פשיטת כראמה

קרב דמים בכראמה

באם אינני טועה זה היה במרץ 68 הורדנו את המנומרים ומאז לא ראינו אותם יותר
הסיבה להורדת המנומרים היתה בעובדה שהמחבלים הצטידו בלבוש מנומרים כמעט זהה לשלנו.
בערבהכניסה לירדן נפל לחלקי דגמח קצר שלא יכולתי לכפתר אותו
ואת כל הפשיטה עשיתי עם מכנס לא מכופתר ופתוח.
הכניסה נעשה באור ראשון דרך גשר אלנבי שהשומר הירדני האמיץ מנסה לחסום את הכניסה על ידי דריכת הקלץ שהיה ברשותו ...

המודיעין עקב מקרוב אחר ההתפתחויות בתוך ארגוני הטרור וגילה, כי הם מעתיקים את פעילותם לבסיסי אימון ויציאה בעיירות סמוכות לנהר הירדן, שנוטשו על-ידי רוב תושביהם מאימת האש הארטילרית של צה"ל בתגובה לפיגועי המחבלים. תצפיות המודיעין חשפו, כי העיירה כראמה הופכת מרכז פעיל של המחבלים בירדן. מדי יום הצטרפו מחבלים נוספים למפקדה שם.
העתונות המערבית ידעה לספר, כי מנהיג המחבלים, יאסר ערפאת, המוכר בכינויו המבצעי "אבו-עמאר", ואנשיו חשים בכראמה כבתוך ביתם, בעוד השלטונות הירדניים עוצמים עין ובלא-מעט מקרים אף מגישים סיוע פעיל למחבלים.
כאשר גברו מימדי הטרור בבקעה ובעמק בית-שאן, הוחלט להלום במפקדת המחבלים בכראמה. היתה זו המשימה המבצעית הגדולה הראשונה של הרמטכ"ל חיים בר-לב, שהחליף בראשית שנת 1968 את יצחק רבין.
בתכנון הפעולה נקבע, כי חטיבות צנחנים ושריון, בסיוע חיל-האוויר ויחידות הנדסה יחצו את הירדן, ינועו אגפית לעבר העיירה כראמה וישתלטו עליה מתוך מגמה לפגוע במנהיגי הטרור ובאנשיהם, או לקחת אותם בשבי אם יכנעו.
כוח משולב אחר של צנחנים ושריון אמור היה לפשוט על בסיס המחבלים שבצאפי, דרומית לים-המלח.
כמפקד כוח הצנחנים במבצע נקבע אלוף-משנה דני מט, מפקד חטיבת צנחנים סדירה. כמפקד כוח השריון נקבע אלוף-משנה שמואל גונן (גורודיש), מפקד חטיבה 7. בהנחיות לקראת המבצע הוטלו על הכוחות מספר מגבלות, שהתגלו מאוחר יותר כמוטעות. כך נצטוו הכוחות שלא לתפוש את הרכסים השולטים על הגלעד כדי שלא להעמיק את החדירה לתוך שטח ירדן ולמנוע את הפיכת הפעולה למהלך מלחמתי כולל נגד צבא ירדן. ההערכה היתה, כי צבא ירדן לא יכנס לקרב לאחר שיוודא, כי הפעולה היא נגד מפקדת הטרור בכראמה. כדי להבהיר זאת, הוחלט שמיד עם תחילת המבצע יוטלו כרוזי-הסברה מן האוויר באיזור הפעולה וישראל תודיע פומבית, כי אין בכוונתה לפגוע בכוחות צבא ירדן אם לא יצטרף לקרב.
הנחיה אחרת קבעה, כי הפעולה תתבצע ב-21 במארס 1968, למרות מזג-האוויר החורפי והגשמים, שירדו באותה תקופה והפכו את האדמה בוצית.
מפקדת הבקעה בפיקודו של רפול קיבלה במבצע זה את המשימה להשתלט על האיזור של גשרי אלנבי ודמייה, שנועדו לשמש אזורי-פריצה עיקריים של כוחות השריון והצנחנים.
