לזכרם

נזכור את הורינו אחינו ואחיותנו שבמותם צוו לנו את החיים

שרף יוסף יליד 1910 נפטר 2005י"ג שבט תשסה -בהיותו בן 95
באותה תקופה רשמו את שנת הלידה עקב גיוס לצבא הפולני למרות שעל חלקת הקבר רשום 1912 בפועל היה מבוגר בשנתיים מגילו הכתוב.

שרף מאשה ילידת 1914 נפטרה י כסלו - 2007 בהיותה בת 93

שרף אהובה(פייר) נולדה 1940 נפטרה 1998 בת 58 עקב אי רצונה לחיות במצב שהתרחש בארוע מוחי של בעלה יורק פייר.
אהובה איבדה את הרצון לחיות לאחר הסבל הנוראי של בעלה בעקבות שבץ מוחי חריף וקטלני שעבר.נוסף עליה שבר תפקודי עקב בעיות משפחה שהצר את צעדיה לחיים כפי שחפצה קודם לכן.
השאירה הורים שנפטרו כמה שנים אחריה ו 2 בנים אילן פייר טייס חיל האויר במילואים וצבי פייר מהנדס אוירונאטיקה בעבר
המפעילים כיום את מחצבות טיבה לחצץ וחומרי מילוי.

ביום רביעי 14.10.2009

אביא את סכין הקומנדו של אלוף שמוליק ארד ז"ל למשכנה בביתו שכה אהב.
אסע לכרמל ואמסור אותה ביד רגישה אל אשתו היקרה ואספר את הרקע והעומד אחר המעשה ודרך העשיה שלו.
מפגש טעון רגשות ועוצמה אנושית אדירה.
הנדר הושב אל מקומו לאיש המענין הזה.
נסעתי לחיפה לכרמל ופגשתי את שולמית ומסרתי לידיה את הזכרון החי של אותם ימים של קרבות של מרדפים,פשיטות לתוך שטחי מצרים,לבנון,סוריה וירדן.
שמוליק היה בכל אותם מקומות שבהם רדפנו אחר מחבלים בשטחם בלילות בעיקר - בצורה נחושה ללא פחד וללא משוא פנים ללא רעד.
נפרדתי משלומית בלחיצת יד וחזרתי לירושלים.

יום ראשון
13.9.2009

גבע, אברהם (אבי) קליך
שרת באבטחת אישים בשב"כ ופנה לאהבת חייו יצור ופיתוח צעצעוי ילדים - הכרתי עומנעוריו שקט ומופנם היה בכל דרכו עם עוצמות רבות

בן אסתר וברוך קליך, נולד ביום ט"ז בשבט תשי"ב (12.2.1952) בבת-ים להורים ניצולי שואה. הוא למד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי "תחכמוני", משם עבר לבית-הספר "אורט" בחולון, שבו השלים את לימודיו התיכוניים. מנעוריו גילה עניין במתרחש בחברה ובמדינה, כתב שירים, ומגיל 10 היה פעיל בתנועת הצופים, בשבט "דן". עד גיל 18, מועד התגייסותו לצה"ל, אף הדריך בתנועת הצופים. כן התנדב למגן-דוד-אדום.

אבי התברך בכשרון מיוחד לעיצוב, בעיקר עיצוב צעצועים לילדים. כשהתבגר הפך תחביבו למקצוע.

בשנת 1970 התגייס לצה"ל והתנדב לסיירת. כבן למשפחה שבניה שירתו ביחידות קרביות נבחרות, הלך גם הוא בדרך זו. הוא עבר קורסים שונים, ולפני שהשתחרר הגיע לדרגת סמל. עם שחרורו מצה"ל נשלח על-ידי משרד ראש הממשלה לתפקידי אבטחה במזרח הרחוק. כחצי שנה עשה בשליחות זו. כשחזר ארצה הצטרף למאבטחים הראשונים של חברת "אל על", וכשפרש ממנה המשיך לעבוד בתפקידי אבטחה. אחרי שנחתם הסכם השלום עם מצרים עסק בתפקידי אבטחה גם בארץ הנילוס.

