דור שני לשואה

ארה"ב תגרש שומר נאצי בן 85 לאוסטריה.מאת: מערכת וואלה! חדשות
יום רביעי, 19 במאי 2010, 7:04
הוסף תגובה גירסה להדפסה שתף:
אנטון גייזר, ששירת כשומר במחנות הריכוז שכסנהאוסן ובוכנוואלד יגורש לאוסטריה. "הזמן שעבר לא הקטין את נחישותנו - לא ניתן מקלט לאנשים מסוג זה"
תגיות: בוכנוואלד
"גייזר אחראי למותם של אינספור גברים נשים וטף". בוכנוואלד (AP)
שופט אמריקאי הורה הלילה (רביעי) על גירושו של שומר לשעבר במחנה הריכוז בוכנוואלד לאוסטריה. אנטון גייזר, בן 85, היגר לארה"ב בשנת 1956 וקיבל אזרחות אמריקאית. ב-2006 בעקבות חקירה פדרלית, בוטלה אזרחותו.

"גייזר חייב לשלם על הפשעים שביצע בזמן שימושו כשומר במחנה השמדה נאצי במהלך מלחמת העולם השניה. הוא אחראי על הריגתם של אינספור גברים נשים וטף", אמר סגן התובע הכללי לני בראור. "הזמן הרב שעבר מאז לא מקטין את נחישותנו שלא לספק מקלט לאנשים מסוג זה", הוסיף.

גייזר הודה בחקירתו כי שירת באס. אס. בתור שומר במחנות הריכוז בוכנוואלד ושכסנהאוסן. בתקופת שירותו אייש גייזר מגדלי שמירה על גבולות המחנה וירה בכל מי שניסה לברוח. עדיין לא ברור בפני איזה אישומים אם בכלל יעמוד גייזר כאשר יגיע לאוסטריה.

תערוכה על השואה שאני עובד עליה זה מספר שנים לובשת עור וגידים הנושא של התערוכה יוצא מנקודת מבט של אימי ואבי ואחותי בנקודות המפגש עם הנורא השבשואות האדם .
"הכניסיני תחת כנפך" הוא שם התערוכה
החומרים נאספו במשך השנים ורק בזמן האחרון מצאתי עוז להוציאם החוצה לתוך סביבתם הרחבה .
זהו נושא קשה וטעון שאנו דור שנילשואה סוחבים על כתפנו במשך עשרות שנים.

צ'ילה: נאצי לשעבר מת בבית הכלא בגיל 88
מאת: מערכת וואלה! חדשות
יום שבת, 24 באפריל 2010, 18:11
תגיות: נאצי
פול שפר, נאצי לשעבר שהקים כת גרמנית סודית בצ'ילה ואף הורשע בהטרדה מינית של ילדים מת היום (שבת) מהתקף לב כשהוא בן 88 בבית החולים של בית הסוהר בו הוחזק במדינה. שפר הורשע בהטרדה מינית של כ-25 ילדים ונגזרו עליו 20 שנות מאסר.

המדינה מתעללת בניצולי שואה במקום לכבד אותם:
היא מציעה דירות אומללות שהיו פעם מקומות לאולפני לימוד שפה.
זה מה שראש ממשלת ישראל מציע.
זהו הכבוד לבני ה80 וה 90 שעברו את התופת של השואה שעליהם הוקמה המדינה.
אני מתבייש בשרי ממשלה וחברי הכנסת של אומה זו.
ואעשה כל שניתן למחות ולהפגין כנגד עוולת נוראית זו.
לא רק קברות של גיבורים נפאר ונטפח.
יש לטפח את המעט שיש בנו את ניצולינו את הכבוד האבוד של אומתנו .
ממשלה ושריה לכי אל מצפון נפשך.

במדה ואתה מעונין לתת תגובה אנא שלח אל dorsheni2@walla.com

התאחדות יוצאי פולין
נציגים: נתן שטיינר (יו"ר) וייספיילד אלפרד
כתובת: רח' לוביצקי 6, גדרה 70700
טלפון: 5172792 - 03 5172792 - 03
פקס: 5162172 - 03

זרקו אותם מביתם

באו הנאצים הארורים שימח שמם לנצחי עד וזרקו את משפחתי מביתם בפולין - זרקו אותם כמו כלבים אל הרחובות אל היערות אל שממות קור ואלמוות.
זרקו תרבות של מאות שנים שהשתרשה בפולין ופרחה ושגשגה.
שרקו אותם ילדים קטנים אל פנות צלמוות,רדפו אותם כמו הרומאים שרדפו את קורבנותיהם בקרקס לעיני צופים צמאי דם.
רצחו אותם בתאי גזים ,בירי ובהטחת ראשי תינוקות אל קירות בטון קרים.
אלו היו הגרמנים אלו היו חיות אדם שעשו את הגרוע ביותר שחיית היער לא תעשה - התעללו בהם לפני מותם.
אלו מעשים שאין שני להם באכזריותם.
ציד האדם