בלילה שקדם לפעולה התקדרו השמיים שוב מעל הבקעה וגשם החל יורד. עם שחר, 21 במארס 1968, השתלטו כוחות צנחנים מחטיבת הבקעה על גשרי אלנבי ודמייה. יחידה של חיל-הנדסה החלה בהקמת גשר ביילי מעל גשר עבדאללה, אולם נקלעה תוך זמן קצר להפגזה של הארטילריה הירדנית, שביקשה לסכל את הנסיון.
אותה עת היתה סיירת הצנחנים בפיקודו של מתן וילנאי באוויר, ערוכה לנחיתה במבואותיה המזרחיים של העיירה כראמה, כדי לחסום את דרכי המנוסה של המחבלים.
על פי התכנון עמד מטוס-קרב מסוג "אוראגאן" להטיל כרוזים מעל העיירה כראמה דקות מספר לאחר שאנשי הסיירת של מתן יתפשו עמדות בצירי הכניסה והיציאה של העיירה.
מזג-האוויר החורפי גרם תקלות בלתי-צפויות. המסוקים המריאו בזמן שנקבע, אולם תוך כדי טיסה הסתבר כי עננים מכסים את גב ההר ומקשים על נתיב הטיסה. מפקד הטייסת הודיע למתן וילנאי, כי אין ברירה: חייבים לחזור הביתה. מתן התעקש והבהיר למפקד הטייסת, שהוא אינו חוזר הביתה אפילו יתהפך העולם. מפקד הטייסת החליט להמשיך במבצע והורה לטייסים לעלות לגובה רב, כדי לחלוף מעל שכבות העננים, שכיסו את הרכסים.
"המסוקים טיפסו לגובה אסטרונומי ותוך כדי נסיקה איבדו את כושר-הסחיבה שלהם, דבר שגרם לאבדן מהירות וזמן. חצינו את הרכס בנס ונחתנו במבואות העיירה כראמה 20 דקות מאוחר יותר מכפי שנקבע לשעת ה'שין'", סיפר מתן וילנאי. אנשי הסיירת גילו להפתעתם, כי המחבלים נמלטים מן העיירה בכל האמצעים שברשותם - במכוניות, באופנועים ובריצה מבוהלת להרים.
"היה ברור לנו", מספר מתן, "כי קרתה תקלה והמטוס, שהטיל את הכרוזים, המריא על פי לוח-הזמנים המקורי מבלי להתחשב בתקלות של טיסת המסוקים ובאיחור בנחיתה".
עם הנחיתה נכנסו הצנחנים לקרב עם המחבלים. הכוח של מתן וכוח אחר, גילו חבורות מחבלים סמוך לאיזור הנחיתה. הקרבות עם המחבלים, לעתים בטווחים קצרים ביותר, נמשכו עד סמוך לצהריים. מיד עם ראשית הקרב היו לסיירת ארבעה הרוגים ושמונה פצועים. עיקר הנפגעים היו בקרב לחילוצו של כוח קטן, שנקלע לתוך מארב-אש של המחבלים.
בעוד הסיירת מנהלת קרב עם המחבלים, נע הכוח העיקרי של הצנחנים בפיקודו של דני מט לעבר העיירה כראמה. למרות תנאי-הדרך הקשים פרצו הזחל"מים אל העיירה: במבואות כראמה התחוללו קרבות, אולם מהירות הפעולה של הצנחנים איפשרה להם להתגבר תוך זמן קצר על קיני ההתנגדות. בחלקה המערבי של העיירה נתקל כוח צנחנים בפיקודו של טיבי שפירא בכוח מחבלים גדול, מחופר בשוחות ובבונקרים. בקרב שהתפתח נהרגו כ-40 מחבלים. לצנחנים היו 3 הרוגים. לקראת הצהריים דיווחו מפקדי כוחות-המשנה, טיבי שפירא ודן שומרון, לדני מט, כי השלימו את משימת הפריצה וההשתלטות על העיירה. דני מט הורה על סריקה יסודית של העיירה, שביית מחבלים ואיסוף מסמכי שלל. בין המסמכים, שנתגלו במפקדות המחבלים, היו כאלה שהעידו על תוכניות לפיגועים במרכזי-אוכלוסיה בישראל תוך פרק-זמן קצר. בהיתקלות בתוך העיירה נהרגו מחבלים נוספים. רבים אחרים מיהרו להיכנע.