קרוב לשלוש שנים עבד כמנהל חברת שמירה, ובכל התקופה הזאת לא חדל לחלום על הקמת מפעל צעצועים. בשנת 1978 הגשים את חלומו והקים את מפעל "א.מ. גבע תעשיות בע"מ", לייצור צעצועים ומשחקי ילדים. מפעלו השתתף בשנת 1979 בתערוכת צעצועים בנירנברג שבגרמניה. כאוהב ילדים וצעצועים הירבה לתרום מוצרים ממפעלו למחלקות הילדים בבתי-החולים ולגני-ילדים נזקקים. עם כל עיסוקיו ותחביביו התעניין בנעשה במדינה, היה מעורה בחיי החברה ופעיל בתנועה שאליה השתייך.

במלחמת שלום הגליל גויס לשירות מילואים. ביום כ"ו באדר א' תשמ"ד (29.2.1984) פקד על נגמ"ש בגיזרה המזרחית בלבנון, ליד העיירה כפרייה, במשימה לפתיחת צירים. הנגמ"ש שבו נסע התהפך ואבי נמחץ למוות. בן 32 היה במותו.

מפקד הגדוד שלו אמר עליו בהספדו: "גבע היה מפקד מוכשר, שגילה איכפתיות לכל הסובבים אותו במחלקה, בפלוגה, בגדוד, והתעניין במה שנעשה במדינה ובחברה. היה אהוב על כולנו, ובייחוד על חייליו. את מעמדו רכש בזכות תכונותיו, חיוכו ושלוות רוחו".

אבי הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בחולון. הוא השאיר אחריו רעיה, שני ילדים, הורים ושני אחים. לאחר מותו הועלה לדרגת רס"ל.

שמעון זהבי ז"ל
בן בנימין וחסידה אח למוקי וישראל זהבי המתגורר בקליפורניה
גויס לשב"כ והגיע לריכוז אזור הצטין בעוצמות של התמדה
יהיה זכרו לעד במעשיו החסוים והאמיצים.
מצא את מותו בפעילות שב"כ בלבנון .

נולד בבת ים
ז' אלול תש"ד ,07/09/1943
נפל בעת מילוי תפקידו
ביום כ"ה חשון תשמ"ג , 11/11/1982
מקום קבורתו:
חולון

קורות חיים:
שמעון נולד בבת ים, ביום ז' אלול תש"ד, 7 ספטמבר 1943, להוריו חסידה ז"ל ובנימין ז"ל, אח למוקי (מנוח) וישראל.
למד בבתי ספר יסודיים בבת ים ובתיכון החקלאי "מקווה ישראל".
בשנת 1961 התגייס לצה"ל. שירת בחטיבת גולני, הדריך בבית ספר למ"כים- עד לשחרורו מצה"ל.
עם שחרורו, עבד בעבודות שונות, בין היתר בדואר הנדסה, כעוזר בקידוחים בחברת אפריקה- ישראל ובמ.ע.צ וכרשם ציוד הנדסי.
בשנת 1969 הצטרף לשירות הביטחון הכללי לתפקיד מבצעי והוצב במרחב דרום.

שמעון נפצע בעת שירות מילואים, חזר לשטח ולאחר מכן עבד כדסקאי וכרכז אזור.

בשנת 1970 נשא לאישה את שושי וזמן קצר לאחר מכן נולדו ילדיהם אורי ומיכל.

שמעון נפל בעת מילוי תפקידו בלבנון, באסון צור, ביום כ"ה חשון תשמ"ג, 11 נובמבר 1982.
בן 39 היה בנופלו.
שרת בשב"כ בתפקיד ביצועי מרכזי

הניח אישה, בן, בת, הורים ושני אחים.

קבור בבית העלמין הצבאי בחולון.

יהי זכרו ברוך

פיקסמן, יוסף

צנחן ללא פחד וללא מורא חקלאי בנשמה על גדות הכנרת
מלחמת יום כיפור לקחה אותו לאדמת הארץ שכה אהב.