מיוחד: איך משחזרים מחנה השמדה שנמחק?
מאת: בן שני, מאמר אורח
יום רביעי, 27 בינואר 2010, 11:01
67 שנה אחרי שהנאצים מחקו את סוביבור, יצאו הארכיאולוג יורם חימי וכתב "עובדה" בן שני לחשוף את המחנה שתחתיו קבורים כ-200 אלף יהודים. יומן מסע מצולם
תגיות: סוביבור,שואה
שום דבר בסוביבור לא דומה היום למה שהיה אז. שלט תחנת הרכבת (צילום: עמוס רפאלי)
באף שלב של הדרך לא חשבתי שהיא תסתיים בסצינה כזו. כשהארכיאולוג יורם חימי מחזיק ביד סלולרי ואני לצדו, אוחז את מכשיר ה-gps שלקחנו מהמכונית. מהעבר השני של קו הטלפון ישבו אנשי פיענוח הצילומים של חיל האוויר בישראל. הם כיוונו אותנו בתוך יער פולני לפתרון של חידה בת ששים וחמש שנים.

שבועיים קודם לכן יצאנו לפולין במטוס מלא בבני נוער בדרכם למסע זיכרון. אבל האיש שאנחנו הולכים לצלם יצא למשימה אחרת לגמרי. הוא מתכוון לחפור באדמה הרעה של מזרח פולין כדי לחפש בה את שרידי מפעל ההשמדה – את שרידי תא הגזים של סוביבור.

שמו יורם חימי ביום יום הוא ארכיאולוג מחוז נגב דרומי ברשות העתיקות, אבל לכאן הוא יוצא בשליחות אחרת לגמרי. זו עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת בן גוריון, מחקר שמממן יד ושם, אבל יותר מהכל יש כאן גם סגירת מעגל אישית וסיפור ישראלי אחר לחלוטין. חימי הוא בן למשפחה שמוצאה ממרוקו ושני דודיו שנקלעו בזמן מלחמת העולם השניה לפריז, נתפסו בה ונשלחו בטרנספורט לסוביבור. היום האחיין שלהם יוצא אחרי 65 שנים, למצוא את המקום שבו נרצחו.

והמקום הזה נראה היום אחרת לגמרי. בסוף 1943 מחקו הנאצים את סוביבור ועל חורבות המחנה ניטע יער צפוף. שום דבר בסוביבור לא דומה היום למה שהיה אז. מלבד רציף הרכבת הישן שעדיין נכנסת אליו בתחילת כל שבוע שיירה ריקה של קרונות משא. המראה הפסטורלי טעון משמעויות. שורה של מנופים עסוקים כל היום בהעמסה של בולי עץ לקרונות. אי אפשר שלא לחשוב על הרכבות שהגיעו לכאן אז מלאות ויצאו ריקות. היום הקרונות חונים באותו רציף ושם מעמיסים עליהם בולי עץ. עצים זקופים, עבים, כאלה שצמחו מהקרקע הכי פורייה בפולין, מהאדמה שקבורים בה, על פי ההערכות, כ-250 אלף יהודים.

יש כאן גם סגירת מעגל אישית וסיפור ישראלי אחר לחלוטין. חימי בחפירות המחנה (צילום: קטקה הדר רשקה)

הגרמנים טישטשו את הצלקות

חימי מבקש לחשוף את מה שהיה פה. כארכיאולוג הוא מאמין שתמיד נשאר משהו בקרקע. אולי הגרמנים טשטשו אבל חימי בטוח שימצא כאן צלקות באדמה. אבל איך מתחילים לחפש בנוף שהשתנה לחלוטין את השרידים למבנים של המחנה, ובעיקר את המקום שבא למצוא, את שרידיו של תא הגזים?

בדרך כלל ארכיאולוג מגיע אל אתר חפירות כמו אדריכל, הוא ניצב מול שטח ריק וחושב איפה היה מקים כאן בית. מהיכן ימתח דרכי גישה, מאיפה יגיעו מים. אם ישאל את השאלות הנכונות יידע איפה לתקוע את האת בקרקע, איפה לחפור. אבל למחנה ההשמדה הארכיאולוג מגיע אחרת. כמו איש מז"פ שניגש אל זירת פשע. יודע שהפושעים טשטשו ראיות. שקשה לסמוך על הזכרון המתעתע של העדים הבודדים שעדיין חיים.

אם יש דרך לדייק את המקום שבו אנחנו נמצאים הרי זה באמצעותו של צילום אוויר ישן. תמונה שצילמו ב-1944 אנשי חיל האוויר הנאצי הלופטוואפה. הצילום הזה מתעד פני שטח שונים לחלוטין מאלה שמולנו. בתצלום רואים מגרש אפר גדול לבן, אנחנו נמצאים היום בלב יער.