במהלך ההשתלטות על כראמה הגיעו לדני מט דיווחים, כי כוחות השריון של גונן נכנסו לקרבות עם טנקים ירדניים, שצלפו לעברם משטחים שולטים בגלעד. הטנקים והארטילריה של הלגיון הפתיעו את כוחות השריון הישראלים בכניסתם לקרב. טנקים ישראלים נפגעו ועלו באש. טנקים אחרים שקעו בבוץ תוך כדי נסיונות להיחלץ מן התופת. חיל-האוויר הוזנק לקרב כדי לשתק את מקורות-האש הירדנים ומולו הופיעו באוויר מטוסי "האנטר" ירדניים.
הדיווחים של צוותי השריון לא הותירו מקום לספיקות, כי הקרב הולך ומסתבך. כוחות צנחנים ממפקדת הבקעה הוחשו על גבי זחל"מים לחלץ את צוותי הטנקים, שנלכדו באש הירדנית. פלוגת שריוניות בפיקודו של אמנון ליפקין גילתה את גודל המהלומה, שהונחתה על כוחות השריון. במהלך פעולת החילוץ היו נפגעים נוספים. אך למרות האש הכבדה, לא פסקו מאמצי החילוץ של הצנחנים. שניים מקציני הצנחנים, אמנון ליפקין וגד מנלה, (שנפל חודשים מספר אחרי כן במרדף בבקעה) זכו בציונים לשבח על הגבורה והתושייה, שגילו בקרב.
בשעות אחר-הצהריים השלימו כוחות הצנחנים של דני מט והסיירת של מתן וילנאי את משימותיהם והחלו נערכים לקראת הדרך בחזרה. יחידת ההנדסה בפיקודו של איציק מרדכי הכינה את מיתקני המחבלים והמפקדות לפיצוץ. סמוך לשעה 3 אחר-הצהריים דיווח איציק לדני מט: "פוצץ!"
שניות ספורות אחרי-כן הרעיד רעם הפיצוץ את איזור הקרב. פטריית עשן ענקית היתמרה מן העיירה. הצנחנים החלו עושים את דרכם הביתה, בהותירם מאחוריהם עיי-חורבות. בזחל"מים הביאו עימם הצנחנים עשרות מחבלים שבויים וערימות של מיסמכים יקרי ערך. בעיירה נותרו כ-150 מחבלים הרוגים.

תחושת כאב
באותן שעות השלימו כוחות שריון בפיקודו של אלוף-משנה אורי בר-און וכוח צנחנים מוטס מגדודו של סגן-אלוף צבי ברזני את הפשיטה על בסיסי המחבלים בדרום ים-המלח. הכוחות השלימו את המשימות במהירות בשל ההתנגדות המעטה של האויב, והסבו למחבלים ולירדנים אבידות רבות. כוחות הפשיטה פוצצו 3 תחנות-משטרה, וכן מיתקנים ובתים, ששימשו את המחבלים. 74 מחבלים וחיילים ירדניים נהרגו בפעולה זו וכמה עשרות נישבו. לצה"ל לא היו אבידות.
הנסיגה מכראמה נמשכה תוך חיפוי אש ארטילרית של סוללות צה"ל עד לשעות הלילה המאוחרות. כוחות צה"ל השאירו בשטח ארבעה טנקים, שישה זחל"מים וכלי-רכב אחרים. ביום הקרב הארוך בכראמה היו לצה"ל 28 הרוגים, בכלל זה שלושה נעדרים, ו-90 פצועים.