יוסף (יוסי), בן סוניה ושלום, נולד ביום כ"ג בטבת תש"ט (24.1.1949) בטבריה. הוא למד בבית-הספר היסודי-ממלכתי ד' בטבריה ובבית-הספר החקלאי בפרדס-חנה. אחר-כך המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון "גליל" בטבריה, סיים שם כיתה י"א במגמה הריאלית ונבחן בחינות בגרות אקסטרניות. יוסי היה טוב לב עוד מילדותו. לדברי מורתו, היה משתתף בשיעורים בערנות, כשהנושא עניין אותו. כבן הדור השלישי למשפחת חקלאים במושבה מגדל שעל שפת הכנרת, אהב מאוד חקלאות והיה קשור לטבע. עוד בזמן שלמד בבית-הספר היה מסייע לאביו בעבודת החקלאות. הוא היה חובב ספורט, בעיקר כדורגל, השתלם בקורס לשופטי כדורגל והיה חבר בארגון שופטי הכדורגל. כבר בגיל צעיר שימש כשופט כדורגל בליגות נוער ואחרי-כן שפט גם בליגה ג'. במהלך אחד המשחקים ששפט בהם, במושב דישון, עלה אחד השחקנים על מוקש ויוסי בתושייתו מנע מהאנשים לנוע על המגרש ובסביבתו (שם הוטמנו עוד מוקשים) וכך הציל חיים רבים. יוסי היה נטוע בשתי רגליו בקרקע המציאות. הוא אהב את החיים ואהב את הבריות. כילד אהב להשתתף במעשי קונדס ובתעלולים בכיתה. הוא לא ויתר על שום פגישה של חברים, ואף-על-פי שהיה עובד קשה משעות הבוקר המוקדמות, תמיד היה רענן ומלא שמחת חיים. היו בו אופטימיות וחיוניות רבה ובכל מצב לא איבד את חוש ההומור. הוא היה חבר נדיב, מבין ומכניס אורחים, וקיים קשרים הדוקים עם הרבה אנשים. לפני שגויס לצבא, עבד זמן קצר בבית-ספר לילדים חרשים. הילדים אהבוהו והעריצוהו ולמרות שהיה חסר כל ניסיון, הצליח בעבודתו. הוא עשה כל עבודה שנדרשה, במהירות וביעילות.

יוסף גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1967 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס צניחה ובקורס מ"כים, נקבע תפקידו כמפעיל תול"ר והוא הוצב לגדוד צנחנים. במהלך שירותו השתתף בפעילות מבצעית בעזה ובמרדפים בבקעת הירדן, ובאחד מהם עלה עם רכבו על מוקש.

לאחר שסיים את שירותו הסדיר, הוצב לשירות מילואים בגדוד צנחנים כנהג. לאחר שהשתחרר רצה לנסות ולחפש את דרכו, שהה חצי שנה בתל-אביב; אולם אהבתו לחקלאות ולנוף הכנרת גברה והוא חזר למגדל, ובמלוא המרץ והתנופה הצרף אל אביו בעבודתו במשק. הוא שיפץ את הבניינים המוזנחים, שזמן רב לא גרו בהם, והתכונן לבנות את חייו שם. הוא הפך את "משק פיקסמן" שעל חוף הכנרת, למוקד פגישות ובילויים לאנשי יחידות שונות בצה"ל ולמשפחותיהם. לדברי חברו, יכול כל אדם לשוחח ולדון עמו ברצינות בענייניו והוא מצא עניין בכל אדם. בראשית ספטמבר 1973 היה שבועיים בטיול בחוץ לארץ. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הצטרף מיד ליחידתו ולחם אתה בחזית סיני. באחד הקרבות הוטל על הגדוד לפרוץ לצומת "טרטור-לכסיקון" ולטהר את ציר "טרטור". יוסי התנדב לצאת לסיור וביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973), בקרב על ציר "טרטור" שבדרום "החווה הסינית", נפגע הזחל"ם שלו פגיעה ישירה באש האויב ויוסי נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בטבריה. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

משפחתו הנציחה את זכרו של יוסי במשק על שפת הכינרת, אשר כה אהב, על-ידי אבן בזלת מרמת הגולן; בית-הספר הממלכתי ד' בטבריה, שבו למד, הקים לוח הנצחה משותף ובו נחקקו שמו ושמות תלמידים אחרים שנפלו במלחמה.

שפר, אבישי ("אביק")

לא פחד מאף כדור - אמרתי לו שפר קצת זהירות לא תזיק
אבל היה בטוח באומץ ליבו ונחישותו למען המטרה
כדור של צלף מצרי במרחק 800 מטר הכניע אותו בעמידתו חשוף לתעלה

בן מרדכי ויהודית. נולד ביום ד' באדר א' תש"ח (14.2.1948) בבאר טוביה. הוא למד בבית הספר "מבואות" שבמושב באר טוביה ובבית הספר התיכון המקצועי "אורט" אשר ברחובות. הוא היה חובב ספורט נלהב ואהב לטייל הרבה ברחבי הארץ. הוא אהב את הבריות והיה מוכן תמיד לעזור לזולת. אבישי כתב מעין "קורות חיים" שלו כאשר היה מועמד לקצינות, לאחר גיוסו לצה"ל: "גדלתי עם אחות תאומה, ואני מתאר לי שהדבר היה קשה להורי אותו זמן. אולם, אני אינני זוכר שהרגשתי זאת אפילו פעם אחת. כל חברי עד היום גדלו יחד במושב כבני חקלאים. החינוך החקלאי, חיי השותפות וכל המסגרת של המושב, הטביעו עלי את חותמם בצורה חזקה".