ברגע הזה מפסיקים לשאול שאלות. שיניים תותבות שנמצאו בחפירות (צילום: עמוס רפאלי)

חתיכות של פאזל בתמונה המלאה

מה שנמצא בקרקע מחכה שמישהו יחשוף אותו. יורם חימי ובן שני (צילום: קטקה הדר רשקה)
פרסומת
עשרה פועלים פולנים עוזרים לחימי ולמנחה שלו הפרופסור יצחק גלעד. הם חופרים על פי הנחייתם ריבוע אחרי ריבוע את האזור החשוד. הפועלים הם תושבי הכפר הסמוך גם הם גדלו בצל המיתוס שמשהו טמון באדמה. במשך שנים הגיעו לכאן מחפשי מטמונות מצוידים בגלאי מתכות. בטוחים ש"הזהב היהודי" נותר כאן קבור באדמה. אבל אנחנו מחפשים משהו אחר לגמרי, אנחנו בזירת פשע וכל גוש אדמה מסונן כדי לחפש בתוכו בדל ראיה, ואלה מתחילות לצאת החוצה נלכדות במסננת הגדולה. טבעת כסף, מטבע הולנדי, גדרות תיל וחתיכות בטון. ומיד גם פריטים מזוויעים כמו מערכות של שיניים תותבות שנשתמרו כמעט לחלוטין בתוך האדמה. ברגע הזה מפסיקים לשאול שאלות מדוע זה חשוב. ברור לך שמה שנמצא בתוך הקרקע כבר 65 שנים מחכה שמישהו יחשוף אותו, יתייחס אליו. זה בדיוק מה שחימי עושה. לפני שהתחיל לחפור הלך לראיין ניצולים, קרא כל פיסת אינפורמציה שפורסמה, הכל ישמש כחתיכות של פאזל בהשלמת תמונת סוביבור המלאה.

אחרי שבוע של חפירות מתסכלות מבצבץ פתאום גוש בטון קטן בתוך האדמה. מתחתיו יחשף חתך של אדמה כהה סימטרית, זו הפעם הראשונה שאנחנו מתחילים לזהות את אותן הצלקות באדמה. עדויות למבנה שעמד כאן פעם. אבל איפה אנחנו נמצאים בדיוק? את התשובות יספק צילום האוויר הישן.

*הסרט "לגלות את סוביבור" ישודר הערב (רביעי) בשעה 23:00 בערוץ 2, לרגל יום השואה הבינלאומי

בפלורידה ציינו "יום בעיטות ביהודים"
מאת: ירון זילברשטיין, מערכת וואלה! חדשות
יום רביעי, 25 בנובמבר 2009, 16:00
עשרה תלמידי חטיבת ביניים בפלורידה הושעו ליום אחד, לאחר שבעטו בכל התלמידים היהודים בבית הספר. ניצולת שואה הגרה בסמוך: "חשבתי לעצמי: אוי לא, הנה זה חוזר"
תגיות: ארצות הברית,אנטישמיות,פלורידה
"הם באו אל התלמיד היהודי ושאלו 'האם קיבלת בעיטה היום?" (אילוסטרציה)
עשרה תלמידים בחטיבת ביניים בפלורידה שבארה"ב הושעו השבוע מבית הספר, מפני שיזמו יום חגיגות מיוחד תחת הכותרת: "יום הבעיטות ביהודים" (kick-a-jew-day). לפי גורמים בבית הספר המחוזי קולייר שבעיר צפון נייפלס בפלורידה, עשרת התלמידים היכו ובעטו בכמה מחבריהם לספסל הלימודים, רק משום שהם יהודים. עשרת התלמידים המעורבים הושעו ליום אחד מבית הספר, הוריהם הוזמנו לשיחת בירור, והנהלת בית הספר הודיעה שתקיים יום עיון נגד אלימות.

פרסומת
"הם באו אל התלמיד היהודי ושאלו 'האם קיבלת בעיטה היום?'", סיפרה אשלי ברוסקה, תלמידת כיתה ח' בבית הספר לרשת CNN, "ואם אמרת לא - הם בעטו בך בך". אחד מההורי התלמידים שלח מכתב תלונה נזעם למנהל בית הספר ולאחראי על המשמעת, בו הוא מתאר את המעשים שנעשו. "בתחילה הילדים עשו כאילו הם בועטים בה", כתב האב, "אבל אחר כך בארוחת הצהריים, כמה ילדים גדולים יותר ממש בעטו בה בחוזקה. ילדים רבים - כולם יהודים, חטפו בעיטות במהלך היום", כתב ההורה המודאג. "אני כעסתי מאוד, ניסיתי להתקשר להורים של הילדה שיזמה את מסע השנאה הזה, אבל לא הצלחתי".

"אם ההאשמות נכונות, התלמידים שבעטו עברו על החוק", אמר דייויד בארקי מהליגה נגד השמצה, והוסיף: "אם תלמידים הותקפו פיזית, האשמים יגיעו לבית המשפט". בקהילה היהודית בפלורידה הכוללת גם ניצולי שואה רבים, הביעו כעס רב. אחת מניצולות השואה, סאבין ואן דאם, נבהלה במיוחד, משום שבית הספר נמצא ברחוב הסמוך לביתה ואמרה: "מובן שזה מחזיר אותי לעבר. כששמעתי על זה חשבתי לעצמי: אוי לא, הנה זה חוזר".

