), מחלות כבד, ספיגה לקויה של מזון, תזונה לקויה, זיהום בדם או חוסר בוויטמין 12B. כאן המקום להדגיש שאין משמעות רפואית רבה לסך הכולסטרול. מערך בדיקות מלא של פרופיל השומנים מעניק אינפורמציה רבה יותר. בהחלט ייתכן מצב שבו תיראה רמה גבוהה של סך הכולסטרול, בעוד שפרופיל השומנים יהיה תקין, והנבדק בריא.



HDL (נקרא גם High Density Lipoprotein, ליפופרוטאין בעל צפיפות גבוהה)

מה זה: HDL, הקרוי גם 'הכולסטרול הטוב', הינו מולקולה דמוית חלבון, אשר נושאת את הכולסטרול מתאי הגוף אל הכבד, שם מפורק הכולסטרול. בכך מסייע ה- HDL לגוף להיפטר מעודפי שומנים.

ערכים תקינים: גברים - 29-62 מיליגרם לדציליטר; נשים - 34-82 מיליגרם לדציליטר.

רמות גבוהות: לרוב אינן מזיקות. הרמות אצל נשים לפני גיל הבלות גבוהות מעט מהרגיל, כנראה בשל האסטרוגן המגרה את הכבד לייצר ולהפריש יותר HDL. גם פעילות גופנית מעלה את רמות ה- HDL.

רמות נמוכות: עשויות להצביע על סיכון למחלות לב, על היפרליפידמיה (יתר שומנים בדם) או על סוכרת מבוגרים.



LDL (נקרא גם Density Lipoprotein Low, ליפופרוטאין בעל צפיפות נמוכה)

מה זה: LDL, הקרוי גם 'הכולסטרול הרע', הוא מולקולה דמוית חלבון, אשר נושאת את הכולסטרול לרקמות שונות בגוף. רמתו מחושבת למעשה מתוך ערך הכולסטרול הכללי בדם.

ערכים תקינים: 60-160 מיליגרם לדציליטר.

רמות גבוהות: עשויות להצביע על סיכון מוגבר למחלות לב טרשתיות.

רמות נמוכות: עשויות להצביע על ספיגת מזון לקויה או על תזונה לקויה.




תפקודי כבד



הכבד הוא המעבדה הכימית של הגוף. האיבר הייחודי הזה מסנן ללא הרף רעלים מגוף האדם, מפרק אותם לצורות נוחות לגוף ומייצר מרכיבים רבים הנחוצים לפעולות חיוניות בגוף. מי שלקו בדלקות כבד, בצמקת הכבד (צירוזיס), בגידולים, בצהבת וכן מי שנחבלו, חולים כרוניים, חולים לפני ניתוח ומי שסובלים מחום ממושך ולא מוסבר - נשלחים לבדיקת תפקודי כבד. הבדיקות האלה הן גם חלק מהבדיקות השגרתיות במקומות העבודה או אצל רופא המשפחה.



פוספטאזה בסיסית (נקרא גם ALP, אלקליין פוספטאז)

מה זה: אלקליין פוספטאז הוא אחד האנזימים המיוצרים בכבד ומשתחרר לזרם הדם. הבדיקה, הדורשת צום של 6 שעות, מודדת את רמות האנזים. חלק מהתרופות מעוותות את תוצאות הבדיקה, ולכן יש לדווח לרופא על נטילתן.

ערכים תקינים: 44-147 יחידות בינלאומיות לליטר.

ערכים נמוכים: עשויים להצביע על תת-תזונה או על מחסור בחלבונים.

ערכים גבוהים: עלולים להתרחש אצל חולים הסובלים ממחלות כבד, מאלכוהוליזם, מחסר דם (אנמיה), מחסימת דרכי המרה, ממחלות עצם, מפעילות יתר של בלוטת יותרת התריס (היפרפראתירואידיזם).



ALT (נקרא גם אלאנין טראנסאמינאז, SGPT)

מה זה: אנזים הכבד ALT מעורב בחילוף החומרים של חומצת האמינו אלאנין, המרכיבה חלבונים בגוף. מאחר שריכוזו של האנזים גבוה בכבד, הרי שכל נזק לכבד יתבטא בשינוי רמת האנזים בדם. הבדיקה משמשת גם להערכת יעילות הטיפול במחלות כבד ולהתאמת התרופות המתאימות. האנזים ALT משמש לעיתים גם להבחנה בין סוגים שונים של צהבת הנגרמים כתוצאה ממחלות כבד.

ערכים תקינים: עד 35 יחידות בינלאומיות לליטר.

ערכים גבוהים: עלולים להצביע על מחלת כבד.



AST (נקרא גם: אספרטאט אמינוטרנספראז, SGOT)

מה זה: הבדיקה נועדה להעריך את כמות אנזים הכבד AST בנוזל הדם. האנזים מצוי בעיקר בשריר הלב, בשרירי השלד, בתאי הכבד ובמידה פחותה יותר גם ברקמות אחרות בגוף.

ערכים תקינים: עד 35 יחידות בינלאומיות לליטר.

ערכים גבוהים: עלולים להופיע אצל חולים הסובלים מאחת או יותר מהבעיות הבעות: מחלת כבד, אנמיה המוליטית (מצב שבו קיים הרס של כדוריות הדם), זיהום, התקף לב, כוויות חמורות, נזק לשריר. ערכים גבוהים של האנזים עלולים להופיע בזמן ההריון או לאחר פעילות גופנית, אך במקרים אלה אין הם מצביעים בהכרח על בעיה.



GGT (נקרא גם גאמא גלוטאמיל טרנספפטידאז, גאמא- GT)

מה זה: האנזים GGT מצוי בכמויות גבוהות בכבד, בדרכי המרה המצויות מאחורי הכבד ובכליות. בניגוד לאנזים אלקליין פוס - פטאז ) ALP ,( העולה גם בעת מחלות עצם, האנזים GGT ייחודי יותר לכבד.

ערכים תקינים: עד 51 יחידות בינלאומיות לליטר.

ערכים גבוהים: עלולים להופיע אצל חולים הסובלים ממחלת כבד, מכשל לבבי ומחסימה בדרכי המרה.



Bilirubin (נקרא גםBIL TOTAL , בילירובין כללי)

מה זה: בילירובין הוא תוצר פירוק של המוגלובין - המולקולה הקושרת חמצן בתוך הכדוריות האדומות. בדיקת בילירובין מבוצעת לרוב לאיתור מחלת כבד, מחלה בדרכי המרה או מחלת דם. יש לצום לפחות 4 שעות לפני הבדיקה.

ערכים תקינים: בילירובין ישיר (שעבר דרך הכבד): 0-0.3 מיליגרם לדציליטר. בילירובין כללי (בילירובין ישיר + בילירובין בלתי ישיר שלא עבר דרך הכבד): 0.3-1.9 מיליגרם לדציליטר.

ערכים גבוהים של בילירובין בלתי ישיר: עלולים להצביע על מחלת דם - אנמיה המו - ליטית, תגובה לעירוי דם, אנמיה חרמשית, דימום נרחב ועוד.

ערכים גבוהים של בילירובין ישיר: עלולים להצביע על מחלה חסימתית של דרכי המרה או על מחלת כבד.

ערכים נמוכים של בילירובין: מתרחשים לרוב בגלל טעות מדידה - חשיפת בדיקת הדם לאור חזק, השובר את מולקולת הבילירובין. כמו כן הם יכולים להיגרם בגלל ריכוז גבוה של שומנים בדם.



תפקודי קרישה



בין יתר תוצרי הכבד ישנם גם חלבונים שונים המשתתפים בתהליך המורכב של קרישת הדם. אך במחלת כבד חמורה נפגעת יכולתו של הכבד לייצר את החלבונים האלה, ומרכיבי הקרישה אינם נוצרים כהלכה. כתוצאה מכך נפגעת יכולתו של הדם להיקרש לאחר פציעה או לאחר דימומים פנימיים. גם כיב קיבה (אולקוס), דליות בוושט ופציעה חיצונית עלולים להביא לדימומים קשים וקטלניים. בדיקת תפקודי הקרישה כוללת שלושה מרכיבים: PTT , PT , INR . קיימות בדיקות נוספות המודדות מרכיבים אחרים במערכת הקרישה הסבוכה, אך הן מתבצעות רק במקרים חריגים, שבהם יש לזהות הפרעה ספציפית בתפקודי הקרישה.



PT (נקרא גם זמן פרותרומבין, Prothrombin Time Pro Time)

מה זה : זמן פרותרומבין מאפשר להעריך את יכולת הקרישה של הדם. בשל השוני בין התרכיבים השונים שבהם משתמשות המעבדות לבדיקה מקובל היום שלא להשתמש בביטוי PT , אלא רק בחישוב ה- INR (ראו בהמשך).

ערכים תקינים : 11-13.5 שניות לאנשים בריאים.

ערכים גבוהים : עלולים להצביע על מחלת כבד, על מחסור בוויטמין K הנחוץ לקרישת הדם, על שימוש בתרופה קומאודין לדילול הדם או על מחסור בפקטורי קרישה.



PTT (נקרא גם APTT, זמן תרומבופלסטין חלקי, Activated Partial Thromboplastin Time Partial , APTT )

מה זה: מדובר בחלק נוסף: של מערך קרישת הדם.

ערכים תקינים: 25-35 שניות.

ערכים גבוהים: PTT מוארך עלול להעיד על צמקתהכבד (צירוזיס),על DIC (מחלת קרישה קטלנית, על דימום רב או על מחסורבגורמי קרישה.



INR (נקרא גם International Ratio Normalized)

מה זה: INR הוא מדד המעניק קנה מידה אחיד לכל בדיקות ה- PT הנעשות במעבדות שונות ובחומרים שונים. מכיוון שהחומרים במעבדה המשמשים לביצוע הבדיקה הם ממקור ביולוגי, ללא היחס הזה לאניתן להשוות בין בדיקות שונות ממעבדות שונות או אפילו בין בדיקות מאותה מעבדה. לכן משתמשים במדד הזה, שמאפשר לרופא לנטר את יעילות התרופות מונעות הקרישה (דוגמת קומאדין) ולהתאים את מינוני התרופה.

ערכים תקינים: לאדם בריא: 0.9-1.4. לחולים הסובלים מפרפור פרוזדורי לב אמורים ערכי ה- INR להיות2-3. לחולים בעלי מסתם לב מלאכותי אמורים ערכי ה-INR להיות בתחום של 2.5-3.5.

ערכים גבוהים: INR מעל 3.5 מעיד על סכנת דימומים.

ערכים נמוכים: INR מתחת ל-1 אצל אנשים בריאים ומתחת ל-2 אצל אנשים הסובלים מפרפור פרוזדורים או בעלי מסתם מלאכותי מעלה את הסיכון להיווצרות קרישי דם קטלניי

הרכב הדם (לחצו על התמונה להגדלה). בצד ימין למעלה: שיטה לשינון שכיחותם היחסית של סוגי תאי הדם הלבנים
מימין לשמאל:
תא דם לבן, טסית דם, תא דם אדום.
צולם באמצעות מיקרוסקופ אלקטרוני סורק (SEM).
צילום SEM של הרכב דם נורמלי של אדם. בצילום נראים תאי דם אדומים, הרבה טסיות דם וכמה תאי דם לבנים, ביניהם לימפוציטים, מונוציט ונויטרופיל.הדם מורכב מ-55% פלזמה (החלק הנוזלי) ו - 45% החלק התאי. בבדיקת הדם ניתן לעמוד על ריכוזו של כל אחד מן המרכיבים. חומציותו נעה בין 7.34 ל-7.45 pH ומוּ‏וסתת על ידי בופרים. צפיפות: 1050 Kmm³.

בכל יום מיוצרים בגופנו מיליארדים של תאי דם אדומים, לבנים וטסיות, והם מחליפים תאים שהיזדקנו ונהרסו. תהליך זה ניקרא המטופויזיס והוא מתרחש בעיקר במוח העצם. בהתחלה נוצרים תאי גזע פשוטים רב-תכליתיים; מהם מתפתחים בהמשך תאי אם חד-תכליתיים שמבשילים ומיצריים את תאי הדם השונים. לאדם מבוגר יש כ 25,000 מיליארד תאי דם אדומים שמתוכם 1.1% מוחלפים בכול יום. חישוב פשט מראה שאוכלוסיית תאי הדם האדומים כולה מתחדשת בכול 100 ימים.

החלק התאי
החלק התאי - ההמטוקריט - ריכוז תאי הדם 40%-45%.

99% תאי דם אדומים, תאים אלו חסרי גרעין והם נושאים את ההמוגלובין של הדם שאחראי לקשירת החמצן בדם.
0.6-1% טסיות דם, בעלות תפקיד בתהליך קרישת הדם.
0.2% תאי דם לבנים המהווים חלק מהמערכת החיסונית.
[עריכה] תאי דם אדומים
ערך מורחב – תא דם אדום

תאי דם אדומים צעירים (רטיקולוציט) נמצאים בדם בכמות של 25-75 אלף בממ"ק. עליה בכמותם מרמזת על תהליך הרס של תאי דם אדומים.
תאי דם אדומים - 6-8 מיליון בממ"ק. נוצרים במח העצם. מכילים המוגלובין, חלבון המכיל ברזל וקושר חמצן, רמתו התקינה היא כ-15%. הקשרים בין החמצן להמוגלובין הם רופפים במטרה לאפשר ניתוק מהיר ויעיל של החמצן מתאי הדם ומעברו לתאים. הקשר הנ"ל מעניק לדם את צבעו האדום. לתאי הדם האדומים קרום גמיש מאוד כדי לאפשר מעבר בנימים שהם כלי דם קטנים אף מתאי הדם עצמם. כל מולקולת המוגלובין קושרת 4 מולקולות חמצן. ניתן למדוד את רווית החמצן באמצעות מכשיר הקרוי pulse oximeter אשר מצוי בנט"ן.
[עריכה] תאים אחרים
טסיות דם - 130-450 אלף לממ"ק. אחראיות על מסלולי קרישת הדם בשיתוף עם פקטורי קרישה - 15
הטסיות מסייעות במקרה של חתך או פציעה לקרישת הדם. במקרה של פציעה, טסיות הדם מתפרקות ומפרישות חומר שמתחיל תגובת שרשרת למען קרישת הדם.



המופיליה היא מחלה בה יש חוסר בפקטורי קרישה מסוימים דבר אשר מונע היווצרות של קרישי דם וכך אדם חולה המופיליה יכול למות ולו מהשריטה הקטנה ביותר שכן אין גורם פנימי שיעצור את הדימום. משפחה מפורסמת אשר סבלה מהמחלה היא משפחה הצאר הרוסי האחרון, שבה יורש העצר, אלכסיי היה חולה במחלה.

תרופות מטיפוס אספירין מקטינות את מידת הקרישה של הדם. תרופה זו משמשת כאמצעי מנע, נגד יצירת קרישי דם, אצל אנשים החולים בטרשת עורקים - אנשים אלה בעלי כלי דם צרים, וקריש דם קטן יחסית עלול להרוג אותם.

קרישי דם עלולים להיווצר במהלך טיסה, להסחף למוח או ללב ולגרום למוות. כדי למנוע אירועים כאלה מומלץ להפעיל את הרגליים במהלך טיסה.

ראו גם: מחלות דם והפרעות במנגנון החיסון - רשימת מחלות הקשורות בדם.
היא לעודד צרבת. צרבת כרונית עלולה להעיד על קיב פפטי.

תריסריון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה עוסק באיבר בגוף. אם התכוונתם לפאון משוכלל, ראו תריסרון.
התריסריון (בלועזית: דואודנום, Duodenum) בגוף האדם מהווה את תחילתו של המעי הדק, ואורכו כ-25 ס"מ, שהם רוחבן של תריסר אצבעות, ומכאן שמו.


איברים במערכת העיכול (התריסריון מסומן במס' 6)בתריסריון מתבצע עיקר תהליך העיכול. כל העמילן שלא התפרק בפה ובקיבה ממשיך להתפרק בתריסריון בעזרת אנזימים שמופרשים מהלבלב. כך גם מקטעי חלבונים המכונים פפטונים שהתפרקו מהחלבונים בעזרת חומצות בקיבה ממשיכים להתעכל בתריסריון בעזרת אנזימים בסיסיים. גם השומנים מתפרקים ומתעכלים בתריסריון וכן מתפרקים ומתעכלים בתריסריון כל הפולימרים כצבעי מאכל ושאר תוספי מזון שלא התפרקו בקיבה או בפה. האנזימים המעכלים מגיעים אל התריסריון מהלבלב.