אבידות הירדנים בקרב היו 61 הרוגים, 108 פצועים וארבעה שבויים. אבידות המחבלים היו כ-150 הרוגים ו-128 שבויים.
בציבור הישראלי היתה תחושה קשה של כאב, צער וכישלון נוכח האבידות הכבדות. המחבלים שהוכו בכראמה בצורה קשה, הפכו את הטנקים הישראלים, אשר נותרו בשטח, לעדות לנצחונם.
אך הצנחנים ידעו את האמת: בעקבות הפעולה נסוגו המחבלים מן הבקעה והקימו מפקדות ובסיסים חדשים על גב ההר, סמוך לעיר סאלט.
אחת המשימות, שהוטלו על הצנחנים בפעולת כראמה (אשר שם-הצופן שלה היה מבצע "תופת"), היתה ללכוד את מנהיגי המחבלים, ובמיוחד את יאסר ערפאת.
האיחור בנחיתת המסוקים בגלל קשיי מזג-האוויר איפשר למחבלים רבים להימלט אל ההרים. מחבלים שבוים ספרו, כי מפקדיהם היו הראשונים, שנמלטו מן השטח והפקירו אותם לגורלם. בין ה"חלוצים" היה יאסר ערפאת. מנהיג ארגון ה"פתח" עלה על אופנוע ודהר במהירות בכיוון לרבת-עמון.
כוח בפיקודו של דן שומרון, שחש לביתו של 'אבו עמאר', כינויו של ערפאת, גילה לאכזבתו שמנהיג המחבלים הצליח להימלט. האבידות הכבדות שהיו למחבלים, ההלם שנגרם להם בפשיטת צה"ל, גרמו מיידית לירידה משמעותית בפעילות הטירור מירדן.
המודיעין הישראלי עקב מקרוב אחר ההתפתחויות בתוך ארגוני הטרור וגילה, כי הם מעתיקים את פעילותם לבסיסי אימון ויציאה בעיירות סמוכות לנהר הירדן, שנוטשו על-ידי רוב תושביהם מאימת האש הארטילרית של צה"ל בתגובה לפיגועי המחבלים. תצפיות המודיעין חשפו, כי העיירה כראמה הופכת מרכז פעיל של המחבלים בירדן. מדי יום הצטרפו מחבלים נוספים למפקדה שם.
העתונות המערבית ידעה לספר, כי מנהיג המחבלים, יאסר ערפאת, המוכר בכינויו המבצעי "אבו-עמאר", ואנשיו חשים בכראמה כבתוך ביתם, בעוד השלטונות הירדניים עוצמים עין ובלא-מעט מקרים אף מגישים סיוע פעיל למחבלים.
כאשר גברו מימדי הטרור בבקעה ובעמק בית-שאן, הוחלט להלום במפקדת המחבלים בכראמה. היתה זו המשימה המבצעית הגדולה הראשונה של הרמטכ"ל חיים בר-לב, שהחליף בראשית שנת 1968 את יצחק רבין.
בתכנון הפעולה נקבע, כי חטיבות צנחנים ושריון, בסיוע חיל-האוויר ויחידות הנדסה יחצו את הירדן, ינועו אגפית לעבר העיירה כראמה וישתלטו עליה מתוך מגמה לפגוע במנהיגי הטרור ובאנשיהם, או לקחת אותם בשבי אם יכנעו.
כוח משולב אחר של צנחנים ושריון אמור היה לפשוט על בסיס המחבלים שבצאפי, דרומית לים-המלח.
