אהובה פייר ז

אחותי היקרה והיחידה זכרונה לברכה.

על נושא "הכניסיני תחת כנפך" נעשית תערוכה המוקדשת לזכרה .
התערוכה תציג את המאבק היהודים לשרוד את התופת בנאצים ושותפיהם הרבים.
אהובה נולדה בפולין בתחילת מלחמת העולם השניה בשנת 1940 להורי יוסף ומאשה שרף ז"ל.
היא נולדה בכפר חקלאי והמלחמה הארורה תפסה את הורי ואת אהובה (lodzia)במרדף של חיים ומוות כל יום כל שעה וכל שניה.
היא היתה בת כמה חודשים לבושה כותנת דקת אריג שעדיין שמורה אצלי, בכפור של מינוס 40 מעלות צלזיוס רטובה ובעיקר כבר כתינוקת היה עליה להבין לא לצרוח ולהיות חסרת קול - פן יזהו אותה ואת הוריה הגרמנים ימח שמם לעדי עד עולם ומשתפי פעולתם.
אבי - יוסף שרף זכרונו לברכה הבין שכדי לשרוד את התופת הזו הוא חייב לפצל כוחות ולהחביא את אהובה אחותי ואת אימי מאשה שרף זכרונה לברכה במקמות מסתור וכדי לעשות את המלאכה הזו על הצד הטוב הבין שצריך הוא להצטרף אל המחתרת של הפרטיזנים הפולנים.
לשם כך שוא השיג זהות נוצרית ממשפחה נוצרית - משפחת לבנדובסקי ויצר לו זהות של פולני נוצרי שמצטרף אל המחתרת.
חזותו הבהירה ועיניו הכחולות לא הזכירו דמות של יהודי והדבר הקל על בניית דמות שאולה כנוצרי.הצעד הזה היה חשוב וקריטי כי גם האוכלוסיה הפולנית שנאה יהודים ורצחה אותם במקביל לנאצים.
במספר מקרים בשינה משותפת עם הפרטיזנים הפולניים הוא דיבר בשנתו בשפת האידיש וכל פעם שאלו אותו הפרטיזנים באיזה שפה הוא דובר בשנתו,הוא ענה שהוא דובר גרמנית ולמזלו האמינו לו הפרטיזנים שאכן דיבר אמת איתם.
כאשר היה חשש שגילו את אחותי ז"ל ואת אימי ז"ל באזור כיהודים
מייד הצליח לקבל על כך דווח והחביא אותם במקום אחר.
היו תקופות של מספר חודשים שלא ראה אותם שכן היה עסוק בפעילות המחתרת הפרטיזנית - דברים אלו יצרו מתח עצום אצל אימי ז"ל שדאגה לשלומו ולחייו.
באחד המקרים הגיע להביא להם מזון והפרטיזנים המתינו לו עם כרכרה של 2 סוסים.
אימי הפצירה בו שישאר עם אחותי וילון את הלילה במקום המחבוא כי הרגישה שמשהו עומד לקרות,הפצירה בו שהפרטיזנים יסעו בלעדיו והוא יצטרף אליהם מחר.
אכן כך שיכנעה אותו והפרטיזנים עזבו בלילה והשאירו אותו במחבוא.
בבוקר מצאו אותם ירויים בראשם במארב שעשו האוקראינים עם הגרמנים - מאז אבי נדר נדר שהוא ידאג ויטפל באימי ובאחותי עד סוף חייו ולא משנה מה יקרה נדר שהצילה אותו במעשה המארב שחוסל.
ולא משנה מה היו הויכוחים בניהם בחלוף השנים שמר את הנדר הזה עימו עמוק בתוכו.

אבי הצליח לשמור על קשר עם אהובה אחותי ומאשה אימי ככל שהתאפשר לו ולהביא מצרכי מזון בהיותו חמוש ובעל יכולת תנועה מאובטחת יותר.