לתריסריון מגיעים חומרים מהלבלב, מהכבד ומכיס המרה העוזרים לפירוק כימי של חלק ממרכיבי המזון. החומרים שעוברים פירוק כימי בתריסריון הם: חלבונים, פחמימות ושומנים. בנוסף:

נספגים בתריסריון מים ומינרלים לדם. המינרלים אינם עוברים כל שינוי במערכת בעיכול (חומרים אי-אורגניים).
החומצה המלחית המופרשת מהקיבה נסתרת בתריסריון באמצעות נתרן מימן פחמתי (NaHCO3) המופרש אף הוא מהלבלב.
אל התריסריון מופרשים מיצי מרה. למולקולת מיץ המרה ישנן יכולות דטרגנטיות, והן יוצרות תחליב עם טיפות השומן שבמזון. למעשה מיצי מרה גורמים לחלוקת טיפות השומן מהמזון לטיפות מיקרוסקופיות ששטח פניהן גדול, ובכך מאפשרות גישה יעילה של אנזימים מפרקי שומנים (המומסים במים) אל מולקולות השומן (שאינן מתמוססות היטב במים עקב תכונותיהן ההידרופוביות).



בלוטת התריס

בלוטת התריס בלוטת התריס (thyroid gland), הנקראת גם בלוטת המגן (מיוונית: thyreos - מגן, eidos - צורה), היא בלוטה השייכת למערכת האנדוקרינית ומפרישה הורמונים, שהחשובים שבהם הם תירוקסין (T4) ותריודוטירונין (T3), המשפיעים על קצב המטבוליזם בגוף. תפקידם לקבוע את קצב המטבוליזם הכללי של הגוף, והם משפיעים על קצב הגדילה והתפקוד של מערכות רבות בגוף. יוד הוא מרכיב חיוני של שני ההורמונים. הורמון שלישי שמייצרת בלוטת התריס הוא הקלציטונין, שתפקידו לווסת את רמת הסידן בדם. הוא מונע שחרור סידן מהעצם ובכך מפחית את רמת הסידן בדם. עליית רמת הסידן בדם מהווה גירוי להפרשת ההורמון. הבעיות הנפוצות ביותר בבלוטת התריס הן תת-פעילות בלוטת התריס ויתר פעילות בלוטת התריס.

הבלוטה היא אחת הבלוטות האנדוקריניות הגדולות ביותר בגוף. לבלוטה צורת פרפר והיא נמצאת בצוואר, משני צדי קנה הנשימה מתחת לגרוגרת וממש מתחת לעור. בזמן פעילות הבליעה הבלוטה נעה ביחס לקנה הנשימה. הבלוטה בנויה משתי אונות המחוברות זו לזו על ידי חלק מחבר הנקרא isthmus, וממוקמות בחלק הקדמי של הצוואר משני צדי קנה הנשימה. יש לה חשיבות מן המעלה הראשונה לפעולות רבות בגוף, והיא חיונית בראש ובראשונה לפעילות מטבולית תקינה.

המקור האמבריונלי (העוברי) של הבלוטה הינו מהלוע (הפרינקס) העוברי, ובאופן כללי לעתים ניתן למצוא רקמות אקטופיות של בלוטת התריס לכל אורך קו הנדידה שלה מההתפתחות העוברית עד מתחת לעצם החזה.

הבלוטה בדרך כלל שוקלת בין 10 ל- 15 גרם ועד 25-30 גרם, צבעה חום וורוד בהיר. גודלה נע בין 1.5 ועד 6 ס"מ.

מבחינה היסטולוגית בבלוטה ניתן לראות חללים בגדלים שונים, בעלי ציפוי של שכבה אחת של תאי אפיתל. אלו הם התאים המפרישים את חומרי הבנייה להורמונים T3, T4 (תירו-גלובולין ו- colloid). במידה ובבדיקה היסטולוגית מעבדתית מזהים כי שכבת ציפוי החללים האמורים כוללת יותר משכבה אחת של תאים, ייתכן כי מדובר בגידול. בין התאים הללו (התאים הפוליקולריים) ישנם תאים הנקראים תאי C והמפרישים קלציטונין. בין כל התאים קיימת רקמת חיבור רפה המכילה כלי דם רבים, אליהם עוברים ההורמונים.

פיזיולוגיה

המבנה הכימי של תריודוטירונין
המבנה הכימי של תירוקסיןהתפקיד העיקרי של הבלוטה הוא ייצור ההורמונים תירוקסין (T4), תריודוטירונין (T3) וקלציטונין. עד 80% מה-T4 מומר ל-T3 על ידי איברים היקפיים בגוף כגון הכבד, הכליות והטחול. שאר ה-T4 מומר להורמון rT3, איזומר של T3 אשר חסר פעילות מטבולית כמו T3. תירוקסין נוצר על ידי תאי הבלוטה מתירוזין חופשי ועל שיירי תירוזין של חלבון הנקרא תירוגלובולין. יוד נתפס באמצעות "מלכודת יוד" ומוצמד לשייר התירוזין בתירוגלובולין, ועל תירוזין חופשי. עקב גירוי של ההורמון TSH, תאי הבלוטה סופגים את התירוגלובולין ושוברים את הקשר בין התירוזין לתירוגלובולין, דבר המשחרר את ההורמונים T3 ו-T4. (ב-T3 חסר אטום יוד אחד בהשוואה ל-T4). ההורמונים משתחררים לדם, והאנזים דהיודינאז ממיר את ה-T4 ל-T3 על ידי הסרת אטום יוד. ההורמונים המשתחררים מבלוטת התריס הם כ-90% T4 ו-10% T3. תאי המוח הם אתר מטרה חשוב להורמוני בלוטת התריס: הורמוני הבלוטה בעלי תפקיד חשוב במיוחד בהתפתחות המוח בעת היריון. בדם, T3 ו-T4 קשורים חלקית לגלובולין הקושר T4, טרנסתירטין (transthyretin) ואלבומין (albumin). מתוך ההורמונים בדם רק חלק קטן מהם חופשיים ולא קשורים (T4 0.03% ו-T3 0.3%). ההורמונים חוצים את ממברנות התאים ונקשרים לקולטנים.

הורמון נוסף, קלציטונין, אחראי על איזון רמות הסידן בדם. קלציטונין מעודד העברת סידן לעצמות. רמות הקלציטונין בדם משמשות לאבחון סרטן מדולרי של בלוטת התריס, מצב בו רמות הקלציטונין יכולות להיות גבוהות. ההורמון יכול לשמש לטיפול בהיפרקאלצמיה (עודף סידן) או באוסטאופורוזיס (דלדול עצם).

נהוג לצייר ציר דמיוני המתאר את שרשרת התגובות ההורמונליות המתרחשות בגוף כחלק מהמערכת האנדוקרינית. בתחילת הציר, או בראש השרשרת, מצוי ההיפותלמוס, אזור במוח השולט בהתנהלות ההורמונלית של יתר הבלוטות, ומווסת את פעולותיהן באמצעות קבלת משוב ממחזור הדם. בהמשך הרלוונטי בשרשרת, מצויה בלוטת יותרת המוח (Pituitary gland, Hypophysis), שכאמור מקבלת גירויים מההיפותלמוס, ובהתאם להם משחררת את ההורמון תירוטרופין (Thyrotropin), הנקרא גם "הורמון מגרה בלוטת התריס" (TSH). הורמון התירוטרופין נקלט בבלוטת התריס ומגרה אותה, בדרך של משוב שלילי. הוא נותן הוראה להפרשת T4. הורמון ה-T4, נספג בכבד ושם הופך להורמון T3. הורמון ה-T3 מופרש גם כן מן הבלוטה עצמה. ה-T3 נקלט כמעט בכל מערכות הגוף באמצעות תהליך אנדו-ציטוזי ודרך מתן הוראה ב-D.N.A הופך את תאי הגוף לזמינים יותר לאדרנלין ולאינסולין. ויסות פעילותה של הבלוטה נעשה תחת בקרה של הורמון ה-TSH בלולאת משוב שלילי. שתי הבלוטות, בלוטת התריס ובלוטת יותרת המוח, מתפקדות כמערכת עם היזון חוזר: כשבלוטת התריס אינה מייצרת מספיק תירוקסין, בלוטת יותרת המוח מבחינה בכך ומספקת יותר TSH שמגרה את הבלוטה ומפעיל אותה, ולהפך - כשיש עודף תירוקסין מפרישה בלוטת יותרת המוח פחות TSH.

נמצא שעבור הורמון ה-TSH, קיימת מחזוריות לאורך היום שבה רמת ההורמון גבוהה יחסית בבוקר, ויורדת באופן משמעותי לקראת הלילה, בשעות השינה. עבור TSH קיימת רגישות של המחזור היומי לחשיפה היומיומית לאור, ובעצם החשיפה לאור היא המווסתת בין השאר את רמות ההורמון. נמצא שחשיפה מכוונת לאור בזמנים שונים יכולה לשנות את המחזור היומי של ההורמון. [1] [2]שינה בלילה גורמת לעיכוב בייצור ה-TSH, ולכן בשעות הלילה רמות ה-TSH נמוכות יחסית.[3]נמצא שהפרשת ה-TSH הינה רגישה לגורמים שונים, כגון חשיפה לאור, מצב שינה, רמת פעילות, תקשורת עם אנשים אחרים ועוד, באופן משמעותי יותר מהרגישות של המחזור היומי של הורמונים אחרים, כגון מלטונין וקורטיזול, ושל השינוי המחזורי בטמפרטורת הגוף. [4] [5] [6] [7]

מחלות
בלוטת המגן אמורה לפעול כל הזמן ללא עליות וירידות. מהרגע בו נוצרה בשלב העוברי ועד סוף החיים. אולם, לאורך החיים עלולות להיות הפרעות בפעילותה. בין 10% ל-15% מהנשים סובלות מהפרעה בבלוטה. גברים סובלים פחות מבעיה זו (כ-2%-3%). הסימפטומים להפרעות הם מגוונים ויכולים להתבטא במערכות שונות בגוף. ההפרעות יכולות להוביל להופעה של יתר פעילות של בלוטת התריס, תת-פעילות של בלוטת התריס או בעיות שונות אחרות.

במחלות כרוניות רבות קיים מנגנון של הגוף אשר מעכב את המרת הורמון התירוקסין (T4) לתריודוטירונין (T3). במקרה זה קיימת העדפה להפיכת ההורמון T4 ל-RT3 (איזומר של T3 שאינו פעיל מטבולית) וכך מופחת הקצב המטבולי. הדבר קורה במגוון מחלות כרוניות קשות, במצבים מסוימים של השמנה, בחוסר אכילה (אנורקסיה), לעתים עקב מאמץ פיזי, במצבי חוסר שינה, ובמצבים אחרים בהם הגוף נתון ללחץ (stress) רב. עם זאת, לעתים לא ניתן על פי בדיקות הדם לדעת שהגוף במצב זה משום שהדיודינציה (תהליך הפיכת T4 ל-T3 באמצעות הסרת אטום יוד) מבוצעת ברובה בתאי המטרה, ולכן לעתים לא יהיה שינוי משמעותי בבדיקת ההורמונים בדם. [8][9][10][11][12]

[עריכה] יתר פעילות של בלוטת התריס
אבחנת החולה כסובל מפעילות יתר של בלוטת התריס נעשית באמצעות בדיקות דם הבודקות רמות TSH, T3 ו-T4. במצב של פעילות יתר יעידו בדיקות הדם על רמות נמוכות של TSH ועל רמות גבוהות של T3 ו-T4.

סימפטומים נפוצים

דופק מהיר
לחץ דם גבוה
רגישות לחום
הזעה מופרזת
משקל ירוד (גם כאשר מעלים את הצריכה הקלורית)
עצבנות
הפרעות בשינה
עייפות
היפראקטיביות
הפרעות בקצב הלב
הקאות
שלשול
מבחינים בין מספר סוגי התפרצויות של פעילות יתר הבלוטה:

פעילות יתר של המחלה (כפי שתוארה מעלה) הנקראת Hyperthyroidism או מחלת גרייבס. התפרצות זו מקוטלגת כמחלת חיסון עצמי בה נוגדני הגוף תוקפים את הרצפטורים בבלוטה המשויכים להורמון מגרה Thyroid. תקיפה זו, מביאה לייצור מוגבר של הורמוני הבלוטה. נוסף על-כך, במחלת גרייבס ניתן לראות הגדלה פיזית של הבלוטה, נפיחות עיניים ויתר סימני פעילות היתר. נפיחות העיניים אינה מופיעה בכל חולי גרייבס ויכולה לא להופיע כלל או להופיע שנים לאחר התפרצות המחלה. במצבים מסוימים ניתן יהיה למצוא חולים הסובלים מנפיחות עיניים במקביל לתפקודי בלוטה תקינים. נזקים חמורים, קבועים ורציניים לראייה יכולים להתקיים אצל כ - 1% מן החולים. סימפטום נוסף היכול להופיע אצל אחוז קטן מן החולים במחלת גרייבס הוא בצקתיות עורית בחלקים הקדמיים תחתונים של הרגליים.
סוג נוסף של התפרצות המחלה יכול להיות מקושר לאונה אחת בלבד מתוך שתי אונות הבלוטה. התפרצות שכזו נקראת Toxic nodular goitre. משום שרקמת בלוטת התריס היא הרקמה היחידה בגוף הקולטת יוד לשם פעילות תקינה, זיהוי (ובמקרים מסוימים טיפול נקודתי) האונה הבעייתית נעשה בסיוע יוד.
Thyroiditis - התפרצות זו שכיחה פחות והיא נגרמת על ידי פגיעה ויראלית. ההתבטאות הסימפטומטית של המחלה הויראלית היא, בין היתר, נפיחות וכאב באזור הבלוטה. הכאב במקרה זה מבדיל את ההתפרצות הויראלית מסוגים אחרים של פעילות יתר הבלוטה.
התפרצות פעילות יתר לאחר לידה (Post partum) - אחת מכעשרים נשים סובלת, בממוצע, מפעילות יתר של בלוטת התריס לאחר לידה. פעילות יתר זו חולפת, בדרך כלל, לאחר מספר שבועות.
Thyroid storm - התפרצות חריפה של המחלה בבת אחת, המלווה בסימפטומים הקליניים של פעילות היתר ובנוסף חום גבוה, הזעות, חולשת שריר, חוסר מנוח, תנודות במצב הרוח, בלבול, פסיכוזה ובמקרים מסוימים אף תרדמת. בסערה שכזו, ניתן יהיה לראות אצל החולה קריסה של מערכת הדם. מצב אקוטי שכזה, יכול להיגרם משורה של הפרעות, למשל: זיהום, הרעלה בזמן הריון, תסחיפים, סוכרת ופעולה כירורגית.
[עריכה] תת-פעילות בלוטת התריס
נהוג לסווג את תת-הפעילות על פי האיבר אשר גורם לה.

בתת-פעילות ראשונית (primary), הגורם הוא בעיה בבלוטת התריס עצמה, אשר אינה מסוגלת להפריש הורמונים בכמות המספקת. גורמים נפוצים לכך הם מחלת השימוטו וטיפול ביוד רדיואקטיבי. מקרה זה מאופיין בערך TSH גבוה יחסית.

בתת-פעילות שניונית (secondary), בלוטת יותרת המוח אינה מפרישה כמות מספקת של ההורמון TSH. עקב כך קיים גירוי מופחת של בלוטת התריס להפרשת הורמוני הבלוטה, דרך המתבטא בתת-פעילות. מקרה זה מאופיין בערך TSH נמוך (מתחת ל-2 בדרך כלל). גורמים נפוצים הם נזק שנגרם לבלוטת יותרת המוח, כגון גידול, קרינה שנספגה, עקב ניתוח, או פגיעת ראש.

בתת-פעילות שלישונית (tertiary), ההיפותלמוס לא מייצר כמות מספקת של הורמון מגרה תירותרופין (TRH). הורמון זה מאותת לבלוטת יותרת המוח לייצר TSH. עקב כך נפגע ייצור ה-TSH, ולכן שוב נוצרת תת-פעילות. מקרה זה מאופיין גם כן בערך TSH נמוך.