ניצולי העוצר" בשואה ניצחו את משרד האוצר
מאת: גלעד גרוסמן, מערכת וואלה! חדשות
יום שלישי, 24 בנובמבר 2009, 17:46
בג"ץ קבע כי ניצולי שואה שהתגוררו במהלך מלחמת העולם השנייה ביישובים שבהם הוטל עוצר , יקבלו תגמולים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים. "ניצחון כביר לניצולי השואה באשר הם"
תגיות: ניצולי שואה,משרד הפנים
"בניגוד לאוצר, זמן הוא מצרך שאין לניצולי השואה" (ShutterStock)
שנה וחצי לאחר שהוכרה זכותם לקבל פיצויים מהמדינה, זכו "ניצולי העוצר" בניצחון משפטי נוסף. בית המשפט העליון קיבל היום (שלישי) את עתירתם של קבוצת ניצולי שואה שהתגוררו במהלך מלחמת העולם השנייה ביישובים שבהם הוטל עוצר, וביטל קריטריון שהנהיג משרד האוצר והקשה עליהם לקבל את התגמולים.

במאי אשתקד קבעה ועדת העררים לעניין חוק נכי רדיפת הנאצים כי יש להכיר בזכותם של ניצולים אלה לקבל תגמולים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים. החלטת הוועדה, בראשות שופט בית משפט השלום בתל-אביב מוקי לנדמן, הכירה לראשונה בזכותם של ניצולי שואה, רובם מבולגריה ומרומניה, שנאלצו לחיות במהלך השואה בתנאים מגבילים אולם לא גורשו מבתיהם, לקבל פיצויים. הוועדה קבעה שכדי לקבל פיצויים על הניצולים להוכיח כי חיו בעוצר שחל על יהודים בלבד לתקופה ממושכת בשטח מצומצם, ושהניסיון לצאת ממנו סיכן את חייהם.

משרד האוצר ערער על ההחלטה, ובית המשפט המחוזי הוסיף קריטריון נוסף לזכאות: על הניצולים להוכיח שגם שבשעות היממה שבהן לא חל עוצר, התקיים אלמנט נוסף ששלל את חירותם.

שופטי העליון קבעו שהקריטריון הנוסף אינו מוכיח שאדם היה נרדף, וביטלו אותו. "כאשר הוטל עוצר על-ידי השלטונות, שהגביל את תנועת היהודים לדלת אמותיהם, זאת למשך תקופה משמעותית ובאופן שמי שהפר את העוצר – דמו בראשו, אין לומר כי הסרת העוצר לזמן קצוב הוציאה את היהודים מגדר מי שתנאי חייהם היו דומים למעצר", כתב השופט אליעזר ריבלין בפסק הדין.

"טלו את האדם-הנרדף שחייו הושמו בעוצר בבולגריה והותר לו לצאת למשך שעתיים ביום בלבד. כך לאורך תקופה ארוכה. מה יעשה במשך השעתיים האלה? בוודאי ילך להשיג מצרכים חיוניים לו ולבני ביתו, או יבצע פעולות הכרחיות אחרות. אין הוא חפשי לנפשו", הבהיר ריבלין.

"זהו ניצחון כביר לניצולי השואה באשר הם", אמר עו"ד אילן יעקובוביץ' ממשרד עו"ד ובר - יעקובוביץ' - פדר, שהגיש את העתירה בשם חיים הרשקו, ניצול שואה בן 85. "ישנם כ- 5,000 ניצולי שואה הזכאים כיום לפיצויים בשל שהיה בתנאי עוצר בתקופת המלחמה, רובם שהו בבולגריה וברומניה. ככל שהחוק מעמיס תנאים וקשיים על ניצולי השואה, כך התביעות אורכות יותר זמן. בניגוד לאוצר, זמן הוא מצרך שאין לניצולי השואה".

65 שנה אחרי: בפולין זוכרים את גטו לודז'
גטו לודז' היה אחד מן הגטאות הגדולים בפולין הכבושה והאחרון שפורק ב-1944. היום צוין בעיר 65 שנים לחיסול הגטו, ממנו נותרו בחיים רק כמה מאות יהודים
גטו לודז' היה האחרון שחוסל מכל גטאות פולין בקיץ 1944. כשבועיים לפני חיסול הגטו חיו בו כ-70,000 יהודים, אחרי חיסולו נותרו בו 900 יהודים, ששוחררו על ידי הצבא האדום

בלודז', העיר השנייה בגודלה בפולין, חיו כ – 672,000 תושבים, מתוכם כ- 233,000 יהודים. לודז' היתה עיר תעשייתית גדולה והאוכלוסייה היהודית היוותה גורם חשוב בתעשיית העיר

ב- 14 בנובמבר 1939 פורסם בעיר צו לסימון היהודים. הם חויבו לענוד על זרועם סרט שרוול צהוב, שהוחלף בטלאי צהוב

עד ה-1 במאי 1940 עזבו כשליש מיהודי לודז' את העיר. גירושם של יהודי לודז' נתקל בקשיים טכניים, ולפיכך החליטו השלטונות הגרמניים לבודד את היהודים עד לגירושם באזור מגורים מיוחד. תנאי המחיה בגטו היו קשים ביותר. כ- 164,000 איש נדחסו בשטח של כ- 4 קמ"ר. הצפיפות היתה גדולה ביותר, לעתים 10-8 נפשות בחדר אחד. חורף סבלו יושבי הגטו סבל רב מחמת הקור, ואולם יותר מכל סבלו מן הרעב הכבד. בכל שנות קיומו של הגטו מתו כ- 43,500 איש בסך הכל – רובם מרעב וממחלות