אבישי גויס לצה"ל בנובמבר 1966. בימי שירותו הצטיין כחבר למופת וכחייל מעולה. לאחר שהשלים קורס קצינים עלה לדרגת סגן. ב"קורות חיים", המוזכרות לעיל, כתוב לאמור: "במשפחתנו יש אנשי צבא, או אנשי צבא לשעבר, והדבר אינו דבר חדש לגבי, זר או מרתיע. הצבא נותן לי הרגשה של ביטחון, של פעילות למען המדינה והעם היושב בה, העם אשר בנה את הארץ בה אני יושב בבטחה. כל חיי הערכתי אותם ראשונים שבנו, שחרשו וזרעו, ועכשיו אני רואה את האפשרות להחזיר להם במקצת. את דרכי בעתיד אני רואה בצבא ובחקלאות. נקודת הפסגה בחיי היא הגיוס לצה"ל והשירות בו, אבל את עתידי אני רואה בחקלאות ובעיקר במיכון החקלאי. הדמות האידיאלית שלי מצטיינת ביושר פנימי ובהתחשבות בזולת. צדק ואמת יביאו תמיד לידי סוף נכון וצודק, אפילו אם אין זה נוח. כקצין קרבי אני יכול לעשות משהו למען המדינה. הקצין יכול להביע את רעיונותיו בחניכיו ולתת משלו. בשירות בצנחנים אני רואה אתגר וזהו, לדעתי, אחד המקומות אשר בהם אפשר לעשות משהו למען המדינה". באחד מהשירים הרבים שהותיר אחריו טמון, כנראה, קטע מה"אני מאמין" שלו: " - - - אנחנו שליחיו של ציבור שני מיליון, לשמור על גבולות ולתת ביטחון - להבטיח שלומם של חורשים ובונים, להרגיע אם, אב נפחדים. . . " ביום ה' בסיון תש"ל (12.6.1970), נפל על גדות התעלה והובא למנוחת עולמים בבית הקברות בבאר טוביה.

ב"שלושים" לנפילתו יצא לאור בבאר טוביה "דף לחבר" ובו הובאו כתבות על אבישי מתקופות חיים שונות. ברשימה מימי לימודיו ב"אורט" כתוב, כי אבישי היה תלמיד, שנשמע להוראות מוריו, כמובן, אך מאידך גיסא היה בין הראשונים אשר דרשו צדק, לא לעצמם אלא לחבריהם, אשר נדמה היה לו שקופחו. שקט וצייתן ודורש צדק, שייעשה ולא רק יישמע, כזה היה אבי, מספר אחד מחבריו. "לא בלי לבטים הגיע אבי לצנחנים, כיון שידע שטייס לא יהיה, החליט להימנות עם הצנחנים - ויהי מה! אולם כיון שלמד מקצוע המפנה לחיל החימוש, לחם והתאמץ לאורך כל שלב הטירונות, על זכותו לבחור לו את דרך שירותו בצבא. מאמציו נשאו פרי והתנדבותו לחיל הצנחנים אושרה. אז לא היה מאושר ממנו. אך למרות הטירונות מחדש ויתר התלאות הכרוכות בכך, המשיך עד שסיים את קורס הקצינים". החבר מספר, כי התאים לאבישי תפקידו כמחנך צוערים, קצינים לעתיד, שעליהם האציל מרוחו. דרכו הייתה דרך יושר לב, ענוה וצניעות. הוא היה דמות קלאסית של מדריך שתרם לעיצוב דמות הקצין בצה"ל, שכן היה חדור הכרה לאומית עמוקה. אבי היה חיוני בבית הספר לקצינים, וטען כי הוא בטוח שתפקידו כמדריך בקורס קצינים חשוב, אלא שהוא ידע והרגיש כי בגדוד תהיה תרומתו גדולה יותר ותתממש באורח מעשי בשטח. כדי שיותר לו לשרת בגדוד, לא היסס לחתום לשנת שירות בצבא הקבע; במלאות שנה לנפילתו הוקדשו עמודים אחדים בעלון המושב לדמותו של אבישי. בפתיחה נדונה השאלה אם אבישי היה טיפוסי לנוער שלנו, או יוצא דופן. לפי דעת החברים אמנם היה יוצא דופן וכהוכחה לכך הם רואים את הצטרפותו לצבא הקבע. לדעתם הוא חונך על ברכי הנאמנות והאחריות למדינה ולעם שספג בבית הוריו וסבו. תמיד ראה את עצמו ממשיך במשק. "חובה היא", אמר פעם אבישי, "להחזיר את החוב לאנשים אשר הקימו את המדינה. על כן, התפקיד כרגע הוא להמשיך בצבא ומיד לאחר מכן לחזור למשק". אך כאשר הוצב בצבא לתפקיד שנראה לו לא חשוב, הפך עולמות וטען: "האם לשם כך עזבתי בית הורים ומשק? האם זה מקומי כרגע?" ולא נח עד אשר הוחזר ליחידתו אשר בה ראה את עיקר משימתו.
אמרתי לשפר להזהר מכדורים אבל הוא החליט שלכל כדור הכתובת שלו.