סימפטומים מוקדמים

עייפות
אי סבילות לקור
דיכאון
עצירות
כאבי מפרקים
זפקת
ציפורניים דקות ושבירות
שיער דק ושביר
חיוורות
עור יבש
עודף משקל
קצב לב איטי (ברדיקרדיה)
הפרעות בשינה.
סימפטומים מאוחרים
דיבור איטי, קול עמוק יותר
עור יבש ומנופח בפנים
מחזור וסת לא תקין
טמפרטורת גוף נמוכה
סימפטומים פחות נפוצים
חוסר סבילות לחום
פגיעה בזיכרון
פגיעה ביכולת הקוגניטיבית
מיגרנות
היפוגליקמיה
רפלקסים איטיים
נשירת שיער
אנמיה
התקפי חרדה
קושי בבליעה
קשיים בנשימה
צורך בשינה מרובה
אוסטאופורוסיס
עצבנות וחוסר יציבות במצב הרוח
עלייה ברמות הכולסטרול
ירידה בחשק המיני
בגוף ישנה בקרה עדינה על רמות הורמוני בלוטת התריס. ההורמונים מכילים יוד, אשר נצרך מן המזון. מחסור ביוד גורם לירידה ברמת הורמוני בלוטת התריס בדם. האונה הקדמית של יותרת המוח מגיבה על ירידה בהפרשת הורמון המגרה את בלוטת התריס (TSH). אך ללא יוד לא ניתן לייצר את הורמוני בלוטת התריס, ולכן בלוטת יותרת המוח ממשיכה להפריש TSH, אשר מצטבר בדם. עודף זה של ה-TSH מצטבר וגורם לגירוי יתר והתנפחות של בלוטת התריס. התנפחות זו היא צורה של זפקת (goiter). כדי להתגבר על הבעיה, בארצות רבות צורכים מלח שולחן מועשר ביוד (או מי שתייה מועשרים ביוד), ולכן זפקת שנוצרת עקב מחסור ביוד היא נדירה בימינו. גמדות יכולה לנבוע מהפרעות בבלוטת התריס, בין השאר. קרטנת היא תת-פעילות של הבלוטה בתינוקות והשימוטו תירואידיטיס היא מחלת חיסון עצמי אשר גורמת לתת-פעילות, שייתכן שנגרמת על ידי הבקטריה Yersinia enterocolitica.

תת-פעילות "תת-מעבדתית"
המונח תת-פעילות "תת-מעבדתית" (sub-laboratory) ניתן לתיאור המצב בו בדיקות הדם תקינות, אך למרות זאת קיימים סימפטומים אופייניים של תת-פעילות, אשר נפתרים בעזרת טיפול הורמונלי בבלוטה. סוג זה לא נחשב כתת-פעילות מסוג אחר, אלא פשוט מראה את חוסר האמינות שבבדיקות הסטנדרטיות לתת-פעילות, במיוחד בדיקת ה-TSH. נמצא שבחלק מן המקרים, הטיפול בהורמונים ממקור טבעי (תמצית של בלוטת תריס מבעלי חיים) היה טיפול אפקטיבי יותר מהטיפול בהורמונים סינתטיים (שלעתים לא השפיעו כלל). הטיפול פתר סימפטומים שמגוון רחב של טיפולים קונבנציונאליים ואלטרנטיביים לא הצליחו לטפל בהם, כגון דיכאון, היפוגליקמיה ראקטיבית, עייפות כרונית, אובדן פוריות, תסמונת שחלות פוליציסטיות, אלרגיות, נזלת, בעיות עור כגון פסוריאזיס ואורטיקריה (סרפדת), לחץ דם גבוה, אסטמה, כולסטרול גבוה ומחלות לב, אובדן חשק מיני ועוד.[13]

euthyroid sick syndrome

הריאקציות הכימיות של אנזים הדיודנאז, האחראי על המרת T4 ל-T3סינדרום זה מתואר כאשר נראות תוצאות לא תקינות בבדיקות הדם של בלוטת התריס, אך הדבר נובע ממחלה אחרת. ישנו מגוון מחלות שיכולות להשפיע על התוצאות. בחולים כאלה ניתן לראות בדרך כלל רמות T3 נמוכות ורמות RT3 גבוהות, דבר המוביל להגדרה הכללית "סינדרום T3 נמוך". רמות ה-TSH, T4 מושפעות גם כן לעתים. בדרך כלל רמות ה-T4 נמוכות, ולעתים גם ה-TSH נמוך (ולפעמים גבוה). רמות ה-TSH נמוכות בדרך כלל בחולים קשים במיוחד. דוגמאות למחלות אפשריות הן: מחלות בדרכי העיכול, מחלות לב, מחלות בכליות, מחלות בדרכי הנשימה, זיהומים, הרעבה, כוויות ועוד. כיום מקובל להניח שמטופלים מסוג זה אינם סובלים מתת-פעילות למרות רמות ההורמונים הנמוכות ורמות ה-T3 הנמוכות. מקובל לחשוב שלאחר הטיפול במחלה הגורמת לכך, בלוטת התריס תתאזן מעצמה. במצב זה קיימת הפרעה בהמרה של T4 ל-T3, עקב הפחתה בפעילות אנזים הדיודנאז האחראי לה (אנזים הדיודנאז מסיר אטום יוד ממולקולת T4 וכך הופך אותה ל-T3). באנשים בריאים, 20% מייצור ה-T3 בא מבלוטת התריס ו-80% מפעולת המרה (דיודינציה) ברקמות. בסובלים מהסינדרום, ייצור ה-T3 הוא תקין, אך ההמרה של T4 ל-T3 ברקמות מופחתת. ייצור T3 פוחת, בעוד שפינוי T3 אינו משתנה. ייצור RT3 לא משתנה, בעוד שפינוי ההורמון פוחת.[14] במדידת פעילות אנזים הדיודנאז, אשר ממיר T4 ל-T3, נמצא שכאשר הוא פועל יותר, רמות ה-T3 עולות, רמות T4 יורדות, והיחס T3/T4 עולה, ממצאים המעידים על עלייה בפעילות המטבולית. עם זאת לא נמצאה כל השפעה על רמות ה-TSH בהקשר לפעילות האנזים.[15] קיימת מחלוקת האם קיים צורך לטפל בסינדרום או שהוא יחלוף לבד. בסקירה של מחקרים בהם ניסו לטפל בחולים בסינדרום בעזרת הורמון בלוטת התריס, נמצא שטיפול ב-T4 אינו יעיל (כנראה עקב ההפחתה בדיודינציה), וטיפול T3 הוא מועיל. עם זאת עדיין לא ברור אם יש לתת טיפול זה.[14]

התנגדות להורמון בלוטת התריס
סינדרום זה, אשר תואר לראשונה ב-1967 על ידי רפטוף (Refetoff) [16] הוא סוג של הפרעה בתגובת הגוף לפעילות בלוטת התריס המהווה התנגדות להורמון בלוטת התריס (Resistance to Thyroid Hormone ,RTH). זהו סינדרום נדיר בו קיימת תגובה לא מספקת של תאי הגוף להורמון בלוטת התריס, אשר לרוב מיוצר ומופרש בצורה תקינה. ההתנגדות יכולה להיות גם ברקמות ההיקפיות וגם בבלוטת יותרת המוח (התנגדות גלובלית בכל הגוף), או רק בבלוטת יותרת המוח, או רק ברקמות הגוף. הלוקים בתסמונת בדרך כלל בעלי פעילות מטבולית תקינה, לעתים בעלי זפקת. בדרך כלל רואים רמות גבוהות של T4 ו-T3, פעילות תקינה של בלוטת התריס, ורמות הורמון TSH תקינות. באנשים אלה נמצא שקיימת רמה משתנה של התפתחות עצם לא תקינה, פגיעה מוחית, הפרעות למידה, ובעיות בשמיעה. התסמונת נפוצה באופן שווה בגברים ובנשים, ונובעת כנראה ממוטציה גנטית אחת או יותר. הגורמים להתנגדות יכולים להיות שונים ממקרה למקרה, ויכולים לנבוע מפגיעה ברצפטור של הורמוני בלוטת התריס, או משלב לא מזוהה בפעילות ההורמונים. לא מוסכם מהו הטיפול הנכון במקרה זה, אך יש להימנע מכל טיפול הנועד להוריד את הרמות הגבוהות של ההורמונים (כגון טיפול ב-PTU), משום שזוהי אשליה המתקבלת מכך שהרקמות אינן קולטות את ההורמונים כנדרש.[17]

הסינדרום יכול לגרום לדיכאון במקרים מסוימים, ובמקרה אחד נמצא שחולה שסבל מדיכאון עקב התנגדות להורמון בלוטת התריס, נרפא בטיפול על ידי מינונים גבוהים של T3. [18]

קשה לאבחן את הסינדרום, משום שתוצאות בדיקות הדם האופייניות שלו יכולות להופיע גם במקרים אחרים, כגון גידול בבלוטת יותרת המוח או הפרעות אחרות בה. כדי לאבחן באופן ודאי יש לזהות מוטציה בקולטן של הורמון בלוטת התריס, אשר מופיע ב-85% מהמקרים. [19] עם זאת, אם לא מוצאים את המוטציה המתאימה אין הדבר אומר בהכרח שניתן לשלול את הסינדרום, כי לא כל המוטציות הגורמות לו ידועות. [20]

הוצעה תאוריה לפיה קיים קשר בין הסינדרום לבין תסמונת הפיברומיאלגיה, לפיה התסמונת נובעת למעשה מהתנגדות להורמון בלוטת התריס, שקשה לאבחנה. לפי התאוריה, זהו בעצם הגורם המרכזי לפיברומיאלגיה, ומשום שקשה לזהות את הסינדרום, החולים אינם מטופלים כנדרש. הוצע לטפל בתסמונת במינונים גבוהים של הורמון בלוטת התריס. בטיפולים אלה, אף על פי שתמונת בדיקות הדם לאחר נטילת מינונים גבוהים של הורמונים תעיד על יתר-פעילות של בלוטת התריס, אין בכך סכנה ובדרך כלל לא נצפים כלל סימפטומים של יתר פעילות עד להגעה למינונים מאוד גבוהים. במינונים אלה ניתן להפחית מעט את המינון כדי להגיע למינון אופטימלי. עקב ההתנגדות להורמונים, גם כאשר זורמת בדם כמות גבוהה מאוד של הורמונים, הם אינם נקלטים בתאים בקצב מספק כדי להגיע ליתר פעילות של הבלוטה. [21] [22] [23]

אבחנה
בדיקות דם
כיום מקובל לבצע אבחון בבדיקות רמת ההורמון TSH בדם. הורמון ה-TSH מופרש על ידי בלוטת יותרת המוח, ומבטא את הדרישה של בלוטת יותרת המוח לפעילות של בלוטת התריס. אם הוא גבוה, הרי שבלוטת התריס אינה עומדת בדרישות ותאובחן תת-פעילות. אם הוא נמוך תאובחן יתר-פעילות. אבחנה זו היא בשימוש משנת 1973, עם כניסת המכשור הנדרש, כאשר עד לזמן זה האבחנה בוצעה על ידי אבחון הסימפטומים במטופל, ללא בדיקות מעבדה. בנוסף בודקים לעתים את רמות ההורמונים T3, T4 בדם. הקריטריונים הטיפוליים לפיהם ערך ה-TSH גבוה מדי ומעיד על תת-פעילות משתנים במדינות שונות וארגונים שונים. בישראל נהוג בדרך כלל לטפל עבור ערכי TSH גדולים מ-10. עד שנת 2001 הקריטריונים לאבחון תת-פעילות הדורשת טיפול היה, על פי ארגון האנדוקרינולוגים הגדול בעולם, AACE, ערכי TSH מעל 5. בשנת 2001 שונה הקריטריון לערכי TSH מעל 3, על מנת לאפשר טיפול ושיפור איכות חיים ליותר אנשים.[24] בסקירה של רמות הורמון ה-TSH באוכלוסייה הכללית של אנשים בריאים, נמצא שהערך הממוצע הוא 1.40 [25]

קיימת מחלוקת לגבי אמינות השימוש בבדיקות ה-TSH והוצעו שיטות אחרות לבדיקה ומעקב. במחקר בנושא נמצא שעליית רמות T4 ו-RT3 וירידת רמת ה-T3 מקושרות לתת-פעילות ברקמות הפוגעת בתפקוד. נמצא ש-T3 נמוך (בתחום הנורמלי) ו-RT3 גבוה הם בעלי קורלציה גבוהה לתפקוד פיזי ומנטלי ירוד, במיוחד רמות RT3 גבוהות המלוות ב-T4 גבוה (בתחום הנורמלי), ולכן כנראה שהיחס T3/RT3 הוא המדד הטוב ביותר לפעילות ההורמון בתאים (במחקר לא נמצאה קורלציה כלשהי עבור TSH והוסק בו שהוא אינו מדד אמין למעקב). כמו כן נמצא שערך T4 גבוה מקושר למוות מוקדם. [26] נמצא גם שהיחס RT3/T3 הוא אמין מאוד לחיזוי כשל לבבי.[27] הממצאים לגבי החשיבות של RT3 יכולים לנבוע מכך שהוא פועל כמעכב של המרת T4 ל-T3, פי 100 חזק יותר מ-PTU (תרופה מעכבת המשמשת ביתר פעילות). [28] מחקרים אחרים תואמים לתוצאות אלה וגם בהם לא נמצאה קורלציה קלינית ל-TSH. [29] [30] [31] [32] כמו כן במחלות שונות כגון פיברומיאלגיה תיתכן גם כן פגיעה באמינות בדיקות ה-TSH. [33] כיום רוב הרופאים עדיין מבססים את אבחנתם על בדיקת ה-TSH, והוצע שהדבר גורם לאבחנות פסיכיאטריות לא מבוססות ומניעת טיפול בחולים הסובלים מתת-פעילות. [34] רמות הורמון ה-TSH יכולות להשתנות במידה רבה מגורמים תזונתיים, למשל לכמות צריכת היוד היומית השפעה גדולה על רמות ה-TSH, לעתים ללא שינוי בפעילות הבלוטה וללא שינוי ברמות ה-T3 ו-T4 בדם.[35] [36] כמו כן באדם שהתעורר באמצע הלילה לזמן קצר וחזר לישון, רמות ה-TSH נשארות גבוהות מהרגיל למשך כל היום הבא. [37] כמו כן גם בהשוואה בין מדידות של אותו אדם בימים שונים קיימים הבדלים משמעותיים ברמות ה-TSH, ללא סיבה ידועה, עקב תנודתיות טבעית. [38] אנזים הדיודינאז הוא האחראי על המרת T4 ל-T3 ובכך על העלאת הקצב המטבולי. נמצא כשאשר הוא פעיל יותר, עולה רמת T3, יורדת רמת T4, גדל היחס T3/T4, אך אין השפעה על רמות ה-TSH. [15] בסקירה מקיפה שהתייחסה לנושא זה הוסק שעקב המגבלות של בדיקות הדם והשפעתם מלחץ, דלקות, מחלות והזדקנות, במקרים רבים הקורלציה בין המצב הקליני של פעולת בלוטת התריס לבין הבדיקות הדם אינה קיימת עוד, דבר ההופך את ניתוח התוצאות למאוד מסובך. הוצע במקום זאת למדוד רמות T3 ו-RT3 חופשיים בדם, אשר יכולות לעזור בקבלת תמונת מצב יותר אמינה. כמו כן הוסקה המסקנה שייתכן שמחקרים שבוצעו בעבר ומשתמשים בבדיקות הדם (ובמיוחד TSH) כמדד יחיד לתפקוד בלוטת התריס הם פגומים מיסודם.[39]

במחלות שונות ניתן למצוא נוגדנים עצמיים לבלוטת התריס (anti-TG, anti-TPO). ישנם שני סמנים בבדיקות הדם לסרטן בלוטת התריס: תירוגלובולין (TG) וקלציטונין, המשתמשים לאבחון סוגים שונים של סרטן.

אולטראסאונד
קשריות בבלוטה יכולות להיות נגועות בסרטן. בעזרת אולטרסונוגרפיה (ultrasonography) ניתן לבחון את מהות הקשריות ולאבחן קשריות נגועות. במקרים חשודים ניתן לקחת דוגמה מהרקמה על ידי ביופסיה כדי לבחון את הדוגמה תחת מיקרוסקופ.

סריקת יוד רדיואקטיבי
סינתיגרפיה (scintigraphy) של בלוטת התריס היא שיטה לצלם את בלוטת התריס בעזרת יוד רדיואקטיבי. היא בשימוש במחלקה לרפואה גרעינית בבתי חולים או מרפאות. יוד רדיואקטיבי מצטבר בבלוטת התריס לפני שהוא מופרש בשתן. כאשר הוא בבלוטת התריס, ניתן לקלוט פליטות רדיואקטיביות באמצעות מצלמה, וליצור תמונה מטושטשת של הצורה והפעילות הביולוגית של רקמות בלוטת התריס. בבדיקה תקינה ניתן לראות שימוש אחיד של יוד על ידי כל האזורים בבלוטה. במקרים אחרים ניתן לראות בלוטה בצורה לא תקינה או ממוקמת במקום לא תקין, או ניתן לקבל תוצאות המעידות על יתר או תת-פעילות. עוצמת הפליטה הרדיואקטיבית יכולה לשמש כמדד לפעילות המטבולית של הבלוטה. בבדיקה תקינה ניתן לקלוט 8% עד 35% מהכמות שניתנה בעזרת המצלמה במשך 24 השעות שלאחר נטילת היוד. כאשר יש עודף או תת-פעילות של הבלוטה הדבר בדרך כלל משתקף בכמות היוד שנקלטת על ידה. ניתן לראות תבניות שונות של שימוש ביוד במקרים שונים של תת-ועודף פעילות בהתאם לגורם למחלה.