ראש הממשלה בנימין נתניהו, המבקר בימים אלו בגרמניה, קיבל היום (חמישי) לידיו את תוכניות מחנה ההשמדה אושוויץ, שאותן הוא מתכוון להעביר למוזיאון" יד ושם" בירושלים. נתניהו אמר כי, "נזמין את מכחישי השואה לירושלים שיראו את ההוכחות למפעל ההשמדה הנאצי. אלו מסמכים חשובים היסטורית שישמרו על

גוף בינ"ל יפקח על השבת רכוש שגנבו הנאצים
מאת: רויטרס
יום שני, 29 ביוני 2009, 21:07

צכיה, המשמשת כנשיאה התורנית של האיחוד האירופי, הודיעה על הקמת מנגנון בינ"ל במחנה הריכוז טרייזנשטט, שעקוב אחר השבת הרכוש הגנוב לניצולי השואה ולצאצאי הקורבנות
תגיות: נאצים,שואה
"יש נושאים רבים בהם עלינו לטפל, משום שרק חלק מהרכוש הגנוב הושב לבעליו" (רויטרס)
46 מדינות תמכו בהקמת מוסד שמטרתו למצוא ולהשיב רכוש יהודי שנגנב על ידי הנאצים, כך הודיעה היום (שני) צ'כיה, הנשיאה התורנית של האיחוד האירופי. 'המוסד האירופי למורשת השואה' יפעל ממחנה הריכוז טרייזנשטט שבצפון צ'כיה. הוא יעקוב אחר השבת ברכוש לניצולי השואה ולצאציהם.

"יש נושאים רבים בהם עלינו לטפל, משום שרק חלק מהרכוש הגנוב הושב לבעליו", נאמר בהכרזה על הקמת המוסד, שיפעל לפי העקרונות שגובשו בכנס בנושא שנערך בוושינגטון בשנת 1998. אז הסכימו המדינות לזהות חפצי אומנות גנובים, לפתוח את ארכיוניהם ולפרסם את רשימת החפצים החשודים כגנובים, ולהשיג פתרון צודק והוגן לנרדפי הנאצים.

זאת הפעם הראשונה שיש מנגנון חוקתי לטיפול בנושא", אמר סטיוארט אייזנשטט, ראש המשלחת האמריקאית. האיחוד האירופי התחייב להעניק לגוף את תמיכתו, בהצהרה משותפת של הנשיאות האירופית והנציבות האירופית.

בתמונה מימין (עומד מצד ימין) יוסף שרף (אבי)ז"ל עם הטלאי הצהוב על זרועו ואת סבי ז"ל יושב מצד שמאל עם הטלאי הצהוב על שרוולו.
מצד שמאל לאיוסף שרף ז"ל עומדת מאשה שרף(אימי)ז"ל אוחזת את אהובה (אחותי) ז"ל - היא בת 8 חודשים בערך .

דור שני לשואה.

אחרי כמעט 10 שנים במאבק ציבורי שאני מנהל נגד הנאצים,הגרמנים ומשתפי פעולתם הובסו משתפי הפעולה אלו כנגד משפחתינו שנרצחה ורכושם נגזל.
ניהלנו מאבק ארוך שנים כנגד גופים אלו והנושא הוכרע לפני שבועיים ימים בהכרעת שופט בארצות הברית.
יהודים שנרצחו והשאירו בחשבונותיהם כספים רשאים בני המשפחה לדורותיהם לקבל את הכספים הללו.
הקושי המרכזי במאבק הנקודתי כאן היה - הבנקים השויצרים היו חתומים על סודיות החשובונות ולא אפשרו פתיחת חשבונות סודיים אלו - הדבר הקשה את גילוי החשבונות של אחינו שנרצחו בכבשני מידנק,טרבלינקה,אושוייץ ודכאו וביערות קפואי מוות רווים מדם תינוקות שנרצחו רק בגלל "יהדותם".
המאבק היה לשכנע את כל מעורבים שלא ניתן להסתיר את חשבונות הנרצחים ויש לפתוח את החשבונות הללו לעולם האויר.
השויצרים עם "הדיוק השויצרי" עמדו בתוקף "שנוהל זה נוהל".
לא ויתרנו ולא עמדנו בשקט לחץ ציבורי ובין לאומי המשיך לכוון הבנקים הללו שלמעשה היו שותפים לקנוניה הנאצית.
לאחר לחץ של הציבור בכל העולם ולחץ מתמיד שוכנעו לפתוח את רשימת האנשים שרובם הגדול הושמד על ידי "החיה הנאצית" ימח שמה לנצחי עד.
פנינו לעורכי דין לארגן תביעה בין לאומית כנגד הסכומים העצומים שהשאירו האחים והאחיות שנרצחו על ידי צוררי עמנו.
פורסמו התביעות בציבור כבר לפני 10 שנים בקרוב וכל מי שהגיש את דפי העד ליד ושם וחשב שמשפחתו היתה מבין המפקידים הללו הגיש את השמות של אלו שהפקידו בחשבונות אלו את ממונם לפני המלחמה .
ניגשנו למאבק ארוך ומתיש נייר לנייר זכרון לזכרון - לא להחריש ולא לוותר.
עברתי הרצאות וכתיבת מאמרים בנושא הזה וסוף סוף הוכרע עוד מאבק בשם הניספים ומשפחות מיליוני הנרצחים הצלחנו לפצות חלק מהם - המאבק הוא עקרוני לא לשתוק ובני הדור השני לא ירפו במאבק הוריהם שיבשו דמעותיהם וגרונם נסגר מכאב לכן אנו דור שני של שואה לא נרפה לא נשתוק - נרים גב יצוק במבט נוקב אל מרצחינו שאנו פה וחיים למען אלו שנרצחו בקירות קרים מול כבשני אדם, נילחם ונאבק למען ילדינו שלא ינומו גם הם על משמרת עמם וישאבו כח לצביון אומת היהודים.
הבנקים הוכרחו לשלם את מה שלקחו מאחינו המומתים ואחיותינו המושמדים על ידי יד חיה ארורה.
אני ממשיך להאבק בנאצים ובמשתפי פעולתם במדינות אירופה וסביבתם כדי להשיב את הרכוש שנבזז מהורינו ומלאכה אדירה לפני בתחום הענק הזה שבו עימי מאות אלפי דור שני מהארץ ומיליוני יהודים בתפוצה מסיעים לכך בצורה אדירה.