לוי, יעקב

יקי פנתר היה - קפיצי כמו חתול זריז במחשבה בכל המבצעים ובכל הארועים היה נחוש ואיתן.
סיימנו מסלול ורצה ללכת הלאה - ראה את הצבא מרכז העינינים.
בחווה הסינית הוביל את הכח עד שהכריע אותו המוות .

יעקב (יקי), בן ויזה וליאון, נולד ביום ב' בניסן תש"ט (1.4.1949) בחדרה. הוא למד בבית-הספר היסודי "יונה הנביא" ביפו ואחרי-כן למד בבית-הספר התיכון-חקלאי "מקוה ישראל" בחולון. בימי ינקותו היו חייו נתונים בסכנה והרופאים כמעט אמרו נואש, אך לאחר שנותח החל להתאושש, התגבר והתחזק. גם בנערותו חלה מאוד ושוב נותח וניצל. יעקב היה תלמיד טוב, אהוב על מוריו ומקובל על חבריו, בזכות חוש ההומור שלו, רוחו הטובה והאופטימיות שלו. הוא היה חברותי וקל להתידד, אדיב וישר. תמיד רדף צדק ואמת ונשמע למצפונו. בעניינים עיקריים היה נוקשה ועמד על דעותיו. הוא אהב מאוד את הוריו ורחש להם כבוד רב.

יעקב גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1967 והתנדב לצנחנים, כיוון שביקש לשרת ביחידה קרבית, שהאתגרים למשרתים בה רבים. לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה ובקורס מ"כים חי"ר. מאחר שהצליח יפה בתפקידיו, המליצו מפקדיו לשלוח אותו לקורס קצינים. הוא השתלם בקורס לקציני חי"ר, בקורס לפקחי אוויר ובקורס למפקדי פלוגות חי"ר. במהלך שירותו השתתף בפשיטות רבות אל מעבר לקווי הגבול, לרבות הפשיטה לטריפולי שבלבנון. בכל אשר עשה נחשב קצין טוב, מסור לתפקידו, בעל יזמה ורצון עז להתקדם, בעל כושר שליטה, מנהיגות ותפיסה טובה. מפקדו בקורס מפקדי הפלוגות כתב עליו: "יעקב הוא חניך טוב, בעל יכולת טובה, מוכשר ונמרץ". חבריו סיפרו עליו: "הוא היה מפקד עקשן וקשוח, ששאף שפלוגתו תהיה הטובה בפלוגות, ואכן הצליח בכך. הוא היה מסור לצבא בכל נימי נפשו והקדיש לו את כל מרצו ואת כל מאודו. הצבא היה כל עולמו והוא אהב את תפקידו. פקודיו העריצוהו ואהבוהו מאוד, כמפקד וכחבר לעת צרה". הוא אהב את חיי השדה ושעות רבות היה שקוד על תכנון תכניות אימונים. לאחר תום תקופת שירות החובה שלו המשיך לשרת בצבא הקבע. בשנת 1969 נשא את חברתו צילה לאישה וברבות הימים נולדה לו בת. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יעקב בקרבות נגד המצרים בחזית סיני. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) נפל יעקב בקרב באזור "החווה הסינית", בגזרה המרכזית. הוא פרץ ראשון בראש פלוגתו אל מתחם החווה. בשעת הקרב נפצע וחבש את עצמו. אחר-כך נפצע שוב ונחבש אך סירב ללכת לטיפול בעורף והמשיך להילחם עד שנפגע ומת מפצעיו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובת, הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.