[עריכה] ביופסיה
ביופסיה היא שיטה בה לוקחים רקמה מהגוף כדי לבחון אותה תחת מיקרוסקופ או בשיטות אחרות. בלקיחת ביופסיה מבלוטת התריס, בדרך כלל מטרת הביופסיה היא להבחין בין סרטן למצבים אחרים.

[עריכה] בדיקות אחרות
בעבר נפוץ היה לאבחן הפרעות של תת-פעילות ויתר פעילות בבלוטת התריס בעזרת מדידת הטמפרטורה הבזאלית (basal body temperature). זוהי טמפרטורה שנלקחת לאחר לילה של שינה, ללא אכילה במשך מספר שעות, וללא פעילות גופנית או התרגשות כלשהי. עם זאת יש לשים לב שהרעבה יכולה גם כן להוריד את הקצב המטבולי ולכן את טמפרטורת הגוף. נמצא שרוב המטופלים בעלי טמפרטורת גוף נמוכה יחסית מגיבים טוב לטיפול הורמונלי בבלוטת התריס, גם מבחינת ההקלה בתסמינים וגם בהעלאת הטמפרטורה שהייתה נמוכה. [40] [41] בסקירה שבוצעה לאחרונה הוצע שטמפרטורה נמוכה יכולה גם לרמז להתנגדות להורמון בלוטת התריס, מצב בו הרקמות אינן מסוגלות להשתמש כראוי בהורמון שבדם. [42]

[עריכה] טיפול
[עריכה] טיפול תרופתי
הטיפול המקובל לפעילות יתר של בלוטת התריס הוא אחד משלוש אפשרויות עיקריות:

טיפול תרופתי אשר מטרתו להוריד את רמת פעילות הבלוטה - התרופות הגנריות המשמשות, במינונים המשתנים בהתאם לחומרת המחלה, להורדת פעילות הבלוטה הן Methimazole או פרופילתיואורציל. מינונים גבוהים יגררו תופעות לוואי שונות כגון אלרגיות עוריות, בחילות, חוסר תיאבון ופגיעה בייצור מוח עצם. במקרים מסוימים יהיה שימוש בחוסמי-בטא.
טיפול ביוד רדיואקטיבי - משום שהבלוטה קולטת יוד לשם פעילותה ניתן להרוס את תאי הבלוטה באמצעות יוד רדיואקטיבי. פעולה זו אינה הפיכה ובדרך כלל מבוצעת פעם אחת בלבד. מרבית המטופלים ביוד רדיואקטיבי יפתחו מצב של תת-פעילות של הבלוטה. מצב של תת-פעילות מטופל באמצעות תחליפים הורמונליים. יש לציין שהבלוטה זקוקה למינון נמוך של יוד לפעילות תקינה וכמות גדולה מביאה לדיכוי ההפרשה ההורמונלית.
ניתוח - בעבר היו נפוצות פעולות כירורגיות להסרה מלאה או חלקית של הבלוטה, אולם כיום שכיחותן ירדה. עפ זאת, במקרים מסוימים בהם פעילות הבלוטה אינה מתאזנת או במקרים בהם קיים חשש לגידול ממאיר בבלוטה, תיתכן גם התערבות כירורגית.
גם בהתערבות הכירורגית, בדך כלל, יעבור החולה ממצב של יתר פעילות הבלוטה למצב של תת-פעילות.

הטיפול לתת-פעילות הוא השלמת תירוקסין על ידי נטילת תרופה הנקראת אלטרוקסין (מכילה את ההורמון תירוקסין הנקרא גם T4). אסור לטפל בתת-פעילות במקרה של אי-ספיקה של בלוטת יותרת הכליה (היפואדרנליזם או מחלת אדיסון). במקרה זה, חובה לתקן קודם כל את האיזון ההורמונלי בבלוטת יותרת הכליה, ורק לאחר מכן להתחיל את הטיפול בבלוטת התריס.

המחלוקת הנוגעת לטיפול בתת-פעילות הבלוטה
ישנה מחלוקת בנוגע לטיפול הנכון בתת-פעילות הבלוטה. נמצא שבטיפול המקובל (T4), יש נטייה במטופלים לבעיות נפשיות [43] פגיעה בזיכרון וביכולת הלמידה, [44] לעתים עלייה במשקל [45] [46] [47] [48] הפרעות בתפקוד הלב, [49] הטיפול אינו שומר על יחס תקין של T3/T4, [50] ומחקרים מראים עדיפות לטיפול בשילוב של ההורמונים T3 ו-T4. [51] [52] [53] [54] [55] ניתן לתת T3 בלבד בחולים שיש חשד אצלם לבעיות בהמרה של T4 ל-T3. [56] (הגורמת לעלייה ברמת ה-RT3 [39]). חסרונות לטיפול ב-T3 הם סיכון תאורטי להאצת קצב הלב, שעדיין לא נמצא אם יש בו נזק. [57] [58] כמו כן, לפי הנחיות ה-International Hormone Society, במקרה של אי-ספיקה של בלוטת יותרת הכליה שאינה מטופלת, הטיפול ב-T4 הוא הטיפול הנכון וטיפול ב-T3 לא יצלח. [59] הנושא שנוי במחלוקת, ולפי סקר של 1500 מטופלים בתירוקסין (T4) שנערך בבריטניה ב-2006, נמצא שעקב בעיות בטיפול 15.5% נאלצו לעזוב את מקום עבודתם, 33.3% הרגישו פגיעה במערכות היחסים שלהם, ו-78% אמרו שלא טופלו בצורה אופטימלית. [60]

ניתוח בלוטת התריס
ניתוח בבלוטת התריס יכול להיות מבוצע עקב מגוון סיבות. הסרת רקמה בביופסיה נועדה לאבחן סרטן או גידולים אשר יכולים לגרום ליתר פעילות. הסרה מלאה של בלוטת התריס היא הטיפול המועדף בסרטן בלוטת התריס. במקרה של ניתוח בו מוסרת בלוטת התריס, אדם יכול לחיות גם ללא בלוטת התריס אם הוא מקבל השלמה חיצונית של הורמוני בלוטת התריס.

טיפול ביוד רדיואקטיבי
כאשר קיים זפק (גידול נפח) גדול בבלוטה, אשר יוצר סימפטומים אך לא נגרם עקב סרטן, ניתן לתת טיפול ביוד רדיואקטיבי. הטיפול גורם להקטנת נפח הבלוטה ב-50%-60%. הטיפולים נחשבים לבטוחים ואין בהם סיבוכים מיוחדים. עם זאת, לאחר הטיפול בדרך כלל נוצרת תת-פעילות. נמצא כי כאשר מטופלת תת-הפעילות בהורמון תירוקסין והמינון מאוזן על פי רמת ה-TSH, קיימת במטופלים נטייה מובהקת להשמנה, והם מעלים במשקלם באופן משמעותי.[45][46][47][48]

ציוני דרך בהיסטוריה
במאה ה-16: לאונרדו דה וינצ'י צייר את בלוטת התריס (1500), ותופעת הקרטיניזם תוארה על ידי פאראצלזוס (1527).
במאה ה-17: זוהה הקשר בין הגדלת הבלוטה להופעת הזפק (goiter) (1619), ווורטון טבע את המונח "תירואיד" (thyroid) (1656).
במאה ה-19: נמצא על ידי קוינדט שטיפול ביוד יכול להקטין את גודל הזפק (1820); מחלת גרייבס תוארה לראשונה על ידי רוברט ג'יימס גרייבס (1835); ג'ורג' מורי, רופא אנגלי בן 26, מראה שהזרקה תת-עורית של תמציות בלוטות תריס מכבשים תסייעות בטיפול (1891); ב-1892 אדוארד פוקס הציע טיפול בעזרת אכילת חצי בלוטת תריס מטוגנת פעם בשבוע. נהגו לטגן בלוטת תריס של כבשים, ולאכול אותה. טיפול זה נחשב לטיפול טוב יותר מטיפולים קודמים, בהם נהוג היה להחדיר בלוטות תריס מתחת לעור או לתת זריקות של תמציות בלוטת התריס. [61]. ב-1893 החלה מכירתה בבתי מרקחת של תרופה העשוייה מתמציות מיובשות של בלוטת תריס. שיטת האבחנה של המחלה הייתה על פי הסימפטומים והתלונות של החולה. כאשר היו סימפטומים ותלונות מתאימות, או ספק בנושא, ניתן טיפול לתקופת ניסיון כדי לראות אם יפתור את הבעיה. קביעת המינונים בזמנו הייתה על ידי העלאה הדרגתית של המינון, על פי התגובה הקלינית של המטופל, עד לדיווח על כך שנפתרו כל הסיפמטומים שהיו. אלה היו עיקרי השיטה הטיפולית עד לשנת 1973. ב-1894 מרק (E. Merck) הציג את אחת מהתמציות הראשונות של בלוטת התריס (Triiodothyronine siccatum). בין השנים 1893-1895 אדולף מגנוס-לוי, פיזיולוג גרמני, ממציא שיטות למדידת קצב חילוף החומרים, ומכניס שיטה ניסיונית לקביעת הפרעות של בלוטת התריס. הוא גילה שתפקידה של בלוטת התריס קשור קשר הדוק לויסות קצב חילוף החומרים בגוף, ונטילת תמצית בלוטת תריס מגבירה את קצב חילוף החומרים בגוף. ב-1896, לפי בורגס, אישה בארצות הברית טופלה בתמצית של בלוטת התריס. היא החלה לקחת אותה בגיל 39, והמשיכה את הטיפול עד שנפטרה בגיל תשעים ואחד[62][63]. באותה שנה יוג'ין באומן מגלה כי יוד מצוי בריכוז גבוה בבלוטת התריס, אך לא ברקמות אחרות.
במחצית הראשונה של המאה ה-20: ההורמון תירוקסין (T4) מבודד לראשונה על ידי אדווין קלווין קנדול (1914), וצ'ארלס רוברט הרינגטון מפענח את מבנהו של התירוקסין, ומסנתז אותו יחד עם ג'ורג' ברגר (1926).
בשנות ה-50 של המאה ה-20: ב-1951ג' גרוס ופיט ריברס בודדו לראשונה את ההורמון תריודוטירונין (T3) ומייד החל ויפרד רוברט טרוטר בטיפול באמצעותו. ב-1958 התרופה לבותירוקסין (levothyroxine), המכילה את הורמון התירוקסין הסינתטי, שווקה לראשונה בארצות הברית. השימוש בתמציות בלוטת התריס היה על אז הטיפול היחיד והיה בשימוש בהצלחה בשנים 1894-1958. בבתי ספר לרפואה הופסק הלימוד על הטיפול בתמציות הטבעיות בשנת 1975, ולכן רוב הרופאים לא קיבלו הכשרה על השימוש בהן. כאשר תרופות ה-T4 הסינתטיות הופיעו לראשונה, הן שווקו באופן אגרסיבי, והדבר הוביל לטענה הלא נכונה שהתמציות הטבעיות (הנפוצות ביותר Armour Thyroid USP) לא עוברים סטנדרטיזציה, וכמויות ההורמונים בהם אינן קונסיסטנטיות, ושתרופות סינתטיות מסוימות הן יותר עקביות בכמות ההורמונים שבהם, טענה שאינה נכונה (ראו פירוט נוסף בהמשך)[64]. בזמנו, לא נדרש אישור ה-FDA כדי לאשר את התרופה הסינתטית, מתוך ההנחה שלא מדובר ב"תרופה חדשה". זאת משום שגם התמציות הטבעיות הכילו הרי את ההורמון T4, ולכן הגיוני שניתן לתת גם תרופה של ההורמון T4 טהור. עם זאת בשנת 2001, לאחר שהתגלו בעיות רבות בקונסיסטנטיות של התרופה הסינתטית T4,[65] החברה נדרשה להשיג את האישורים הדרושים ולבצע העבודה הנדרשת לאשר את התרופה הסינתטית[66]. (ב-Armour Thyroid מעולם לא היו בעיות קונסיסטנטיות). באותה שנה (1958) גאלטי וג'וי גילו שמינון של 2-10 מ"ג של פלואוריד הספיק כדי לטפל ביתר פעילות של בלוטת התריס[67]. משרד הבריאות האמריקאי העריך ב-1991 שאדם בוגר צורך 1.6 עד 6.6 מ"ג פלואוריד ביום מכל המקורות המועשרים בפלואוריד כיום[68]. ב-1959 אנבר (ישראלי) פרסם מחקר בכתב העת Nature לפיו פלואוריד מפחית את כמות ההורמונים המופרשים על ידי בלוטת התריס.
בשנות ה-60: ב- 1962 סטיין (אפריקאי) פרסם מחקר לפיו מי שתייה המכילים כמויות קטנות מאוד של פלואוריד יכולים לגרום להפרעות קשות בבריאות ובמיוחד בתפקוד תקין של בלוטת התריס. ב-1967 רפטוף מגלה לראשונה את סינדרום ההתנגדות להורמוני בלוטת התריס(thyroid hormone resistance)[16]. ב-1969 פורסמו מספר מחקרים המראים שפלואוריד פועל בצורה דומה להורמון TSH.
בשנות ה-70: ב-1970 השתנתה הדרך בה מפקחים על כמויות ההורמונים בתרופות של בלוטת התריס. עד אותה שנה, ריכוז ההורמונים בתרופות לבלוטת התריס נקבע על פי כמות היוד שבהם. החל מאז, כל התרופות לבלוטת התריס עברו להיות מפוקחות על פי כמות ההורמונים שבהם (גם תרופות סינתטיות וגם תמציות טבעיות). התמציות הטבעיות עוברות בקרה זהה לזו של התרופות הסינתטיות[69]. כפי שנבדק על ידי מעבדות Armour Pharmaceutical Company ומעבדות אחרות, כמויות T3 ו-T4 בתמצית הטבעית Armour Thyroid הינן קונסיסטניות ובתחום המותר על ידי ה-U.S. Pharmacopoeia. אמינות הבדיקות (assays) שבוצעו נבדקה על ידי Armour, Eli Lilly וה-FDA והיא גבוהה מאוד[70]. בתרופה Armour Thyroid, אשר ניתנת בכדורים המכונים "גרגרים" (grains) נמצא בכל גרגר 38 מק"ג של תירוקסין, ו-9 מק"ג של תריודוטירונין[71]. ב-1972 נמצא על ידי ווילמס שסודיום פלואוריד חוסם את הפרשת הורמוני בלוטת התריס. ב-1973 הוחל השימוש בבדיקות הורמון ה-TSH כדי לאבחן את המחלה בחולים. כמו כן, מאז שהחל השימוש בבדיקות ה-TSH, ירד המינון הממוצע שניתן לחולים מ-200-400 לכחצי, 100-200 מק"ג[30].
בשנות ה-80 וה-90: ב-1984 פורסם מחקר המראה שבאנשים עם תת-פעילות בלוטת התריס וגם עם בלוטת תריס תקינה, צריכת פלואוריד פוגעת בתפקוד בלוטת התריס[72]. ב-1993 נמצא של-T1 קיימת השפעה על הקלט החשמלי ועל מספר הפרעות נפשיות, ביניהן טרשת נפוצה וסינדרום לו-גריג, שיכולים לנבוע מחוסר בהורמון T1 כדי "לטעון מחדש" את המוח[73].
בעשור הראשון של המאה ה-21: ב-2004 מחקר חדש מרמז ש-T1 amine, על אף שהוא נגזרת של תירוקסין, בעל פעילות הפוכה לו, ויכול להשפיע על מגוון איברים בגוף. כמו כן נטען שאם יובן טוב יותר כיצד הוא פועל בגוף, ניתן יהיה לטפל יותר טוב במגוון הפרעות קרדווסקולאריות, אנדוקריניות, וכמו כן הפרעות נפשיות[74][75]. ב-2005 פורסם מחקר ברוסיה לפיו באזורים החשופים לפלואוריד באוויר, קיים סיכון גבוה לפתח תת-פעילות של בלוטת התריס[76].

ושט

הוושט, חלק ממערכת העיכול, הוא צינור שרירי בעל דפנות המצופות בקרום רירי המחבר את החלק התחתון של הגרון (הלוע) עם הקיבה.