אני אבי שרף דור שני של שואה יליד פולין חוויתי על בשרי את משמעות דור שני.
הורי ז"ל שרדו את תופת השואה ומצד אימי ז"ל לא שרד אף אדם ממשפחה של 12 ילדים.
מצד אבי ז"ל שרדו 2 אחיות מתוך 10 ילדים ובני משפחה.
אבי שרד את השואה כמפקד בריגדה של פרטיזנים כאשר הוא מסתיר את יהדותו כי בתוך הפרטיזנים היו פולנים שונאי יהודים.
הסתיר את יהדותו ע"י ניירות שהשיג ממשפחה שנידבה לו את הניירות לזהותו החדשה.
כמפקד ולוחם ללא חת נלחם אבי במשתפי הפעולה הנאצים ובנאצים שפלשו לפולין.
אימי הוסגרה למחנות השמדה שונים יחד עם אחותי ז"ל בת השנה.
ואבי ז"ל דאג לשחרר אותם ע"י הברחתם למקומות מסתור.
לאחר גמר המלחמה נשארו הורי בפולין בנירות המושאלים וקיוו לשחרר את רכוש המושב העצום שסבי היה מופקד עליו והיה בעל רכוש של טחנות קמח ורכוש רב.
השואה השניה שרובכם הגדול לא יודע על קיומה היתה מנת חלקי כאשר ראיתי ילדים של יהודים מוכים באכזריות ויהודים נרצחים ע"י הפולנים בעבור זוג נעלים- המדובר בשנות החמישים כמה שנים אחרי מלחמת העולם השניה.
זוהי שואה נוספת שפקדה את אלו שניצלו מתאי הגזים של הגרמנים והומתו ע"י הפולנים בגלל היותם יהודים .
אני מבצע מאבק עבור אותם מיליונים שומתו ע"י הפולנים לאחר המלחמה.
אני דורש הכרה במעשיהם שיודו במעשים אלו ולתעד אותם לתביעה יצוגית ממשלת פולין בנוסף לחורבן של משפחתנו הענפה שם.
לא ארפה ולא אפסיק עד שהענין של השואה השניה יהפוך להיות דבר מוחשי ושריר ויתנו אנשים את הדין לכך.
ממשלת ישראל חייבת להכניס את הדף הארור הזה לתוך ההסטוריה היהודית הארוכה שידעה סבל וחורבן.
השואה השניה היתה המשכה של שואה ראשונה שבה נרצחו יהודים על ידי הנאצים והגרמנים ימח שמם
השואה שניה לא מוזכרת בספרות העמים והודחקה לצד בצורה חשאית.
שואה זו גרמה לניצולים לסבל וחורבן לאחר שניצלו משואה ראשונה
חלקם הומתן ברחובות הערים והכפרים,חלקם לא ידועים כנרצחים וחושבים שהם נרצחו על ידי הגרמנים בשואה הראשונה
אני חוקר מספר מסגרות של תעוד היסטורי רחב את הארועים הללו ופועל בימים אלו ביד ושם עם נשיא יד ושם - הרב לאו "לוליק" שאיתו אני דובר פולנית שוטפת.
למי שיש רקע ממשפחתו או ממכריו שעברו את השואה או נכחדו אנא צרו עימי קשר - בבקשה
זה יעזור לכולנו לתעד לדורות הבאים את האיום והנורא מכל - רצח עמנו.
הדור הראשון של שואה הולך ונכחד לנגד עינינו הם בני 80 ותשעים ויותר
הרבה מהם שומרים את סודם בתוך נפשם ואינם מעונינים לשוחח על כך,הם בחרו לא לדבר על כך כי פשוט אי אפשר לעמוד מול פרץ הדמעות ומול אובדן השפיות.