הרקע הצבאי כלוחם בחיל הרגלים הפולני וכישורי צבא טובים איפשרו לו להתקדם בדרג הפרטיזנים ולרכוש אמון של הלוחמים ביכולת צבאית טובה.היה ידוע כצלף צעולה תכונתה שירשתי ממנו גם אני בשרותי בצבא.
אבי התקדם ומונה על ידי קצין צבא ששירת בצבא הפולני
ומינה אותו בדרגת מ"פ אחראי על 200 פרטיזנים פולנים שונאי יהודים.
במינוי זה אבי הצליח להגיע אל משפחתו ולשחררם במצבים של הגטו ושל האקציות השונות.
כל אותה תקופה אהובה ואימי מועברים ממקום אחד למסתור אחר.
ממחנה למחנה מאקציה לאקציה עברו את ימי ושנות המלחמה שכל ילדותה נבנית על מנוסה טראומטית איומה וכל צליל הקטן ביותר היה על קצה אובדן חיים שבקושי החלו.
קשה לדמיין מה עבר על תינוקת שנולדה לתוך תופת השואה,דבר מחריד לחשוב עליו כנושא בפני עצמו.
שאלות קשות ניתן לשאול ואין עליהן אפילו קצה של תשובה.
גורל אכזר ואיום שאין שני לו עברה תינוקות שגדלה את מנוסת חיים.
באילו אפשר היה לתאר איך מרגישה תינוקת ופעוטה את הסובב אותה - האם ניתן לתאר מהו העולם שנחשף בפניה של בת כמה חודשים שיונקת מחלב אמה במנוסה תמידית בואדיות המוות של יערות רצח ואובדן.
אילו ניתן היה לאחוז במספר רגעים של אותה תקופה ולתאר מה מרגישה תינוקת קטנה בגשם ובכפור סוחף עם כותנת קטנה ואסופה אל חזה אימה,אילו היה לגעת באןתם רגעים מחרידים של מנוסה ושל התכוצות הלב פנימה.
כך עברו ימי מנוסה שהפכו לחודשים ושנים שכל שניה בתוכם כדור בפני עצמו.
פולין הינה מדינה קרה בחורף וגשומה ביותר - מרוץ אחר מסתור עם כותנות מעטות שאימי יכלה להשיג איננו בגדר יכולת אנושית לעבור חורפים של מינוס 30 מעלותועם רוח הטמפרטורות יכולות להגיע למינוס 50 .
אבי ז"ל סידר את הניירת "השאולה"- ניירת של זהות בדויה- שאפשרה להם להתחבא כגויים במספר מקומות,זה הקל במקצת על סביבת הבריחה אבל עדיין הכירו אותם אנשים בסביבה כיהודים ולכן היו חיבים לנדוד הרחק מסביבה מוכרת וכביכול אוהדת.
לפעמים הם התחבאו עם אנשים שהכירו ואז אהובה הפעוטה בכתה והציעו לאימי להרגה שפן יתגלו מבכי לילי של רעב וצמא.
אימי נאלצה לברוח מאלו שאיימו להורגה ורוב נדודיה עשתה לבד עם אחותי הפעוטה.
אין לי מושג איך אבי ז"ל הצליח בכל פרק זמן למצוא אותה במקום אחר כי מעולם לא שוחחתי עימו על נקודות כואבות אלו.
אבל הבנתי שהיה בינהם סידור של תקשורת מוסכם כי אחרת לא היה הדבר מתאפשר להפגש ולהעביר מזון וצרכים אחרים.
את ימי הכפור עשו אהובה ואימי באסמים, במנוסה בשדות וביערות הקפואים של פולין .
כושר האילתור שניחן בהם אבי למרות שלא היה איש טכני אפשר לו בחירות שהצילו את אחותי אימי ואותו.
הוא הצליח בקור הרוח שלו וחוש ההסתגלות הפרטיזני ליצור סביבה שתאפשר להם לעבור את התופת יום יום שעה שעה ודקה דקה.

2 הגרמנים.