לאחר שהמזון נלעס בפה, הוא עובר דרך הלוע לושט. הדפנות השריריות של הושט דוחפות את המזון בתנועה פריסטלטית עד לקיבה, כך שתנועת המזון אינה תלויה בכבידה.

אורכו של הושט במבוגרים כעשרים וחמישה סנטימטרים. בדרכו מהצוואר לקיבה, עובר הושט דרך פתח בסרעפת. בין הושט לקיבה קיים שסתום שרירי המונע חזרת מזון ומיצי קיבה לושט.

לצד קנה הושט נמצא קנה הנשימה. כדי שלא יכנס בטעות מזון לקנה הנשימה, מכסה בית הקול סוגר את קנה הנשימה בעת האכילה. מסיבה זו טבעו חז"ל את הפתגם "אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה".

בעיות רפואיות הקשורות לושט הם: תפקוד לקוי של השריר הסוגר העליון (Oropharyngeal Dysphagia) או התחתון של הושט, הרס רפידת הושט בעקבות רפלוקס קיבתי ושטי (GERD), גידולים והפרעות שרירים שמקשים על הבליעה (Esophageal Dysphagia), לחץ של כלי דם על הושט, הצרות דלקתית של הושט (esophagitis), או הצרות של החלק התחתון של הושט (טבעת ושטית תחתונה)(Achlasia),
בדיקות רפואיות הקשורות לושט הם בדיקת בריום, מנומטריה, בדיקת pH, בדיקת ברנסטיין, ואסופאגוסקופיה

מערכת החיסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מערכת החיסון היא מכלול מורכב של איברים, תאים ומולקולות, אשר התפתחו במהלך האבולוציה של בעלי-החוליות והקנו יתרון לאורגניזמים בהם התפתחו. תפקידה של מערכת החיסון הוא להגן על גופם מפני פלישה של מיקרואורגניזמים פתוגניים, כגון חיידקים, נגיפים, פטריות וטפילים שונים, וכן מפני רעלנים והתפתחות סרטן. בין מרכיביה השונים של מערכת החיסון קיימים יחסי גומלין ענפים, המאפשרים להם לפעול באופן מסונכרן ומתואם נגד פולשים זרים מהם נשקפת סכנה לגוף.

חומר זר או פתוגן המסוגל לעורר את מערכת החיסון מכונה אימונוגן. חשיפה של מערכת החיסון לאימונוגן עשויה לגרום לסוגים שונים של תגובה חיסונית, בהתאם למאפייניו הביוכימיים של האימונוגן, אופן חדירתו לגוף וכמותו.

התגובה החיסונית נחלקת אפוא לשני שלבים עיקריים, הקשורים זה בזה קשר הדוק: שלב הכרה ושלב תגובה. ראשיתה של התגובה החיסונית בהכרה, אשר משמעותה זיהוי הפתוגן על ידי מערכת החיסון. מערכת החיסון מסוגלת לזהות באופן ספציפי ומדויק מגוון עצום, למעשה כמעט אינסופי, של פתוגנים שונים, והיא מצטיינת בכושר הבחנה דק להבדלים מזעריים בין פתוגן אחד למשנהו. לאחר שמערכת החיסון מזהה גורם זר, כגון מיקרואורגניזם או פתוגן אחר, היא מפעילה כנגדו תגובה חיסונית תוך גיוס מגוון רחב של תאים ומולקולות, הפועלים יחד במטרה לנטרל את הפולש הזר או לסלקו. תגובה חיסונית זו, שבאמצעותה מערכת החיסון מנטרלת או מסלקת את הפתוגן, מכונה "תגובה אפקטורית" (Effector Response). מערכת החיסון משתמשת במנגנונים אפקטוריים רבים ומגוונים, אשר כל אחד מהם מותאם לטיפול בסוג אחר של פתוגן.

מערכת החיסון מסוגלת להבחין בין "עצמי" ל"זר", כלומר בין מולקולות ותאים השייכים לגוף עצמו לבין מולקולות ותאים ממקור זר, באופן אשר מבטיח כי התגובה החיסונית תופעל אך ורק כנגד גורמים זרים לגוף. הבחנה זו בין "עצמי" ל"זר" מכונה סבילות חיסונית (immunotolerance), והיא מהווה מנגנון חיוני שתפקידו למנוע גרימת נזק עצמי לגוף. כאשר קיים פגם או ליקוי במנגנון הסבילות החיסונית עלולות להתפתח מחלות אוטואימוניות, בהן מערכת החיסון תוקפת מרכיבים עצמיים של הגוף.

אחד ממאפייניה הבולטים והחשובים של מערכת החיסון, לצד יכולתה לזהות במדויק מספר עצום של פתוגנים, הוא הזיכרון החיסוני. חשיפה של מערכת החיסון לגורם זר או לפתוגן עימו היא התמודדה בעבר, מעוררת תגובת זיכרון (Memory Response), המתאפיינת במהירות גבוהה יותר ובעוצמה חזקה יותר. תגובת הזיכרון מאפשרת למערכת החיסון לפעול ביתר נמרצות כנגד הפתוגן, לסלקו ביעילות ולמנוע התפתחות מחלה.


תאי מערכת החיסון. התאים על רקע כחול משתייכים למערכת החיסון המולדת, ועל רקע אדום - למערכת החיסון הנרכשת. התאים המוקפים במסגרת צהובה הם הפגוציטים. חץ סגול מציין תא-אב אשר הופך, או מתמיין, לתא יעד.תוכן עניינים [הסתרה]
1 חיסון מולד וחיסון נרכש
1.1 מערכת החיסון המולדת
1.2 מערכת החיסון הנרכשת
2 הזרועות האפקטוריות של מערכת החיסון
3 תיאום התגובה החיסונית
4 ראו גם
5 קישורים חיצוניים



חיסון מולד וחיסון נרכש

מערכת החיסון נחלקת לשתי מערכות משנה: מערכת החיסון המולדת, המכונה גם חיסון מולד או חסינות מולדת (innate immunity), ומערכת החיסון הנרכשת, המכונה גם חיסון נרכש או חסינות נרכשת (acquired immunity ,adaptive immunity). שתי המערכות שונות זו מזו במהותן, אך הן שלובות זו בזו ופועלות בשיתוף פעולה ובתיאום. כל אחת משתי המערכות מפעילה מנגנונים שונים אשר מעוררים, מגבירים ומייעלים את התגובה של המערכת השנייה. יתרה מכך, שתי המערכות תלויות זו בזו: רכיבים שונים של מערכת החיסון המולדת נחוצים לצורך תפקודה היעיל של מערכת החיסון הנרכשת, ולהפך. שילוב זה בין שתי המערכות מאפשר הגנה מיטבית לגוף מפני פתוגנים.

ניתן לומר כי מערכת החיסון המולדת מהווה את קו ההגנה הראשון של הגוף מפני פתוגנים, מרגע החשיפה לאנטיגן ועד שמערכת החיסון הנרכשת נכנסת לפעולה. מנגנוני ההגנה הבלתי-ספציפיים של המערכת המולדת מצליחים, בדרך כלל, לסלק בכוחות עצמם את המיקרואורגניזמים והפולשים הזרים האחרים. מנגנוני החיסון הנרכש נחוצים לייעול התגובה החיסונית, בפרט כאשר מנגנוני ההגנה המולדים אינם אפקטיביים או כאשר פתוגנים מצליחים לחמוק מהם, וכן לצורך יצירת זיכרון חיסוני.


מערכת החיסון המולדת
מערכת החיסון המולדת קיימת באורגניזם החל מן הלידה, ולמעשה אף לפני הלידה, במהלך ההתפתחות העוברית. ככלל, מערכת זו מתאפיינת בכך שרכיביה השונים פועלים באופן בלתי-ספציפי, כלומר כל תא או מולקולה השייכים אליה פועלים כנגד מגוון רחב של פתוגנים, רק על בסיס ההבחנה בין "עצמי" ל-"זר". כמו כן, למערכת החיסון המולדת אין זיכרון.

מערכת החיסון המולדת כוללת ארבעה מנגנוני הגנה עיקריים:

מחסומים אנטומיים ופיזיולוגיים המונעים או מעכבים את כניסת הפתוגנים לגוף והתרבותם בתוכו. מחסומים אלה כוללים, בין היתר, את העור והרקמות הריריות שבדרכי הנשימה, מערכת העיכול, אברי המין והעיניים; טמפרטורת הגוף; רמת החומציות הגבוהה בקיבה ובעור (תנאי pH נמוך).
גורמים ביוכימיים מסיסים, כגון:
ליזוזים - אנזים הידרוליטי המבקע את שכבת הפפטידוגליקן בדופן התא של חיידקים.
אינטרפרונים - חלבונים ממשפחת הציטוקינים המיוצרים ומופרשים על ידי תאים שהודבקו בנגיף, נקלטים על ידי תאים בריאים הנמצאים בקרבתם, ומשרים בהם מצב אנטי-ויראלי המסייע להם להתגונן מפני הדבקה בנגיף.
מערכת "המשלים" – קבוצה של חלבוני סרום אשר מנטרלים פתוגנים שונים ומסייעים בסילוקם וכן מעורבים בהתפתחות של תגובה דלקתית.
תאים בולעניים (פגוציטים) ותאי הרג טבעיים. הפגוציטים, כדוגמת המקרופאג'ים והנויטרופילים, הם תאים המתמחים בבליעה, הרג ועיכול של מיקרואורגניזמים שונים. תאי ההרג הטבעיים הם לימפוציטים גדולים וגרגיריים (granular), הממלאים תפקיד חשוב בהגנה מפני תאים סרטניים ומפני נגיפים מסוימים.
דלקת - תגובה חיסונית מורכבת הנגרמת עקב זיהום או נזק לרקמה, ואשר כרוכה בגיוס מגוון תאים ומולקולות של מערכת החיסון אל אתר הזיהום.

מערכת החיסון הנרכשת
מערכת החיסון הנרכשת מתפתחת במהלך חיי האורגניזם עקב חשיפתו לפתוגנים, והיא מתייחדת בכך שרכיביה פועלים באופן בררני וספציפי: כל תא או מולקולה המשתייכים אליה מסוגלים לפעול כנגד פתוגן מסוים אחד ויחיד. לכן, בניגוד לתגובה החיסונית המולדת, שהינה זהה באופן עקרוני בקרב כל הפרטים המשתייכים למין מסוים, התגובה החיסונית הנרכשת משתנה מפרט אחד באוכלוסייה למשנהו בהתאם לניסיון האישי שרכש, כלומר בהתאם לפתוגנים אליהם נחשף במהלך חייו. מאפיין מרכזי נוסף המייחד את מערכת החיסון הנרכשת הוא היכולת לייצר זיכרון חיסוני. מערכת החיסון הנרכשת כוללת את הלימפוציטים מסוג B ו-T ואת הנוגדנים (ר' להלן).


הזרועות האפקטוריות של מערכת החיסון
מקובל לחלק את מנגנוני התגובה החיסונית, כלומר המנגנונים האפקטוריים, לשתי זרועות: זרוע הוּמוֹרָאלית וזרוע תאית. כל אחת משתי הזרועות כוללת הן מרכיבים בלתי-ספציפיים ממערכת החיסון המולדת והן מרכיבים ספציפיים ממערכת החיסון הנרכשת. שתי הזרועות פועלות בשיתוף פעולה ובוויסות הדדי.

הזרוע ההומוראלית (The Humoral Branch), המכונה גם תגובה הומוראלית (Humoral Response) או חסינות הומוראלית (Humoral Immunity) (הומוראלי = של נוזלי הגוף) מקנה הגנה בעיקר מפני מיקרואורגניזמים ופתוגנים חוץ-תאיים, אשר גדלים ומתרבים מחוץ לתאי המאכסן, בנוזלי הגוף.

הזרוע ההומוראלית כוללת שני מרכיבים עיקריים:

נוגדנים - חלבונים המופרשים על ידי תאי פלזמה, שמוצאם בהתמיינות לימפוציטים מסוג B. הנוגדנים מזהים אפיטופ ספציפי על גבי אנטיגן, נקשרים אליו ומסייעים בנטרולו ובסילוקו.
מערכת "המשלים".
הזרוע התאית (The Cellular Branch), המכונה גם תגובה תאית (Cell-Mediated Response) או חסינות תאית (Cellular Immunity), מספקת הגנה בעיקר מפני מיקרואורגניזמים ופתוגנים תוך-תאיים, אשר פולשים לתוך תאי המאכסן ומתרבים בתוכם, כגון נגיפים (וירוסים), חיידקים תוך-תאיים, פרוטוזואה וכיוצא בזה. כמו כן היא פועלת לחיסול תאים סרטניים ותאים שמקורם ברקמת שתל זרה. תפקיד מרכזי נוסף של הזרוע התאית הוא להפעיל ולווסת את התגובה ההומוראלית, ובפרט לשפעל לימפוציטים מסוג B שבאו במגע עם אנטיגן, ולגרום להם להתחלק ולהתמיין לתאי פלזמה מפרישי נוגדנים אשר מתאימים באופן ספציפי לאנטיגן זה.

הזרוע התאית כוללת מספר מרכיבים:

לימפוציטים מסוג T, אשר נחלקים לשני סוגים עיקריים:
תאי T מסייעים, המסומנים באותיות Th‏ (T helper).
תאי T רעילי-תא (או תאי T ציטוטוקסיים), המסומנים באותיות Tc או CTL ‏(Cytotoxic T cell, T cytotoxic).
תאי הרג טבעיים (ר' לעיל).
תאים בולעניים (פגוציטים) מסוגים שונים, ובתוכם: מונוציטים,מקרופאג'ים, נויטרופילים ואאוזינופילים.
באזופילים ותאי פיטום.
שתי מערכות החיסון, המולדת והנרכשת, עושות שימוש ברכיבים מן הזרוע ההומוראלית ומן הזרוע התאית. כך, המערכת המולדת כוללת את הפגוציטים השונים, תאי ההרג הטבעיים וכן את מערכת "המשלים". המערכת הנרכשת כוללת את הנוגדנים ואת הלימפוציטים מסוגים B ו-T. תאי ההרג הטבעיים, מערכת "המשלים" וחלק מהפאגוציטים, אשר משתייכים באופן עקרוני למערכת המולדת, הבלתי-ספציפית, פועלים לעתים באופן ספציפי במנגנון מיוחד אשר נקרא הרעלת תאים תלוית נוגדנים (Antibody-Dependent Cell-Mediated Cytotoxicity, ובר"ת ADCC). במנגנון זה נוגדנים מזהים באופן ספציפי תאי מטרה, ומסמנים אותם כיעד לחיסול בידי תאי הרג טבעיים, מערכת "המשלים" ופגוציטים מסוימים.


תיאום התגובה החיסונית
הפעלת תגובה חיסונית אפקטיבית, המשלבת תאים ומרכיבים רבים ושונים, מצריכה תיאום מורכב בין מערכת החיסון המולדת למערכת הנרכשת, ובין הזרוע ההומוראלית לזרוע התאית. תיאום זה מתבצע בעיקר בידי קבוצה של חלבונים המכונים ציטוקינים. הציטוקינים הם חלבונים או גליקופרוטאינים בעלי משקל מולקולרי נמוך, המופרשים על ידי תאי דם לבנים (לויקוציטים) ותאים אחרים בגוף בתגובה לגירויים שונים. הם משמשים כמעין שליחים המעבירים מסרים בין תאיה השונים של מערכת החיסון וכן בין מערכת החיסון ליתר תאי הגוף, ובכך הם מסייעים לויסות התגובה החיסונית ולהסדרתה.

מערכת החיסון המולדת מעוררת ומכווינה את תגובות מערכת החיסון הנרכשת בעיקר על ידי הפרשת ציטוקינים מתאימים והצגת אנטיגנים (Antigen Presentation) לתאי T מסייעים (Th) על ידי תאים מציגי-אנטיגן. תאים מציגי-אנטיגן (תאים דנדריטיים, מקרופאג'ים ולימפוציטים מסוג B) בולעים אנטיגן בתהליך של אנדוציטוזה ולאחר מכן מציגים מקטעים פפטידיים של האנטיגן על שטח פני הממברנה שלהם על-גבי מולקולות MHC מטיפוס II. תאי T-המסייעים מזהים באמצעות קולטן תא ה-T שלהם (TCR) קומפלקסים אלה של אנטיגן הנישא על מולקולת MHC מטיפוס II, ובאמצעות סיגנל מעורר נוסף הניתן על ידי התא מציג-האנטיגן, הם עוברים שפעול ומסוגלים להתרבות ולגייס מגוון של תאים ומולקולות לתגובה חיסונית כנגד האנטיגן.