מאבק מול הנאצים ומשתפי הפעולה

אני עוסק בכך מגיל הצבא ונדרתי נדר לא לשכח את מה שעוללו לעמנו ולמשפחתי צוררי היהודים והורגי נשמות טהורות של ילדים זכים שהוטחו אל קירות בטון.
לשם כך אני פועל בכמה מישורים :

1.נאבק בגרמנים
2.משתתף ופעול להחזרת חשבונות הבנקים של יהודים שנרצחו ורק לפני שבועיים גרמתי להחזר של מאות מיליוני דולרים ומרקים שויצרים מחשבונות של יהודים שנרצחו.
המאבק לקח לי כמעט 10 שנים ורק בשנת 2009 יש פסיקה בינלאומית להחזרים אלו.
3.אני מקיים תערוכות ציורים ופסול בתחום השואה שמטרתה להנציח את תעצומות הנפש של יהודים שנרצחועל היותם יהודים.
4.דור שני של שואה גוף שיסדתי שמטרתו לחשוף את זועות הנאצים במדיה באתרי אינטרנט ולהאבק בגרמנים ובמשתפי פעולה.
דור שני משתף אינפורמציה עם גורמי פרטיים וממלכתיים .
5.הקמת עמותות שמטרתן ליצור מומנטום של הדורות הבאים שלא נשכח מה עבר על מיליוני אנשים שנטבחו באכזריות ובחורבן אנושי.

שיחה עם מרדכי פלץ 1.5.2009 יום שישי

רק היום שוחחתי עם מרדכי פלץ ניצול שואה בן 90 ויותר המתגורר בירושלים והוא גם מכר משפחתי ותיק שעזר לנו בהתאקלמות בארץ אחרי השואה.
שאלתי אותו: מרדכי אתה יודע משהו על השואה השניה?
ענה לי : למה את מתכוון ?
עניתי: יהודים חיו תחת זהויות של גוים פולנים.
ענה : לא ידוע לו.
שאלתיו מי הרג את אביך?
ענה לי: שכן גוי.
שאלתי: אתה יודע מתי?
ענה לי: לא
עניתי: הרגו אותו אחרי ששרד את השואה הראשונה
אחרי 1945 כנראה נרצח על ידי שכן פולני .
מרדכי כותב את קורות חייו על התרחשות השואה ואת אשר עבר בסיוע יד ושם ובקרוב יצא ספרו בתחום שעבר הוא בשואת הנאצים.
כל משפחתו כמעט הושמדה והוא שרד את השואה בבריחה אל אדמת אוקראינה ששם הנאצים לא הגיעו ובכך הציל את עצמו ובנה משפחה חדשה עם אשתו אסתר והוליד 2 ילדים לתפארת: שמוליק דוקטור למחשבים ורבקה רופאה גניקולוגית גם הם מתגוררים באזור ירושלים.
ביקשתי ממנו כאשר יצא הספר ניפגש עם "לוליק" הרב לאו - ביד ושם וניפעל לנושא השואה השניה

המרי האזרחי בגטאות אירופה המזרחית : הברחת מזון לגיטאות
מחברת: שרה נשמית

אחת הדרכים לכלות את היהודים ב"מוות טבעי", כביכול, הייתה הרעבתם השיטתית של הגטאות. מיהודי הגטאות ניטל מלאי המזון שהיה ברשותם, ניטלו מהם האמצעים לייצורו ונאסרו האמצעים המסורתיים של השגת מזון - כגון יבואו תמורת כסף וסחר-חליפין (מצרכים שונים תמורת מזון). מצוקת הלחם, בעיקר בגטאות הגדולים שנותרו אחרי גל השחיטות הראשון, שחיסל את הישובים הקטנים, הייתה איומה. ככל שהגטו היה גדול יותר גדלה גם מצוקת ההמונים.

נוסף על כך הוטלה על היהודים חובת-עבודה, שהקיפה את כל האוכלוסין מגיל 12-13 ועד 50-55. מנות האוכל, שהוקצבו לעובדים היהודים, היו מנות רעב. מנחם לינדר, הכלכלן הצעיר ברוך הכשרונות, שנרצח בגטו וארשה ב-18 באפריל 1942, רשם את מנות הלחם החודשיות שקיבלו יהודים ב-1940 עוד לפני שהוקם הגטו: במאי - 5 ק"ג ; ביוני - 4.5 ק"ג; ביולי - 4.25 ק"ג. משנסגר הגטו שוב לא היה ליהודים שוק לקנות בו מצרכי מזון, והרעב הפיל אלפים. מעידה על כך הסטטיסטיקה של ההלוויות הנערכות בגטו וארשה מדי חודש בחודשו. במרס 1941 נרשמו בגטו 1608 הלוויות, פי ארבעה ויותר מאשר בחודש האחרון שלפני המלחמה.