כאשה נאה אימי הלכה לאסוף מזון מאחת הנקודות בכפר ובעוברה נתקלה בשני גרמנים במדים הליכתם בצד השני של הרחוב משכה היא את תשומת לבם ואחד הגרמנים הודיע לחברו בגרמנית שאימי הבינה די טוב ואמר" היא לא נוצריה היא יהודיה וניגש אליה והחל להכותה בתסירות ובמכות יד חזקות וכואבות.
הגרמני השני ניסה למנוע מהגרמני להכותה אבל זה במשיך ןהכותה בראשה ובשאר חלקי גופה תוך כדי שהוא מקלל את היהודים .
לבסוף הגרמני השני הצליח לשכנעו שיתכן ואין היא יהודיה כי יש בה קוים אירופאים עזב החייל המכה את אימי לדרכה.
היא הצליחה בכוחות דלים להתאושש קמה וניגשה לאסוף את המזון שהוחבא בנקודה ברחוב והמשיכה לנקודת המחבוא שבה המתינה אהובה בשקט ולבד.
ממכות אלו נשארה אימי ז"ל חרשת באוזניה כמעט עד סוף ימיה.

לקראת סוף המלחמה מצא אבי כפרטיזן משפחה של אחד הפרטיזנים שהיו עימו במחתרת ואיפשר להם לגור כי הבין שהגרמנים נוחלים תבוסה מהרוסים.
הם המשיכו לחיות שם בזהות מוסתרת כנוצרים ורק בעליה לארץ ממש הודיעו על זהותם האמיתית.
בפולין אהובה גדלה וחונכה במשטר קומוניסטי כמעט סיימה תיכון אך לקראת סוף התיכון ראש ממשלת פולין גומולקה איפשר יציאתם של 800,000 יהודי פולין ששרדו את השואה הראשונה והשניה.
המשפחה הגיעה לארף ושוכנה במעברה בשיכון ה בבאר-שבע.
אהובה נכנסה לאולפן לעברית בקיבוץ געש בשפלה והחלה את לימודי העברית ,תוך כדי שהות בקיבוץ פגשה את בעלה לעתיד יורק שגם הוא עצמו שרד את השואה בבריחה ממקום למקום וגם הוא איבד את רוב משפחתו להוציא אחות - דורקה,3 אחים יאנק,אדם וחיים שכולם נפטרו בינתיים.
לאחר הכרות קצרה התחתנה אהובה עם יורק ועברו להתגורר בנתניה ורכשו דירה קטנה ברחוב דיזנגוף 34.
היא היתה בחורה יפה וזכתה בתחרות היופי של אזור השרון בשמלה שעיצבה ותפרה אימי ז"ל שהיתה מוכשרת בתחומי העשיה .
בתוך פרק זמן של שנה נולד בנם הראשון צביקה לאחר מכן היה תינוק שחלה במחלת הטיזקס ונפתר לאחר 6 חודשים.
ולאחרין מספר שנים יותר מאוחר נולד אילן בשנת 1968 .
היא בחרה בחיים מלאים ולא נתנה לתקופה של ילדותה להפריע לה על פני השטח.
מתחת לשטח ניכרו המאבקים והשאלות הרבות שהיא שאלה רק את עצמה - מעולם ולא לרגע קט שוחחה על ילדותה ועל הדרך שעברה את השואה לא איתי ולא עם זרים.היה זה נסיון הדחקה כלפי חוץ בלבד שהכל נפלא וזוהר אך בתוכה נצרה את הילדות האבודה שעיצבה את חייה,היא במידה מסוימת ברחה מעצמה ומהסובבים אותה
בנושא השואה לא רצתה להעלות את הימים הללו כאילו קברה אותם בתוך עצמה שלא תזכר בתופת הנוראה מכל.