כמפקד כוח הצנחנים במבצע נקבע אלוף-משנה דני מט, מפקד חטיבת צנחנים סדירה. כמפקד כוח השריון נקבע אלוף-משנה שמואל גונן (גורודיש), מפקד חטיבה 7. בהנחיות לקראת המבצע הוטלו על הכוחות מספר מגבלות, שהתגלו מאוחר יותר כמוטעות. כך נצטוו הכוחות שלא לתפוש את הרכסים השולטים על הגלעד כדי שלא להעמיק את החדירה לתוך שטח ירדן ולמנוע את הפיכת הפעולה למהלך מלחמתי כולל נגד צבא ירדן. ההערכה היתה, כי צבא ירדן לא יכנס לקרב לאחר שיוודא, כי הפעולה היא נגד מפקדת הטרור בכראמה. כדי להבהיר זאת, הוחלט שמיד עם תחילת המבצע יוטלו כרוזי-הסברה מן האוויר באיזור הפעולה וישראל תודיע פומבית, כי אין בכוונתה לפגוע בכוחות צבא ירדן אם לא יצטרף לקרב.
הנחיה אחרת קבעה, כי הפעולה תתבצע ב-21 במארס 1968, למרות מזג-האוויר החורפי והגשמים, שירדו באותה תקופה והפכו את האדמה בוצית.
מפקדת הבקעה בפיקודו של רפול קיבלה במבצע זה את המשימה להשתלט על האיזור של גשרי אלנבי ודמייה, שנועדו לשמש אזורי-פריצה עיקריים של כוחות השריון והצנחנים.
בלילה שקדם לפעולה התקדרו השמיים שוב מעל הבקעה וגשם החל יורד. עם שחר, 21 במארס 1968, השתלטו כוחות צנחנים מחטיבת הבקעה על גשרי אלנבי ודמייה. יחידה של חיל-הנדסה החלה בהקמת גשר ביילי מעל גשר עבדאללה, אולם נקלעה תוך זמן קצר להפגזה של הארטילריה הירדנית, שביקשה לסכל את הנסיון.
אותה עת היתה סיירת הצנחנים בפיקודו של מתן וילנאי באוויר, ערוכה לנחיתה במבואותיה המזרחיים של העיירה כראמה, כדי לחסום את דרכי המנוסה של המחבלים.
על פי התכנון עמד מטוס-קרב מסוג "אוראגאן" להטיל כרוזים מעל העיירה כראמה דקות מספר לאחר שאנשי הסיירת של מתן יתפשו עמדות בצירי הכניסה והיציאה של העיירה.
מזג-האוויר החורפי גרם תקלות בלתי-צפויות. המסוקים המריאו בזמן שנקבע, אולם תוך כדי טיסה הסתבר כי עננים מכסים את גב ההר ומקשים על נתיב הטיסה. מפקד הטייסת הודיע למתן וילנאי, כי אין ברירה: חייבים לחזור הביתה. מתן התעקש והבהיר למפקד הטייסת, שהוא אינו חוזר הביתה אפילו יתהפך העולם. מפקד הטייסת החליט להמשיך במבצע והורה לטייסים לעלות לגובה רב, כדי לחלוף מעל שכבות העננים, שכיסו את הרכסים.
"המסוקים טיפסו לגובה אסטרונומי ותוך כדי נסיקה איבדו את כושר-הסחיבה שלהם, דבר שגרם לאבדן מהירות וזמן. חצינו את הרכס בנס ונחתנו במבואות העיירה כראמה 20 דקות מאוחר יותר מכפי שנקבע לשעת ה'שין'", סיפר מתן וילנאי. אנשי הסיירת גילו להפתעתם, כי המחבלים נמלטים מן העיירה בכל האמצעים שברשותם - במכוניות, באופנועים ובריצה מבוהלת להרים.
"היה ברור לנו", מספר מתן, "כי קרתה תקלה והמטוס, שהטיל את הכרוזים, המריא על פי לוח-הזמנים המקורי מבלי להתחשב בתקלות של טיסת המסוקים ובאיחור בנחיתה".
עם הנחיתה נכנסו הצנחנים לקרב עם המחבלים. הכוח של מתן וכוח אחר, גילו חבורות מחבלים סמוך לאיזור הנחיתה. הקרבות עם המחבלים, לעתים בטווחים קצרים ביותר, נמשכו עד סמוך לצהריים. מיד עם ראשית הקרב היו לסיירת ארבעה הרוגים ושמונה פצועים. עיקר הנפגעים היו בקרב לחילוצו של כוח קטן, שנקלע לתוך מארב-אש של המחבלים.