אמנם היו בגטאות הגדולים חוגים מצומצמים, מן המיוחסים, שלא חסרו דבר. אלה היו הסוכנים למיניהם, משתפי-הפעולה, אנשי משטרת-הגטו, בעלי המאפיות והאטליזים, המבריחים בסיטונות - מעמד חדש שעלה בגטו לגדולה. אך המוני העם סבלו מחסור חמור. עם מחסור זה של מצרכי-מזון נאבקו על-ידי הברחה. ההברחה הייתה ציבורית ופרטית. רשת הברחה מאורגנת הייתה פרושה על הרחובות הסמוכים לחומה או לגדר, ולה סוכנים-ספקים מן החוץ, מבין האוכלוסייה הפולנית, ורצים, מחלקי-סחורה - מבפנים. את הסחורה המוברחת היו מחלקים בין סוחרי המזון בגטו. כאן נדרשה זריזות-מחשבה ותכנון, ועל הכל - אומץ-לב. לגטו וארשה הוברחו ממש קרונות מלאים קמח, תפוחי-אדמה, פרות, חלב, ירקות וכדומה, חלק מן המצרכים המוברחים זרמו לידי ארגוני-האספקה הציבוריים, אל המטבחים העממיים, אל ארגוני העזרה-העצמית בגטו.

חלק רב בהברחה היה בוודאי למבריחים פרטיים, שעשו מלאכתם לשם רווחים. אולם גם הם סיכנו את חייהם בפעולה, ובכך סייעו להמונים בגטו במאבקם עם מיתת הרעב. על אותם מבריחים כתב הסופר- העיתונאי בגטו וארשה, מעובדי ארכיון המחתרת פרץ אופוטשינסקי, שנספה באקציה הגדולה בגטו: "יתכן, כי יבוא יום, והעם היהודי יצטרך להקים אנדרטת-זיכרון ,למבריח האלמוני בגטו'". בזכות ההברחה הזאת החזיק גטו וארשה מעמד, ולא גווע ברעב עוד בשנתו הראשונה.

בהברחת המזון נתגלתה גבורתו של הילד היהודי. יום-יום היו נופלים חללים ליד חומות גטו וארשה; אולם יום-יום היו יוצאות להקות מסתננים קטנים אל השטח ה"ארי", לתור אחרי מזון. ולעניין הילדים יש לזכור, כי לפי החוק הנאצי זכאים למנת אוכל זעומה העובדים בלבד; ואילו הילדים, מגיל 12 ומטה, לא קיבלו כל הקצבת מזון. הילד, שהיו לו בגטו הורים, קיבל משהו מפתם העלובה, ואילו זה, שהוריו מתו, נתפסו על ידי הרשויות ונכלאו או שולחו למחנה - הופקר. ילדים אלה אנוסים היו לדאוג לנפשם. והיו ביניהם אף כאלה, שעמסו על כתפיהם הרכות את הדאגה להורים חולים, לאחים ולאחיות פעוטים. יום-יום היו המבריחים הצעירים, בני תשע, בני עשר, צובאים שעה ארוכה מסביב לחומות הגטו ומצפים לרגע, ששוטרי החומות יהודים ולא-יהודים, יסיחו את דעתם, או יסורו לצדדים. להקות להקות היו מטפסים על החומות, חומקים בעד לבנה שנשלפה ממקומה, משלשלים כעכברים בכל סדק את גופם הקט, הכחוש והמצומק, ומתפזרים ברחובות העיר ה"ארית". שם היו משכירים את עצמם לעבודות שונות, כגון סבלות, וגם עסקו בקיבוץ נדבות. מהעיר חזרו "שמנים", "מנופחים", כשחבילות הקמח ותפוחי האדמה כרוכים להם על גופם, תחת לבושם הבלוי. בשובם לא היו זריזים וקלי-תנועה, והמעבר בסדקים היה קשה. וכאן היו נופלים חלל בכדורי "שומרי החומה". אולם נפילתם של הרבים לא הניאה את המבריחים הקטנים ממילוי החובה שנטלו על עצמם. ואלה מהם שנפצעו, אך הגלידו פצעיהם, היו יוצאים שוב לשליחותם, ממנה רובם לא חזרו עוד.

חיים בזהות שאולה

משפחת lewandowski היה שם המשפחה של משפחתנו תחת הזהות הבדויה בשואה השניה.
את הנירות הללו סידר אבי שרף יוסף זכרונו לברכה.
הוא הצליח להשיג אותם ממשפחה נוצרית שהכיר ונעזר בהם לבניית הזהות החדשה של משפחתנו.
גדלנו כנוצרים בפולין - אחותי אהובה שרף ז"ל לא ידעה מעולם עד לעליתנו ארצה שהיא יהודיה.
כנ"ל אני לא ידעתי את שורש יהדותי .
הדבר נעשה להשאר בחיים - אבי ז"ל הבין שזו הדרך לשרוד את התופת .
בבית ניהלנו אורח חיים כפול ההורים הסתירו מהם את יהדותם וניהלו כלפי חוץ אורח חיים קטולי נוצרי.אנו הילדים התחנכו בתרבות נוצרית לכל דבר.

הוראה למטה : להכנסת תמונה

לתגובות שלכם אשמח
dorsheni2@walla.com