בעיתון "במחנה" ו"ידיעות אחרונות" נתפרסמו כתבות על הקרב, שיעקב נטל בו חלק.

יקי נמוך קומה מאוד נועז ובעל מחשבה מהירה - חתולי וקפיצי.

בונן

נפל במלחמת ההתשה במוצב בוקי מול התעלה
חיפשתי אותו בהפגזה של המצרים על מוצב בוקי
לצערי נפגע מפגיעה ישירה של קטיושה 220 מ"מ על פתח בונקר פיקוד
בונן עלה למוצב הפיקוד שם קישרתי בינו לבין אימו בשיחת טלפון
ליד פתח הבונקר נעמד לתפוס מחסה והקטוישה פגעה בו למות חיפשתי אותו בין הריסות המוצב ורק לפנות בוקר מצאתיו קבור בתוך מהפכת האדמה שכיסתה את גופו הצעיר

נקבר בנתניה 1970

דן שומרון

איש צוות מעולה פנתר כלוחם וגנטלמן כאיש מלחמה בעיקר נהניתי ממשחקי הכדור עף בין הפוגה להפוגה
ספורטאי מצטיין ונקי מחשב - כך היה דן
שומרון נולד בקיבוץ אשדות יעקב לטובה ואליהו זודוריץ'. התגייס לשירות סדיר ב-1956, התנדב לצנחנים והשתתף במלחמת סיני. בשנת 1959 השתחרר מצה"ל וחזר לעבוד כנהג משאית בקיבוץ עד לחזרתו ב-1962 לשירות קבע. במהלך מלחמת ששת הימים פיקד על כוח סיור של אוגדת ישראל טל בחזית המצרית של המלחמה, ובמסגרת פעילות זו היה הצנחן הראשון שהגיע לתעלת סואץ. על פועלו באחד מקרבות המלחמה הוענק לו עיטור המופת.

אחרי הסבה לשריון היה מפקד חטיבה 179 ומפקד חטיבה 401 במהלך מלחמת יום הכיפורים, והוחלף בתפקיד זה אחרי המלחמה על ידי אהוד ברק.

בשנת 1974 מונה לקצין חי"ר והצנחנים הראשי, ובמהלך כהונתו תכנן ופיקד על מבצע יונתן ביולי 1976. לאחר מכן, מונה למפקד אוגדה 162 בסיני. ב-1978 התמנה שומרון לאלוף פיקוד דרום ובתוקף תפקידו זה, היה אחראי על פינוי חלקו המערבי של סיני, עד לקו אל עריש - ראס מוחמד, פינוי שעליו הוחלט במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים.

בספטמבר 1983 הקים את מפקדת חילות השדה (מפח"ש, מז"י כיום) ועמד בראשה עד ינואר 1985. בתפקיד זה עסק בגיבוש תורת הלחימה והארגון של חילות השדה ופעולתם בקרב המשולב ביבשה. בהמשך התמנה לסגן הרמטכ"ל וראש אג"ם.

ב־19 באפריל 1987 הועלה לדרגת רב-אלוף ומונה לרמטכ"ל ה-13 של צה"ל. הוא החליף בתפקיד את משה לוי, וכיהן בתפקידו עד שנת 1991, בה הוחלף על ידי אהוד ברק. בתקופת כהונתו התמודד צה"ל עם האינתיפאדה, אשר פרצה בתחילת כהונתו. לקראת סוף כהונתו פרצה מלחמת המפרץ. למרות שצה"ל לא התערב בלחימה, היה עליו להתמודד עם התקפות טילי הסקאד העיראקיים על העורף האזרחי, ועם האיום האפשרי של הפעלת נשק לא קונבנציונלי על ידי עיראק נגד מדינת ישראל.

אחרי שחרורו בשנת 1991 כיהן בין השאר כיו"ר התעשייה הצבאית. שומרון גם הביע תמיכה במפלגת הדרך השלישית של אביגדור קהלני.