מערכת החיסון הנרכשת מייצרת אף היא מסרים אשר מעוררים ומגבירים את יעילות התגובה המולדת. כך, למשל, לאחר שתאי T מסייעים מזהים אנטיגן המוצג על-גבי מולקולת MHC מטיפוס II, הם מייצרים ומפרישים ציטוקינים אשר משפרים את יכולתם של המקרופג'ים לבלוע ולהרוג אנטיגנים, ובנוסף לכך מגבירים את ביטוי מולקולות ה-MHC מטיפוס II על פני הממברנות של המקרופג'ים, ובכך הופכים אותם לתאים מציגי-אנטיגן יעילים יותר. דוגמה נוספת היא הגיוס וההפעלה של מערכת "המשלים" על ידי נוגדנים: נוגדנים שיוצרו והופרשו על ידי תאי פלזמה בתגובה לפתוגן מסוים, נקשרים אל הפתוגן ומצפים אותו, ובכך מסמנים אותו כמטרה להתקפה מצד מערכת "המשלים".


מערכת הראייה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ראייה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מערכת הראייה היא מכלול איברי החישה, המרכזים העצביים המאפשרים לבעלי חיים לראות. מערכת זו נעזרת במידע חזותי, שמקורו באור המגיע לעין לבניית היצג חזותי של סביבת הצופה ובתודעה פסיכולוגית להשלמת התמונה. המשימה המוטלת על מערכת הראייה מורכבת למדי – יצירת דימוי של עולם תלת-ממדי על סמך היטלים דו-ממדיים רגעיים שלו על רשתיות העיניים. בבני אדם, מערכת הראייה היא המפותחת במערכות החושים וביצועיה עולים מבחינות רבות על אלו של מערכות הראייה הממוחשבת המתקדמות ביותר. מערכת הראייה המתוארת להלן מתייחסת בעיקר ליונקים, אם כי רבים ממרכיביה משותפים גם לבעלי גולגולת אחרים.

תוכן עניינים
1 מערכת הראייה האנושית
2 העין
3 הרשתית
3.1 תאים קולטי-אור ברשתית
4 תאים תומכים לקולטנים
4.1 תאים דו-קוטביים
4.1.1 סקירה
4.1.2 פירוט תכונות
4.1.3 תכונות תפקודיות
4.2 תאים אופקיים
4.2.1 סקירה
4.2.2 ארגון התאים
4.2.3 תכונות תפקודיות
4.3 תאי אמקרין
4.3.1 סקירה
4.3.2 תכונות תפקודיות
4.4 תאי גנגליון
4.4.1 תפקוד
4.4.2 סוגים של תאי גנגליון
5 סיבים לתלאמוס
5.1 עצב הראייה
5.2 גרעין הברך הצדי
5.2.1 שכבות מגנוצלולריות (Magnocellular Layers)
5.2.2 שכבות פרווצלולריות (Parvocellular Layers)
6 קליפת המוח הראייתית
7 תאורה וצבע
7.1 רגישויות הקנים והמדוכים
7.2 הרפלקס האישוני
7.3 תפיסת הצבע האנושית
7.4 הסתגלות לאפלה
7.5 תוצא פורקינייה
8 ראו גם
9 מקורות
10 קישורים חיצוניים


מערכת הראייה האנושית

המסלולים העצביים החזותיים של מערכת הראייה האנושיתהאותות החזותיים המגיעים לעין עוברים עיבוד ראשוני ברשתית ומשם, על ידי עצב הראייה, למרכזים שונים במוח שאחראים לשלבי עיבוד נוספים ולהיבטים השונים של תפיסה חזותית. ישנם שלושה מסלולים עצביים חזותיים עיקריים במערכת הראייה האנושית:

המסלול העצבי הראשון של המידע החזותי מתחיל ברשתית העין, עליה מתרחשת ההמרה של גלי האור לאותות עצביים המועברים על ידי עצב הראייה (Optic nerve) אל תצלובת הראייה (Optic chiasm), המפצלת את המידע שמגיע משתי העיינים לשני שדות ראייה: ימני ושמאלי. מתצלובת הראייה האותות ממשיכים דרך צרור הראייה (Optic tract), שהוא המשכו של עצב הראייה, אל התלמוס, בו אזור הנקרא גרעין הברך הצדי (Lateral geniculate nucleus-LGN). באזור זה מתבצע העיבוד הראשוני של המידע החזותי. מן גרעין הברך הצדי יוצאים צרור סיבים עצביים של תאי העצב שלו, הפרוש לאורך אזור הנקרא מַעֲנִית הַפָּרִישׁ (Calcarine fissure) ומוליך את האותות אל אזורים בקליפת המוח הראייתית, אשר נמצאת באונה העורפית, ובהם מתבצע עיבוד מתקדם יותר של המידע החזותי. מסלול זה הוא החשוב ביותר מבחינת עיבוד המידע החזותי ויצירת התפיסה החזותית.

המסלול העצבי השני עובר מצרור עצבי הראייה אל התליל העליון (Superior colliculus) של הטקטום במוח התיכון. אזור זה מבקר את תנועות שרירי העין ומחווט אף הוא אל קליפת המוח, דרך הכר התלאמי (Pulvinar). ככל הנראה מועבר מידע חזותי לקליפת המוח גם במסלול משני זה. תנועת שרירי העין מבוקרת באופן בלתי רצוני גם על ידי הרפלקס הפרוזדורי-עיניתי (Vestibulo-ocular reflex), השומר על עקיבת העיניים אחר עצמים נוכח תנועות הראש. רפלקס מהיר זה, החיוני למשל לקריאה, מתבסס על מידע המגיע מהאוזן הפנימית בנוגע לשיווי המשקל הרגעי של הראש.

המסלול העצבי השלישי עובר מתאי גנגליון קולטי-אור ברשתית (Photosensitive ganglion cell), דרך הצרור הרשתיתי-היפותלמי (Retinohypothalamic tract) אל הגרעין העל-תצלובתי (Suprachiasmatic nucleus) בהיפותלמוס. מסלול זה משמש לתיאום המקצב היממתי של השעון הביולוגי ביחס לרמות התאורה השוררות בסביבה, על ידי תזמון ייצורם והפרשתם של הורמונים בהיפותלמוס ובבלוטת יותרת המוח, שמווסתים תפקודי ערות שונים. כמו כן הם שולחים את סיביהם לעבר הפרטקטום (Pretectum) שבמוחה הקדמית (Prosencephalon), השולט על שרירי הקשתית המווסתים את קוטר האישון. [1] מקצת הסיבים העצביים מתאי גנגליון קולטי-אור אלה נשלחים לעבר התליל העליון ואף לעבר גרעין הברך הצדי, [2][3] אך בשלב זה לא ידוע אם הם מעורבים ישירות בעיבוד התפיסה החזותית של העולם.

העין

מבנה העין האנושית ערך מורחב – עין

העין היא איבר מורכב למדי. קיים דמיון חיצוני מסוים בין העין האנושית לבין המצלמה, שמחקה את פעולת העין באופן חלקי. גם בעין וגם במצלמה נעשה שימוש בעדשה שקופה למיקוד האור לעבר מערך של קולטנים רגישים לאור ברשתית העין, או התקן רגיש לאור כמו סרט צילום במצלמה אנלוגית או חיישן אלקטרוני במצלמה דיגיטלית. גם צמצם המצלמה דומה לקשתית העין בהיותו התקן טבעתי המווסת את שטף האור המגיע לרשתית. עם זאת, אופן הפעולה של העין שונה מהרבה בחינות אחרות מזה של כל מצלמה, בהתאם לתפקידים השונים שהיא ממלאת.

האור המגיע לעין נשבר על ידי הקרנית. בהמשך הוא עובר דרך הנקב במרכז קשתית העין, המכונה אישון. עדשת העין ממקדת את קרני האור, לקבלת דמות ממשית הפוכה על הרשתית.

הרשתית


תרשים מפושט מעט של שכבות הרשתית, המבוסס על תרשים של רמון אי קחל. הרשתית היא אוסף של שכבות עצביות. אור מרוכז על ידי עדשת העין ועובר דרך שכבות אלו (משמאל לימין) עד שהוא פוגע בתאים קולטי אור (השכבה הימנית ביותר). בכל תא קולט-אור מתחוללת תגובה פוטוכימית שבעקבותיה מתקדם אות חשמלי לתאים הדו-קטביים והאופקיים (שכבה צהובה במרכז). משם מתקדם האות לתאי האמקרין והגנגליון. האות מביא לשינוי דפוס הדחפים העצביים ששולחים תאי עצב אלה על הסיבים העצביים שלהם. דפוס זמני-מרחבי זה של אותות מרכיב את המידע שמועבר מהעין אל המוחהרשתית בנויה כמערך רבוד של שכבות תאי עצב. אור שמוקד על ידי עדשת העין, עובר דרך שכבות אלו, כשהוא פוגש קודם בשכבת תאי הגנגליון, שהיא הפנימית ביותר ביחס למרכז גלגל העין, עד שהוא פוגע בתאים קולטי-האור שמהווים את השכבה החיצונית ביותר. כשאור פוגע בתא קולט-אור מתחוללת בו תגובה פוטוכימית שיוצרת אות חשמלי שמתקדם לתאים הדו-קוטביים, התאים האופקיים או לתאי אמקרין, ומשם לתאי הגנגליון. תאי הגנגליון הם המעבירים מידע חזותי למוח לאחר שלבי עיבוד ראשוניים שלו. אות האור מביא לשינוי בקצב הדחפים העצביים ששולחים תאי עצב אלה דרך הסיבים העצביים שלהם, התלוי, בין היתר, בזמן ובמקום על הרשתית. דפוס זמני-מרחבי זה של אותות איננו המרכיב היחידי של המידע שמועבר מרשתית העין אל המוח, מאחר שמתבצעים בה שלבי עיבוד ראשוניים, שבהם מתבטאות גם אינטראקציות בתוך קבוצות של תאים. משמעות הדבר היא שהאות המתקבל מקבוצת תאים אינו סכום האותות שהם יוצרים כל אחד לחוד. התנהגות לא-לינארית מורכבת זו עומדת בבסיס היבטים חישתיים ותפיסתיים שונים.

תאים קולטי-אור ברשתית
כאמור, הרשתית מורכבת גם ממערך צפוף של תאים קולטי-אור (פוטורצפטורים), המכילים קולטנים עצביים ייעודיים הנקראים "אופסינים". כל האופסינים מכילים קבוצה פונקציונלית בשם "רטינל", המשנה את תצורתה המרחבית כאשר היא בולעת פוטון יחיד של אור. מידת הרגישות של הקולטן לתדרים אלקטרומגנטיים שונים נקבעת על ידי החלבון הייחודי הקשור לרטינל. נכון לשנת 2005, זוהו למעלה מאלף חלבונים שונים במשפחת האופסינים[4], שישה מתוכם זוהו ברשתית האנושית:

רודופסין - קולטן המצוי בתאי קנים, הרגיש ביותר לאור אף ברמה של פוטונים בודדים, באמצעותם מתאפשרת ראייה גם בתנאים של הארה חלשה ביותר.
פוטופסינים - ארבעה קולטנים שונים המצויים בתאי מדוכים, המסייעים להבחנה בין צבעים שונים.
מלאנופסין - קולטן המצוי בתאי גנגליון קולטי אור ברשתית, המסייעים להתאמת קוטר האישון והמקצב היממי של השעון הביולוגי לרמות ההארה השוררות בסביבה.[5][1][2][3]
המונח קולט אור (פוטורצפטור) משמש בערבוביה לתיאור תאי הרשתית המכילים אופסינים ולתאי גנגליון רגישי-אור האחראים על השעון הביולוגי. תאים קולטי אור נבדלים מתאי עצב אחרים במתח החשמלי הנשמר על פני קרומם. מרבית סוגי תאי העצב שומרים על מתח מנוחה של כ- 70- מיליוולט, אשר עשוי לנסוק לכ- 50+ מיליוולט בהשפעת גירויים שונים. לעומת זאת, תאים קולטי אור שומרים על מתח מנוחה גבוה יותר, שדי בו כדי לחולל דחפים עצביים באופן מתמיד. מתח המנוחה פוחת בהשפעת סדרת תגובות שמתניעה בליעת הפוטון באופסין, כך שלקליטת האור השפעה מעכבת על פעילותם העצבית של תאים קולטי אור. גם מערכת השמיעה נשענת על משטר ממתחים חשמליים חריגים בקולטנים שבאיבר קורטי ותכונה זו עשויה לתרום לרגישות מערכות חושיות אלה.

בסך הכול יש בעין כשישה מיליון מדוכים וכ-125 מיליון קנים. אלה מצופפים על גזרה של 72% משפת כדור שקוטרו 22 מ"מ, באדם בוגר. במרכז הרשתית נמצא העצב האופטי, המכונה "הכתם העיוור" (Blind spot) היות שאין בו תאים קולטי אור. זהו אזור אליפטי שצבעו לבן, בשטח כ-3 מ"מ רבועים. מצד הכתם העיוור, בכיוון הרקות נמצא הכתם שבמרכזו הגומה המרכזית. הגומה המרכזית מרוצפת בכוורת צפופה במיוחד של מדוכים קטנים ביותר, בסידור משושה המאפשר ניצולת מרבית של פני השטח ללא שטחים מתים. הצפיפות המשטחית של המדוכים בגומה המרכזית מגיעה לכ-140,000 מדוכים למילימטר רבוע. כך מושגת חדות ראייה מרבית בגומה המרכזית, על חשבון רגישות פחותה לאור קלוש.

ככל שמתרחקים מן הגומה המרכזית לכיוון שולי הרשתית, צפיפות המדוכים יורדת ושכיחות הקנים עולה. בזווית של כעשרים מעלות ביחס לקו הראייה מגיעה צפיפות הקנים לשיא של כ-160,000 קנים למילימטר רבוע. היות ששיעור קטן יותר של תאי גנגליון מוקדשים לעיבוד המידע משולי הרשתית, רגישות העין לאור היא מרבית בהיסט קטן יותר: 8-16 מעלות ביחס לקו הראייה.[1] אסטרונומים המחפשים גרמי שמיים חיוורים משתדלים להביט מעט הצידה ממקומו המשוער, כדי להיעזר ברגישות המוגברת של העין לאור בזוויות אלה. שיטה זו נקראת ראייה מופנית.

המדוכים והקנים מתעצבבים לתאי עצב דו-קטביים (ביפולריים), שסיביהם העצביים שלוחים לעבר תאי עצב גנגליוניים. תא עצב דו-קטבי רשתיתי יוצר סינפסות עם תאי קנים או עם תאי מדוכים, אך לא עם שניהם יחד. הוא מקבל קלט עצבי גם מתאי עצב אופקיים התורמים להשפעה ההדדית בין תאי עצב סמוכים וכך עשויים לשפר את רגישות העין או את חדות הדמות שנוצרת ברשתית העין. תאי אמקרין מעורבים בהתכנסות האותות הבאים מתאי קנה סמוכים שנמצאים בהיקף הרשתית, ובכך, תורמים לרגישות הראייה. כ- 1.2 מיליון סיבים עצביים של תאי הגנגליון מתאגדים לעצב הראייה, הנושא את המידע שנקלט ועובד מכ-130 מיליון תאים קולטי אור. מכאן שהסוגים השונים של תאי העצב ברשתית נדרשים לדחוס ולסנן את הקלט האורי, לשם קידודו לדחפים עצביים הנשלחים בסיבים העצביים המרכיבים את עצב הראייה.

תאים תומכים לקולטנים
תאים דו-קוטביים
סקירה
תאים דו-קוטביים מקשרים בין מוצא התאים קולטי-האור ברשתית לבין מבוא תאי הגנגליון, ומעבירים אותות ביניהם בצורה ישירה או בצורה לא-ישירה. הם נקראים דו-קוטביים בשל שתי השלוחות שיוצאות מגוף התא, כשאחת יוצרת סינפסה עם תא קנה או עם תא מדוך (אבל לא עם שניהם), ואף עם תא אופקי, והשלוחה השניה – עם תאי גנגליון. האותות המגיעים אל תא דו-קוטבי, מתא קולט-אור או מתא אופקי מועברים הלאה אל תאי הגנגליון באמצעות פוטנציאלים מדורגים מקומיים.

פירוט תכונות
תאים דו-קוטביים מסווגים על פי סוג התאים קולטי-האור שמתקשרים איתם. ישנם בערך 10 צורות נבדלות של תאים דו-קוטביים מדוכיים, אבל סוג אחד בלבד של תא דו-קוטבי קני, וזאת בשל היותו צעיר יותר יחסית מבחינה אבולוציונית. יתרה מזאת, תאים אלה מתחלקים לשתי קבוצות שונות, מרכז-'דולק' או 'דולק' (ON-center or ON) ומרכז-'כבוי' או 'כבוי' (OFF-center or OFF), לפי תגובתם לגלוטמאט (glutamate) שמופרש מתאים קולטי אור. כשאור פוגע בתא קולט אור, התא עובר היפרפולריזציה, ומשחרר פחות גלוטמאט מאשר במצב הקבע שלו (ללא עירור על ידי אור). תא דו-קוטבי מסוג 'דולק' יגיב לשינוי כזה בדפולריזציה, ואילו תא דו-קוטבי מסוג 'כבוי' יגיב לו בהיפרפולריזציה.