בעוד הסיירת מנהלת קרב עם המחבלים, נע הכוח העיקרי של הצנחנים בפיקודו של דני מט לעבר העיירה כראמה. למרות תנאי-הדרך הקשים פרצו הזחל"מים אל העיירה: במבואות כראמה התחוללו קרבות, אולם מהירות הפעולה של הצנחנים איפשרה להם להתגבר תוך זמן קצר על קיני ההתנגדות. בחלקה המערבי של העיירה נתקל כוח צנחנים בפיקודו של טיבי שפירא בכוח מחבלים גדול, מחופר בשוחות ובבונקרים. בקרב שהתפתח נהרגו כ-40 מחבלים. לצנחנים היו 3 הרוגים. לקראת הצהריים דיווחו מפקדי כוחות-המשנה, טיבי שפירא ודן שומרון, לדני מט, כי השלימו את משימת הפריצה וההשתלטות על העיירה. דני מט הורה על סריקה יסודית של העיירה, שביית מחבלים ואיסוף מסמכי שלל. בין המסמכים, שנתגלו במפקדות המחבלים, היו כאלה שהעידו על תוכניות לפיגועים במרכזי-אוכלוסיה בישראל תוך פרק-זמן קצר. בהיתקלות בתוך העיירה נהרגו מחבלים נוספים. רבים אחרים מיהרו להיכנע.
במהלך ההשתלטות על כראמה הגיעו לדני מט דיווחים, כי כוחות השריון של גונן נכנסו לקרבות עם טנקים ירדניים, שצלפו לעברם משטחים שולטים בגלעד. הטנקים והארטילריה של הלגיון הפתיעו את כוחות השריון הישראלים בכניסתם לקרב. טנקים ישראלים נפגעו ועלו באש. טנקים אחרים שקעו בבוץ תוך כדי נסיונות להיחלץ מן התופת. חיל-האוויר הוזנק לקרב כדי לשתק את מקורות-האש הירדנים ומולו הופיעו באוויר מטוסי "האנטר" ירדניים.
הדיווחים של צוותי השריון לא הותירו מקום לספיקות, כי הקרב הולך ומסתבך. כוחות צנחנים ממפקדת הבקעה הוחשו על גבי זחל"מים לחלץ את צוותי הטנקים, שנלכדו באש הירדנית. פלוגת שריוניות בפיקודו של אמנון ליפקין גילתה את גודל המהלומה, שהונחתה על כוחות השריון. במהלך פעולת החילוץ היו נפגעים נוספים. אך למרות האש הכבדה, לא פסקו מאמצי החילוץ של הצנחנים. שניים מקציני הצנחנים, אמנון ליפקין וגד מנלה, (שנפל חודשים מספר אחרי כן במרדף בבקעה) זכו בציונים לשבח על הגבורה והתושייה, שגילו בקרב.
בשעות אחר-הצהריים השלימו כוחות הצנחנים של דני מט והסיירת של מתן וילנאי את משימותיהם והחלו נערכים לקראת הדרך בחזרה. יחידת ההנדסה בפיקודו של איציק מרדכי הכינה את מיתקני המחבלים והמפקדות לפיצוץ. סמוך לשעה 3 אחר-הצהריים דיווח איציק לדני מט: "פוצץ!"
שניות ספורות אחרי-כן הרעיד רעם הפיצוץ את איזור הקרב. פטריית עשן ענקית היתמרה מן העיירה. הצנחנים החלו עושים את דרכם הביתה, בהותירם מאחוריהם עיי-חורבות. בזחל"מים הביאו עימם הצנחנים עשרות מחבלים שבויים וערימות של מיסמכים יקרי ערך. בעיירה נותרו כ-150 מחבלים הרוגים.