ב-17 באוקטובר 2006 נענה דן שומרון לבקשת הרמטכ"ל, רב אלוף דן חלוץ, לחקור את התנהלות המטה הכללי בימי מלחמת לבנון השנייה. כשהציג את ממצאיו בועדת החוץ והביטחון בכנסת אמר בין היתר כי "המלחמה נוהלה ללא מטרה" ו"ראש הממשלה נתן הנחיה להפסיק את ירי הרקטות על ישראל, אך הצבא לא תרגם זאת למטרה צבאית."[1]

נפטר ב-26 בפברואר 2008 בבית החולים איכילוב בתל אביב, כתוצאה משבץ מוחי שלקה בו שלושה שבועות קודם לכן. הותיר אחריו אישה וילדה אחת.

מפקד דגול לוחם אמיץ
סיים את שרותו כרמטכל .

שמוליק ארד

היה איש צוות מעולה אמיץ כתער וחד מחשבה.
עבר את כל המבצעים של הצנחנים סמכתי על שיפוטו ויכולת ההבחנה לסכנות .

האלוף (מיל') שמואל ארד ז"ל נולד בחיפה ב-1947.
שורת התפקידים אותם מילא האלוף במהלך שירותו הצבאי:

1967: התגייס לצה"ל לחטיבת הצנחנים. במלחמת ששת הימים היה מפקד מחלקה בגדוד צנחנים ונלחם במדבר סיני וברמת הגולן. לאחר המלחמה נתמנה למפקד פלוגה ושירת בחזית התעלה במלחמת ההתשה.
1973: סגן מפקד גדוד צנחנים סדיר. במהלך מלחמת יום הכיפורים קיבל פיקוד על כוח עצמאי, אשר נלחם בקרב על החווה הסינית וחצה את תעלת סואץ יחד עם אוגדתו של האלוף דאז, אריאל שרון.
1974: הועלה לדרגת סא"ל, כמפקד גדוד "צפע" של הצנחנים, והשתתף במבצעים אנטבה וליטני.
1980: הועלה לדרגת אל"מ ומונה למפקד חטיבת חי"ר מובחרת.
1981: מונה למפקד בית הספר לקצינים של צה"ל. באותה שנה נלחם בחזית הסורית ונגד המחבלים במלחמת לבנון כמפקד חטיבה מובחרת בגזרה המזרחית והשתתף בקרבות על כיבוש בירות. לקראת תום מלחמה זו נתמנה למפקד חטיבת הצנחנים הסדירה, תפקיד בו שימש במשך רוב שהות החטיבה בלבנון.
1984: השתלם בלוחמת שריון, הועלה לדרגת תא"ל ומונה למפקד אוגדת הצנחנים.
1986: נתמנה לקצין צנחנים וחי"ר ראשי. בתפקיד זה היה אחראי על הכוחות המיוחדים בצה"ל ועל נושאי תורת הלחימה נגד טרור.
1989: מונה שמואל ארד למפקד אוגדה משוריינת.
1991: ראש חטיבת המבצעים של צה"ל.
1994 הועלה לדרגת אלוף ונתמנה למפקד פיקוד העורף.
בשנים 1997 עד 2002 שימש כמנכ"ל התאחדות הקבלנים והבונים בישראל. היה חבר בוועדת המילואים העליונה של ממשלת ישראל, חבר בדירקטוריון אל על, דירקטוריון רפאל ובתחום העסקי במגזר הפרטי. האלוף ארד הינו בוגר המכללה לפיקוד ומטה, בוגר קורס מפקדי אוגדות בצה"ל וכן בוגר המכללה של הצבא הבריטי לפיקוד ומטה, בקמברלי. האלוף ארד בעל תואר בוגר בהיסטוריה מטעם אוניברסיטת תל אביב.
ב 22/11/2003 נפטר בטרם עת האלוף במיל. שמואל ארד. יהי זכרו ברוך.

בימים הקרובים אעביר למשפחתו ולאשתו שלומית את סכין הקרב בהתערבות צבאית שקימתי עימומי לפני חדירה לשטח מצרי עמוק.
ההתערבות היתה על סכין הקרב שעתה חוזרת אל משפחת ארד

עבר את כל המסלול הצבאי סיים בדרגת אלוף

כוכבי דוד

בן משולם ז"ל וימימה. נולד ביום ב' בתמוז תש"ט (29.6.1949) ברמת-גן. כשהיה רך בשנים, עברה המשפחה לרחובות. דוד למד בבית-הספר היסודי ע"ש שפרינצק שבמקום וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון המאוחד ברחובות, במגמה הריאלית. דודו היה תלמיד טוב-מאוד ועמד בכל הדרישות. הוא היה חבר נאמן, וחבריו הרבים חיבבוהו מאוד. בעת לימודיו היה חבר בגדנ"ע ונטל חלק בכל הפעולות: סיורים, מחנות, אימונים ועוד. הוא היה ספורטאי מחונן ונטל חלק בתחרויות-אתלטיקה רבות, אך תחביבו העיקרי היה בניית דגמי-מטוסים. דוד דאג ככל-יכולתו לאמו האלמנה ולאחיו שהיה קשור אליו ביותר.