תכונות תפקודיות
תאים דו-קוטביים מאפשרים העברה יעילה של מידע בין תאי קנה ותאי מדוך לבין ת"גים, כך שמעורבותם של התאים האופקיים ותאי אמקרין לכאורה רק מסבכת את העניינים במידת מה. אבל לא כך. תאים אופקיים פועלים באופן שיוצר עיכוב צדי (lateral inhibition) ומביאים לעיכוב מרכז-היקף אותו ניתן לראות בבירור בשדות הקלט ברשתית. גם תאי אמקרין פועלים באורח דומה, אם כי תפקידם טרם הוברר לגמרי.

המנגנון שיוצר את מרכז שדה הקלט של תא דו-קוטבי ידוע למדי: עיצבוב ישיר של תא קולט האור שמעליו באמצעות קולטן מטבוטרופי ('דולק') או קולטן יונוטרופי ('כבוי'). אולם, המנגנון שיוצר היקף חד-צבעי של אותו שדה קלט, כלומר כזה שמגיב רק לאחד משלושת תחומי אורכי-הגל, עדיין נחקר. כך גם הרצף המדויק של הקולטנים והמולקולות המעורבות בתפקודו של תא אופקי טרם הוברר, מלבד העובדה שלו תפקיד מרכזי בתהליך עיבוד ראשוני של המידע החזותי שמגיע לרשתית.

תאים אופקיים
סקירה
הם פועלים בשכבה החיצונית של הפלקסיפורם (OPL – outer plexiform layer) שברשתית העין, ומקשרים באופן צידי בין נוירונים בשכבה זו.

ארגון התאים
קיימים שלושה סוגים בסיסיים של תאים אופקיים, המסומנים ב-HI, HII ו-HIII, בהתאמה. אין הסכמה עדיין באשר מידת הברירתיות של שלושה סוגים אלה, כלפי אחד משלושת סוגי תאי המדוך. ממחקריהם של בויקוט (Boycott) ווואסל (Wassle) עולה שתאי HI ותאי HII אינם בררניים כלפי מדוכים מסוג S, M או L. בניגוד לכך, אנהלט (Anhelt) וקולב (Kolb) טוענים שהתצפיות שלהם מראות שתאי HI מתקשרים לכל שלושת סוגי המדוכים ללא הבחנה, אבל תאי HII לעומת זאת, מגלים נטייה לתקשר עם מדוכים מסוג S במידה הרבה ביותר. הם גם זיהו סוג שלישי של תאים אופקיים, HIII, שהיה זהה ל-HI מלבד העובדה שאינו מתקשר עם מדוכים מסוג S. תאי HII גם יוצרים קשרים עם תאי קנה, אבל עושים זאת רחוק מגופי התאים כדי להימנע מהפרעה לפעילותם של תאי הקנה.

תכונות תפקודיות
תאים אלה פורסים על-פני תאי מדוך ומסכמים את אותות המבוא שלהם רק כדי לבקר את כמות ה-GABA שמשוחרר חזרה אל תאים קולטי-אור אלה, וגורם להיפרפולריזציה שלהם. סידורם יחד עם התאים הדו-קוטביים מהטיפוסים מרכז-'דולק' (ON-center) ומרכז-'כבוי' (OFF-center) הניזונים מתאים קולטי-אור, מכוננים צורה של עיכוב צידי, שמגדיל את כושר ההפרדה המרחבי על חשבון חלק מהמידע על עוצמת האור המוחלטת. באופן זה העין הופכת רגישה יותר לניגוד ולשינויים בעוצמת האור.

כשאור פוגע בתא קולט-אור, התא עובר היפרפולריזציה ומקטין את כמות הגלוטמאט שהוא משחרר. כשזה קורה, התאים האופקיים מפחיתים את כמות ה-GABA שהם משחררים, שהיא מולקולה שלה השפעה מעכבת על תאים קולטי-אור, וכתוצאה מכך קטנה גם ההשפעה המעכבת על תאים אלה, מה שגורם בסופו של דבר לדפולריזציה שלהם. תהליך זה מתאר למעשה משוב שלילי.

נמחיש את האופן בו תאים אופקיים מסייעים בעיבוד המידע שמגיע לרשתית בדוגמה הבאה: נניח שורה של 11 תאים קולטי-אור, תא דו-קוטבי אחד מסוג שמעורר היפרפולריזציה (H), ותא אופקי אחד. עשרת התאים קולטי-אור הקיצוניים (שיסומנו Po, מאחר שהם מייצגים את שדה הקלט החיצוני) קשורים לתא האופקי, ואילו התא ה-11, האמצעי (שיסומן Pm), קשור לתא הדו-קוטבי. נוכל לתאר עתה סידור של מרכז-'כבוי' (OFF-center) באופן הבא:

כשאור פוגע בתא Pm, מתקבלת שרשרת האירועים הבאה:
1. התא מופעל ועובר לכן היפרפולריזציה.
2. התא מקטין את שיעור הגלוטמאט שהוא משחרר.
3. הקטנת שיעור הגלוטמאט גורמת להיפרפולריזציה של התא הדו-קוטבי (H).
4. הקטנה זו גם גורמת להיפרפולריזציה של התא האופקי, וכתוצאה מכך – הוא מקטין את שיעור ה-GABA שהוא משחרר.
5. מאחר שתאי Po עדיין משחררים גלוטמאט, הרי שהשפעת הקטנת שיעור ה-GABA שהם משחררים הינה שולית.
לעומת זאת, אם אור פוגע בתא Po, כלומר באזור ההיקפי של מערך התאים, נקבל:
1. התא מופעל ועובר לכן היפרפולריזציה.
2. התא מקטין את שיעור הגלוטמאט שהוא משחרר.
3. הקטנת שיעור הגלוטמאט גורמת להיפרפולריזציה של התא הדו-קוטבי (H).
4. הקטנה זו גם גורמת להיפרפולריזציה של התא האופקי, וכתוצאה – הוא מקטין את שיעור ה-GABA שהוא משחרר.
5. הקטנת שיעור ה-GABA שמשוחרר גורמת לדפולריזציה של התאים קולטי-האור.
6. תאי Po אינם מושפעים מכך, מאחר שהם עוברים היפרפולריזציה על ידי הפעלה שלהם.
7. לעומת זאת, תא Pm כן מושפע מכך, ולכן עובר דפולריזציה.
8. Pm תא משחרר גלוטמאט.
9. התא הדו-קוטבי (H) עובר דפולריזציה.
במקרה של אור מפוזר, כלומר כזה שפוגע גם בתא המרכזי ('מרכז' בדוגמה זו) וגם בתא היקפי אחד או יותר ('היקף' בדוגמה זו), יש לקחת בחשבון את התהליכים שנובעים משני האירועים כפי שתוארו קודם, וכפי שמסתבר, שתי התופעות מאזנות זו את זו, ובסופו של דבר אין לכך השפעה כלל או שהיא מועטה.

תאי אמקרין
סקירה
תאי אמקרין פועלים כנוירוני-ביניים ברשתית, והם מספקים כ-70% מהאותות המגיעים לת"גים, ובנוסף מבקרים את אותות המוצא של התאים הדו-קוטביים הקוניים שמספקים את יתר 30% של אותות המבוא לת"גים. תאים אלה פועלים בשכבה הפנימית של הפלקסיפורם (IPL – inner plexiform layer), שהיא השכבה הסינפטית השניה ברשתית העין ובה מתקיים הקשר הסינפטי בין התאים הדו-קוטביים ובין הת"גים. ידועים כ-40 סוגים שונים של תאי אמקרין, רובם חסרי אקסון, והם מסווגים על-פי רוחב שדה הקשר שלהם, השכבה או השכבות בסטרטום שב-IPL לה הם משתייכים, וסוג הנוירוטרנסמיטר שמשמש אותם. לרוב התאים השפעה מעכבת, בעזרת GABA או גליצין (glycine) בתור נוירוטרנסמיטרים. בדומה לתאים אופקיים, תאי אמקרין פועלים באופן צדי ומשפיעים על מוצא התאים הדו-קוטביים, אולם המשימות שלהם הן לעתים קרובות מתמחות יותר. כל תא אמקרין מסוג נתון נקשר לסוג מסוים של תא דו-קוטבי, ובדרך-כלל יש להם סוג נוירוטרנסמיטר שייחודי להם. לדוגמה, אוכלוסייה כזו היא מסוג AII, שמעלה את התאים הדו-קוטביים הקניים על מערכת החיבורים (circuitry) של התאים הדו-קוטביים המדוכיים על ידי קישור המוצא של תא דו-קוטבי קני למבוא של תא דו-קוטבי מדוכי, וממנו נע האות לת"גים המתאימים.

תכונות תפקודיות
מבחינה תפקודית תאים אלה אחראים לעיבוד מורכב של הדמות הנוצרת ברשתית, בפרט התאמה הבהירות בדמות, וגם על ידי סכימה (integration) של הפעלה רצופה של נוירונים, לגילוי תנועה.

תאי גנגליון
תא גנגליון (ת"ג) או גנגליוציט הינו סוג של נוירון שנמצא ברשתית העין, שמקבל מידע חזותי מתאים קולטי-אור דרך תאי ביניים שונים כמו תאים דו-קוטביים (bipolar cells), תאי אמקרין (amacrine cells) ותאים אופקיים (horizontal cells), ומעביר אותם, לאחר עיבוד מסוים של המידע, אל המוח, בעיקר לגרעין הברך הצדי (LGN), אבל גם למרכזים נוספים. האקסונים של ת"ג ברשתית העין עטופים חלקית במיילין (myelin), כשהחלק העטוף נמצא מחוץ לעין, והוא זה שיוצר את עצב הראייה.

תפקוד
מספר הת"גים ברשתית האנושית הוא כ-1.2 עד 1.5 מיליון, ומאחר שישנם כמאה וחמישה מיליון תאים קולטי-אור ברשתית, הרי שכל ת"ג מוזן על ידי כ-100 קנים ומדוכים. עם זאת, מספר זה משתנה במידה רבה עם האקסצנטריות ברשתית. בהגומה המרכזית, הנמצאת במרכז הרשתית, תא קולט-אור יחיד מתקשר עם חמישה ת"גים, ואילו בשוליה הרחוקים של הרשתית, מספר רב של תאים קולטי-אור מתקשרים עם ת"ג יחיד.

הת"גים ברשתית העין יורים דחפים עצביים באופן ספונטני בקצב בסיסי כשאינם מעוררים, עירור שלהם גורם להגברת קצב הירי, ואילו עיכובם – להקטנתו.

סוגים של תאי גנגליון
החלוקה לסוגים מתבססת על אזורי ההשפעה שלהם ועל תפקודיהם, ומבחינים נכון להיום בלפחות 17 סוגים שונים של ת"גים ברשתית של פרימאטים כולל האדם, שמוגדרים על ידי מורפולוגיה אופיינית, תכונות תגובה לאור, ולאן הם מקרינים (כלומר לשדה הקלט של מי הם משתייכים). נתייחס לחמישה סוגים עיקריים:

תא מידגט (Midget), נקרא גם פארבו-תאי (Parvocellular) או מסלול P או תא A.
תא פאראסול (Parasol), נקרא גם מאגנו-תאי (Magnocellular) או מסלול M, או תא B.
תא דו-שכבתי (Bistratified), נקרא גם תא-קוניו (?) או מסלול K.
ת"גים שמקרינים לתליל העליון (Superior Colliculus) לבקרת תנועות העין המכונות סאקאדות (saccades).
ת"גים רגישים-לאור.
תאים ננסיים

תאים אלה מקרינים לשכבות הפארבו-תאיות בגב"ץ (LGN – lateral geniculate nucleus). שמם בא להם מגודלם הקטן של העצים הדנדריטיים ושל גופי התא שלהם, והם מהווים כ-80% מכלל הת"גים ברשתית. הם מוזנים ממספר קטן יחסית של קנים ומדוכים, מהירות ההולכה שלהם קטנה, והם מגיבים היטב לשינויים בצבע אבל בצורה חלשה לשינויי ניגוד (contrast), מלבד במקרה של שינויים מאוד משמעותיים [Kandel, 2000]. שדות הקלט מרכז-היקף שלהם פשוטים, כשהמרכז יכול להיות 'דולק' (ON) או 'כבוי'(OFF) עבור מדוך מסוים, בעוד שההיקף יהיה הפוך עבור מדוך אחר.

תאי פאראסול

תאים אלה מקרינים לשכבות המאגנו-תאיות בגב"ץ. שמם בא להם מהעצים הדנדריטיים וגופי התא שלהם, ששניהם גדולים בהשוואה לתאי מידגט, והם מהווים כ-10% מכלל הת"גים ברשתית. הם מוזנים ממספר רב יחסית, של קנים ומדוכים, מהירות ההולכה שלהם גבוהה, והם מגיבים גם לשינויים ברמות ניגוד נמוכות, אבל רגישותם לשינויי צבע נמוכה [שם]. שדות הקלט שלהם גדולים בהרבה בהשוואה לתאים ננסיים, וגם הם בנויים ממרכז-היקף בדומה לתאים הננסיים.

דו-שכבתיים

תאים אלה מקרינים לשכבות הקוניו-תאיות בגב"ץ, והם מהווים כ-10% מכלל הת"גים ברשתית. בשל גודלם הזעיר (פירוש המונח קוניו-תאי הוא 'תא שגודלו כגרגר אבק'). הם מוזנים ממספר לא רב של קנים ומדוכים, מאופיינים בכושר הפרדה מרחבי בינוני, במהירות הולכה בינונית ורגישותם לגירויי ניגוד בינונית גם היא. ייתכן שהם מעורבים גם בראיית צבע. שדות הקלט שלהם גדולים מאוד, והם כוללים מרכז בלבד (ללא היקף) והם תמיד במצב 'דולק' עבור מדוכים כחולים ו'כבוי' עבור מדוכים אדומים וירוקים.

תאי גנגליון רשתיתיים אחרים שמקרינים לגרעין הברך הצדי

תאים אחרים שמקרינים לגב"ץ יוצרים קשרים עם גרעין אדינגר-ווסטפאל (EW – Edinger-Westphal) לבקרת התגובה לאור של אישון העין (puppilary light reflex) ות"גים רשתיתיים ענקיים.

תאי גנגליון רגישים-לאור

תאים אלה מכילים פיגמנט-אור משלהם שנקרא מלאנאופסין (melanopsin), שהופך אותם לרגישים ישירות לאור, גם בהיעדר קנים ומדוכים. הם מקרינים לגרעין העל-תצלובתי (SCN – suprachiasmatic nucleus) דרך המסילה הרשתיתית-היפותלאמית (retinohypothalamic tract) ובכך קובעים את המקצבים הצירקאדיים ומתחזקים אותם.

סיבים לתלאמוס

תרשים המסלול העצבי העיקרי של מערכת הראייה, מהרשתית אל קליפת המוח הראייתית. הפלג הימני של המוח מקבל מידע חזותי משדה הראייה השמאלי של שתי העיניים, הודות לתצלובת הראייה. מידע חזותי מהחלק העליון של שדה הראייה מגיע לאונה הצדעית באמצעות סיבים עצביים מהצרור הברכי-פרישי, נתיב עצבי המכונה חוג מאייר (Meyer's loop).[עריכה] עצב הראייה
ערך מורחב – עצב הראייה

עצב הראייה הוא אגודת הסיבים העצביים של תאי הגנגליון ברשתית, המוליכים מידע עצבי אל המוח דרך תצלובת הראייה. הוא מכיל כ- 1.2 מיליון סיבים עצביים, הנושאים את המידע שנקלט ועובד מכ-130 מיליון תאים קולטי אור. כ-90% מהסיבים העצביים פונים אל גרעין הברך הצדי (גב"צ, LGN) של התלמוס ומקורם בשלוש אוכלוסיות שונות של תאי גנגליון: תאי M, תאי P ותאי K. כל אחת מהאוכלוסיות שולחת את סיביה העצביים לשכבה נפרדת ב-גב"צ.

אוכלוסייה נוספת של תאי גנגליון שולחת את סיביה העצביים דרך עצב הראייה לעבר התליל העליון של הטקטום במוח התיכון. אזור זה מבקר את תנועות שרירי העין ומחווט אף הוא אל קליפת המוח, דרך הכר התלאמי. ככל הנראה מועבר מידע חזותי לקליפת המוח גם במסלול משני זה.

בנוסף, אוכלוסייה מצומצמת של תאי גנגליון קולטי אור ברשתית, המכילים את הקולטן מלאנופסין, שולחים מידע על רמת התאורה שהם קולטים לעבר מספר מבנים במוח. חלק מהם שולחים את סיביהם העצביים לעבר הפרטקטום שבמוחה הקדמית, השולט על שרירי הקשתית המווסתים את קוטר האישון.[1] אחרים שולחים את סיביהם דרך הצרור הרשתיתי-היפותלמי אל הגרעין העל-תצלובתי בהיפותלמוס. מסלול זה משמש לתיאום המקצב היממי של השעון הביולוגי עם רמות התאורה השוררות בסביבה.[5] זאת על ידי תזמון הייצור של הורמונים בהיפותלמוס ובבלוטת יותרת המוח. מקצת הסיבים העצביים מתאי גנגליון קולטי אור אלה נשלחים לעבר התליל העליון ואף לעבר גרעין הברך הצדי,[2] [3] אך בשלב זה לא ידוע אם הם מעורבים ישירות בעיבוד התפיסה החזותית של העולם.

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

גרעין הברך הצדי
גרעין הברך הצדי

גזע המוח האנושי. גרעין הברך הצדי ממוקם בשיפולי חלקו העליון, המסומן בספרה 7 בתמונה. התליל העליון (2 בתמונה) מבקר את תנועות שרירי העין ומתקשר עם קליפת המוח דרך הכר התלאמי (1). המרכזים הסמוכים להם (4-6) משרתים את מערכת השמיעה.גרעין הברך הצדי נמצא בתלמוס, והוא מורכב משש שכבות של תאי עצב. הוא מקבל מידע חזותי ממסילות הראייה, ומעביר את המידע הלאה, בעיקר אל האזור הראשוני בקליפת המוח הראייתית (V1). שמו של הגרעין ניתן לו על שום דמיונו לברך כפופה (genu, פירושו “ברך”). כל אחת משש שכבותיו מקבלת קלט מאחת העיניים, ומכאן ששכבות אלה הן חד-עיניות. בפרימטים, גופי התאים בשתי השכבות הפנימיות ביותר גדולים יותר מגופי התא שבארבע השכבות החיצוניות. מטעם זה נקראות שתי השכבות הפנימיות “השכבות המגנוצלולריות” (magnocellular layers, מגנום פירושו “גדול”), ואילו ארבע השכבות החיצוניות נקראות “השכבות הפרווצלולריות” (parvocellular layers פרבוס פירושו “קטן”). שני סוגי השכבות משתייכים לשתי מערכות נבדלות, המופקדות על ניתוח סוגים שונים של מידע חזותי. כל אחת מן המערכות מקבלת קלט מאחד הסוגים של תאי הגנגליון ברשתית - מתאי M או מתאי P. שדות הקלט של התאים בגרעין הברך הצדי שומרים על אותו ארגון של מרכז והיקף, הקיים בתאי הגנגליון המתקשרים אליהם.

שכבות מגנוצלולריות (Magnocellular Layers)
שכבות 1 ו- 2 מורכבות מתאי המערכת המגנוצלולרית. מערכת זו קיימת בכל היונקים, בעוד שהמערכת הפרווצלולרית קיימת בפרימטים בלבד. תאי העצב של המערכת המגנוצלולרית ניחנים במאפיינים של תאי M (בשכבת תאי הגנגליון). כלומר, הם אינם מקבלים מידע על צבע, אינם מאפשרים הבחנה בפרטים דקים ותגובתם לגירוי חזותי קצרה ומהירה. תאים אלה מעורבים כפי הנראה בעיבוד חזותי שרמת דיוקו פחותה, אך הם מסוגלים להבחין בהבדלי בהירות דקים וגם רגישים במיוחד לתנועה.

שכבות פרווצלולריות (Parvocellular Layers)
אצל פרימטים שכבות 3 עד 6 מורכבות מתאי המערכת הפרווצלולרית. תאי העצב של מערכת זו ניחנים במאפיינים של תאי P (בשכבת תאי הגנגליון), כלומר הם מנתחים מידע על צבע ומצטיינים בכושר גבוה של הפרדה מרחבית, ומכאן - בעיבוד חזותי שרמת דיוקו גבוהה. מנגד, תגובותיהם איטיות ומתמשכות ואין הם רגישים לתנועה.

קליפת המוח הראייתית
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.




קליפת המוח הראייתית

אזור המכונה V1 בקליפת המוח הראייתית מכיל תאי עצב הרגישים לקוים, לפסים ולכיוון תנועה מסוים. מה-V1 המידע מועבר לאזורים נוספים בקליפת המוח, שלהם תגובות ורגישויות שונות זה מזה. כך למשל, אזור מסוים רגיש יותר לצבעים בעוד שאזור אחר רגיש יותר לתנועה.

תאורה וצבע
רגישויות הקנים והמדוכים

עקום ההיענות המנורמל של פיגמנטים בתאי קנים ומדוכים. הקנים מכילים רודופסין (עקום שחור מקווקו) והמדוכים פוטופסינים (עקומים צבעוניים רציפים).כל האופסינים מכילים קבוצה פונקציונלית בשם רטינל, המשנה את סידורה המרחבי כאשר היא בולעת פוטון בודד של אור. מידת הרגישות של הקולטן לתדרים אלקטרומגנטיים שונים מושפעת על ידי החלבון הקשור לרטינל. תאי קנים מכילים את הקולטן רודופסין (החלבון סקוטופסין מצומד לרטינל), שרגישותו לקרינה אלקטרומגנטית היא מרבית עבור פוטונים באורך גל 498 ננומטר. תאי מדוכים מכילים אופסינים ממשפחת הפוטופסינים, המורכבים אף הם מרטינל ומשייר חלבוני הנבדל בחומצות אמינו בודדות מהסקוטופסין המרכיב את קולטן הרודופסין. רשתיותיהם של מרבית בני האדם מכילות שלושה פוטופסינים שונים שרגישותם מרבית לאורכי הגל 420, 534 ו-564 ננומטרים. המדוכים המכילים פוטופסינים אלה מכונים מדוכים רגישי אורך-גל קצר (Short Wavelength Sensitive, בקיצור SWS או S), בינוני (M) וארוך (L). כפי שניתן ללמוד מן האיור, עקומי ההיענות של צבעני M ו-L (העקומים הירוק והאדום) דומים למדי. מקצת הנשים מבטאות סוג רביעי של צבען ברשתיותיהן, הנבדל מצבען L בחומצת אמינו יחידה. בגן המקודד פוטופסין רביעי זה התחלף הקודון TCT, המקודד לסרין, ב-GCT המקודד לאלנין. שינוי זה גורם להזחה צנועה של 3-4 ננומטרים בעקום ההיענות של הצבען הרביעי. בניסויים נמצא כי תפיסת הצבע של נשים אלו עשירה מזו של נשים וגברים אחרים.[6][7] גברים, מנגד, מועדים יותר ללקות בעיוורון צבעים היות שהם נושאים העתק יחיד של כרומוזום X, הנושא גנים המעורבים בביטוי פוטופסינים ברשתית.

לאור הדמיון התורשתי בין הפוטופסינים השונים לבין הרודופסין, היה זה אך טבעי לשער כי מקורם של הפוטופסינים במוטנטים של רודופסין שהתפלגו ממנו במהלך ההתפתחות האבולוציונית של בעלי חוליות. מנגד הציע גורדון וולס (Gordon Lynn Walls) בשנת 1942 כי תאי הקנים בעלי הרודופסין הם שהתפתחו מהמדוכים, לצורך שיפור רגישותם לאור קלוש.[8] השערה זו, שנשענה על מחקריו על רשתית דג הלאמפרי (Pouched lamprey, חסר לסתות ממשפחת הצמדיים [2]), נתקלה בספקנות מצד הקהילה המדעית. [9] במפתיע, העלה חקר הקירבה התורשתית בין בעלי חוליות שונים ממצאים התומכים בהשערתו של וולס. נמצא כי עוד בעידן הקמבריון לפני 540 מיליון שנים בוטאו 4 פוטופסינים שונים בבעלי חוליות, בטרם התפצלו אלה לחולייתנים לסתניים ולחסרי לסתות. פוטופסינים קדומים אלה הסתעפו לשש קבוצות המכילות למעלה מאלף מינים של אופסינים, בהם הרודופסין המצוי בתאי קנים אנושיים.[4] בעלי החוליות של ימינו מבטאים חמישה גנים שונים של אופסינים ברשתיותיהם, המקודדים לקולטנים הפורשים את מקטע הספקטרום האלקטרומגנטי לו רגיש היצור.[9] חלקם מבטאים יותר מצבען אחד באותו תא קולט אור.[9]

שלושת סוגי המדוכים ברשתית האנושית מפוזרים באופן אקראי לכאורה ברחבי הרשתית. מספר המדוכים מסוג M ו-L במרכז הרשתית משתנה באופן ניכר מאדם לאדם[7] וניתן לשער כי גם תפיסת הצבע משתנה מאדם לאדם. מכיוון שמדוכים שונים מגיבים במידה שונה לפוטונים באורך גל נתון, ניתן להבחין בין שטף האור לבין אורך הגל שלו על ידי השוואת תפוקותיהם של מדוכים מסוגים שונים.

מודט - מהמילה מדיטציה או התחברות אל המחשבה והקיום.
המודט הינה מילת חיבור המחברת אותנו אל העצמי הפנימי.
דרך המודט אנו מתחברים אל לוח הפיקוד הפנימי שלנו.
לאחר ההתחברות אל לוח הפיקוד הנימי אנו נכנסים אל gate system

• אנו האנשים - we the people
• אהובה פייר ז
• צור הדסה
• משבצת קרקע בלתי מתוכננת - מקב"ת
• האמנם שלום עם מצרים
• מה יש לנו ללמוד מהמצרים
• הזהות היהודית של מדינת ישראל
• הזהות היהודית
• אבי שרף - פרופיל אישי
• מרדכי פלץ
• לסטודנטים שנה ב
• גורם ההרתעה
• בצעדה האנושית
• תכנון ערים וצור הדסה
• סטיב גיובס
• ברכות לחגים
• נאחל לצור הדסה
• google+
• ירוק - למען הקהילה
• פעם ידידך היום אויבך
• לא היו צריכים להעלות משכורות אלא להוריד מחירים
• עמותה לפיתוח אמצעים למניעת טביעה
• חגים שמחים ומצוינים
• איקאה והנאצים
• נסיון מקצועי -
• לישראלים שבחול
• לבוגרים
• השבת רכוש של נספי השואה
• דור שני לשואה
• סטודנטים שנה א
• עולמי הפרטי
• יחידת
• סטודנטים שנה ג
• למה קראתי לאתר
• איסור השימוש בגז בישול
• כלכלת בניה
• מקורות מחקר
• תארו לכם - ההפגנות הופכות לדרישה לשינוי השלטון
• היתי מקצר את שהייתו של הפקיד בעולמנו - שהתעלל בניצולי שואה
• העם אומר את דברו - אנו האנשים
• קרבות מלחמת ההתשה
• המהפכות הירוקות הקטנות
• הצד המוסרי של פקודת אש
• הבית הלאומי
• מערכת סולרית 4קילוואט
• רק המעז מנצח
• הדמוגרפיה הישראלית - ישראל לאן?
• הירוק ואנחנו
• חדשות במטה יהודה
• שטרן יעקב (יענקלה)
• זעזועי מהפכת העם במזרח התיכון
• לא לחשוב יותר מדי
• הסכמי גז בין ישראל ומצרים
• רעידות אדמה - בהכנה לקראת מחזוריות רעידה מעל סולם ריכטר 8 ומעלה.....
• בירוקרטיה מיותרת ואומללה של תסבוכת היתרי בניה
• מצב כלכלי עולמי ומטה יהודה
• מנשיאות אל הנמוך ביותר
• family tree
• הנצחה אישית של שואה
• wj
• הפגנות במצרים
• ישראל זהבי
• מכונית חשמלית
• מכונה ליצור מים מאויר
• הפוליטיקה האזורית
• שיטת ניהול ממודרת
• לקחי מלחמת יום כיפור
• שמירה על ערכי הדמוקרטיה
• אנרגיה מתחדשת
• פגישת עבודה בלשכת שר השיכון
• אלימות בחינוך ובסביבה
• מאבק בטרור
• פרויקט גמר
• תמא 38
• תרחיש הנשק הגרעיני
• gate system
• נסיכי המוסר שלנו - זה לכבודכם
• שרף יוסף- פרטיזן
• היינו אז ילדים ונערים
• פשיטת כראמה
• היושר הציבורי של מנהיגות
• ניקוי שלטוני
• איסוף מידע - כללי ומודיעני
• שפת מקום אדריכלית לעומת שפת המקום הכללית
• ממצאים באימפקט סביבתי של אזור מפרץ חיפה
• לזכרם
• אגמון
• מחנה השמדה סוביבור
• מבצעים מיוחדים....
• נושא הכבאות- הנה זה מתחיל
• ויקיליקס
• שפת מקום בארץ ישראל
• מלחמת יום כיפור 73
• ישראל אחת וישראל שניה
• איך פוגעים בזכויות תושבים ותיקים
• מחירי דיור2010
• שליט חוזר הביתה - ומתי?
• בעריכה
• התפיסה החינוכית
• אורבניזציה - עיור
• הבעיה הסורית -
• קרב תל חי - זאב שרף ז
• אנחנו אנשים - שואלים
• אנטישמיות כנגד העם היהודי
• יום השואה
• לימודים מתקדמים
• הוצאת היתרי בניה
• ממלכת יהודה וישראל
• פרויקטים ירוקים
• הקמת מפעל ליצור מכונית חשמלית כחול לבן
• talking book
• אני מגיב
• לאן פניה של מדינת ישראל
• קבוצת בניה
• רפורמה במנהל מקרקעי ישראל
• בירוקרטיה שלטונית
• פניה אל האתר
• מערכת החינוך
• בריאות ואנחנו
• אל חברי הכנסת
• אדריכלות ימית - sea architecture
• אנחנו האנשים -we the people
• נכי צהל
• חינוך אישי
• מכונית לכל פועל
• פורום רחב-עם
• נוהלי עבודה ממלכתיים - ראש הממשלה משוחח על כך
• רשימת מבוטחי ביטוח ניספי שואה ז
• לאן הגיעה מדינת ישראל
• משק בקריסה כלכלית
• הנשק הגרעיני - והגנה מולו.
• הנחיות לפרויקט הגמר
• שיטת ההרחבה במושבים בארץ
• notes
• תקנת מנהל מקרקעי ישראל חדשה
• אחריות הממשלה באנשיה
• תכנית מופת
• שכונת המאה - צור הדסה
• עבודה ותעסוקה במטה יהודה
• תפקיד עובד ציבור.
• קשר עם הבית הלבן - ארצות הברית
• the white house
• כללי לתזכורת האנשים
• תעצומות הנפש - של חודש אוגוסט 73
• בניה והחלטות
• הרופא מתחת לרכב
• מפלגת העבודה
• הון ושלטון
• דמניוק
• בר מצוה - גיא
• דף תרגומים לשפות
• שימושון
• רחוב הולנדי
• html
• dick
• המוסר בגידולי חיות מאכל
• מגפת שפעת החזירים
• חוסן של עם
• המאבק האמיתי של ישראל
• החזרת כספי מושמדי השואה
• יושר בשלטון
• איך מתגבש האני העצמי שלך?
• גיבורי השואה בתקומת ישראל
• ידיעון אינטרנטי
• אתר דינמי
• אל - בי
• פרויקטנטים
• יצירת אגמי מים מהים התיכון בארץ
• הסבת מי קולחין להשקיה של עצים וצמחים.
• מקרה וענונו
• מנהיגות
• לגדולים ולמאתגרים
• צור קשר
• עבודתי עם המועצה האזורית מטה יהודה
• חינוך במטה יהודה
• מה אנו צריכים במטה יהודה ואיך נשיג זאת
• דרך החיים
• הצעות
• דע מהיכן באת - תדע לאן תגיע
• עמוד התושבים של מטה יהודה
• משברי אנרגיה ואחרים
• הקמת משק לשעת חרום כלכלי במועצה
• מבנה מועצת מטה יהודה
• ועדים מוניציפלים
• תקשורת אינטרנטית
• איכות חיים וסביבה
• צר לי שראיתי פני ילדים עצובים .......

© אנו האנשים - we the people. כל הזכויות שמורות. ניהול - קרדיט: מופעל על ידי 19pages. עברית 19pages Heb.