דוד גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1967 והתנדב לחיל-הצנחנים. לאחר שסיים קורס-צניחה וקורס מ"כים חי"ר נשלח לקורס קציני-חי"ר והוחזר לחטיבת הצנחנים כמפקד-מחלקה. דוד מילא את כל המוטל עליו לשביעות רצונם של הממונים עליו, וכשהגיע מועד שחרורו מהצבא ביקשוהו להמשיך לשרת חודשים-מספר בתנאי-קבע. בתעודת-השחרור שלו נרשם: "ממושמע, חברותי, מילא תפקידו במסירות וביעילות".

באוקטובר 1970 שוחרר דודו מהשירות הסדיר. הוא נשא לאישה את חברתו יוספה והתחיל ללמוד בטכניון, בפקולטה להנדסה אוירונאוטית וסיים שם בהצלחה את הלימודים לתואר הראשון. במשך כל זמן הלימודים ובעת מלחמת יום-הכיפורים שירת דוד ביחידת-הצנחנים שלו ונשא בנטל המעמסה במלחמות על ביטחונה של ישראל.

בחודש ספטמבר 1975 חזר דודו והתגייס, כאיש-קבע לצה"ל. הוא הוצב לחטיבת-צנחנים, נשלח לקורס מ"פים חי"ר ולאחר שסיימו בהצלחה קיבל תחת פקודתו פלוגת טירוני- צנחנים. מפקדיו ציינו, בחוות-הדעת התקופתיות, כי "ראויה לציון גישתו המיוחדת והדוגמה האישית לחייליו;" "קצין נמרץ, בעל ידע מקצועי וכושר-ביצוע;" "מילא תפקידו ביעילות, מסור לעבודתו וביחסים טובים עם האנשים שבא אתם בקשרים;" חרוץ בעבודתו ומסוגל ליצור, תוך זמן קצר, קשר עם חיילים שלא הכירם מקודם ולעבוד אתם כמחלקה".

לאחר סיום קורס ארוך ומפרך, יצא סרן דוד בראש אנשיו לתרגיל המסכם וביום כ"ג באייר תשל"ז (10.5.1977) נספה, בעת מילוי תפקידו, באסון התרסקות המסוק בבקעת-הירדן ובו 54 חיילים.
אחד החילים שניצל בזכות דוד היה אהרוני שקיבל פקודה מדוד לרדת מההליקופטר וכך ניצלו חייו
בעקבות ארוע זה עוסק אהרוני בצפונות הגורל והנפש עד היום
2010 .
הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית שבבית-העלמין ברחובות. השאיר אחריו אישה ובן, אם, אח ושתי אחיות.
באותו מסוק ישב אחיה של אתי אהרוני ודוד הוריד אותו כחייל עודף ובכך הציל את חייו.
הציע לי שנלך ללימודים ביחד לטכניון - אמרתי לו שנחשבו על כך
והמשכתי לימודי תואר ראשון בארצות הברית.

במכתב-תנחומים למשפחה השכולה ציין מפקדו כי "חיילי הגדוד, חבריו ומפקדיו ימשיכו ללכת בדרך שהורה לנו - דרך ההתנדבות, האומץ וההקרבה - כדי לבצר את ביטחון העם למעננו ולמען כל עם-ישראל".

בסיום שאל אותי כוכבי האם נלך ללימודים בטכניון - עניתי לו שנחשוב על כך
אני המשכתי בלימודים בחו"ל להתאורר וכוכבי המשיך את לימודין בארץ סיים בהצלחה הנדסת אוירונאוטיקה בטכניון בחיפה

דן סממה

כתה ועיתונאי הלכתי עימו כברת דרך בתכנון ובניה של ביתו בהר אדר .
למרות שהיה לו אופי מתפרץ הבליג ושתק לידי במובנים של החומר והבניה.
הסתלק מהעולם הזה בגיל צעיר יחסית .

|