יתכן שאף לא רצתה לראות את ההורין ואותי למען שלא יעלו דברים על השטח כך הבנתי אותה וכך הוטב לה - פחות לשוחח על כך פחות לראות את השותפים לגורל וכך הבעיה "כאילו לא קיימת"
היה טבו כל הנושא הזה איתי עם ההורים ועם בניה ובני המשפחה האחרים- ולא שמץ של רמיזה או הרהור פומבי- היא שמרה את סודה ואת הרגשותיה לעצמה.
היא בחרה למצות את החיים עד תום - בעסקים היא פעלה באומץ וטיילה ונסעה וארגנה מפגשי משפחה סייעה ליורק לנהל את העסקים,יצאה לארועי תרבות ולמסעות בחו"ל.
סידרה לבנים את הדרך להתבססות בכל הקשור לסידור הבתים שלהם,קניות וסיוע בכל שצריך למשפחות החדשות של בניה.
איתי היא שמרה על הערכה שקטה כדי שחס לא יתפרצו רגשותיה מעבר למה שאולי כינתה "לא לשלוט במצב".
ארגנה את הבר מצוה של צביקה,ארגנה את הבר מצוה של אילן,ארגנה את החתונה של צביקה והביאה את הרב לאו לתת את החופה והברכות,הוציאה את יורק לטיולים ולארועי שמחה ותרבות רבים.
יורק עבד קשה ועבר לא מעט תהפוכות בעסקים שלעיטים האיבו על עוצמת התקדמותה בנתיב עוצמת חייה.
עברה את הקיצוני ממה שילדותה לא עברה - בחרה בעוצמת החיים במלוא הדרך.
עזרה לכולם - להורי המתבגרים,לחברים שנקלעו לצרה
בעיקר טיפחה את ילדיה ודאגה לכל מחסורם גם שכבר היו אבות לבנים - דאגה שהנשים שלהם ישארו בבית ויגדלו את הילדים וזה אכן מתרחש עד היום.
ולא רצתה שיעזרו לה כי האמינה בתנופת החיים שלה במלוא הכח.
אותה ילדות נעלמת של שואה שספגה ולקחה ממנה את הילדות.
אותה מאכולת אנוש שקטפה ממנה את עוצמות בראשית.
רק מבטים ששקראתי אותם רק שקט המבט הסגיר את המחסור האדיר של תקופה שנמחקה על ידי שואה ארורה בכפור דוקר ומאיים.
מבטים של מחסור חום ואהבה שנלקחו ממנה בילדות שנספגה ממנה בכוח הנאצים והפולנים שרדפו את ילדותה אל עמקי הצינה.
את ביכיה עשתה לבד בתוכה עמוק פנימה.
את תהפוכות הנפש לא חילקה מעולם עם אחרים מתוך בחירתה .
אך לא יכלה להסתיר את נוקשותה הספרטנית כמעט בכל מעשיה ואת אומץ ליבה בתהפוכות החיים.
היו לה חברים וחברות בכל הקשת החברתית,אהבו אותה ואת דרכה.
פחות העברנו זמן איכות ביחד אולי מהחשש לשוחח על הדבר הנורא מכל - ילדותה בשואה,יתכן גם פער הגילים של 8 שנים ביני לבינה - היתה מבוגרת ממני בתקופת החיים שלנו בבית בפולין.
אבל בטחנו האחד בשני ללא מילים וללא הסברים מיותרים.
כאשר היתה צריכה משהו היא לא פנתה אלי אני כבר ידעתי במה מדובר ועשיתי את שצריך היה.
כנל הפוך היא קראה את מחשבותי באותה הדרך.
יורק - יהודה שמו העיברי בעלה היה שקט יותר ופחות רועש מדרכה והיא זו שהכתיבה את המסלול והקצב בתוך משפחתה.
היו ימים קשים שעברה גם בארץ - היא הוכנסה לפנימיית קיבוץ געש בעל כורחה והיא בקושי בת 16 פחות או יותר ללא ידיעת השפה העברית ללא ידיעת התרבות הישראלית ונאלצה לספוג מייד שידוך לגבר המבוגר ממנה בלפחות 12 שנה שגם הוא ניצול שואה שהחל את דרכו כנהג משאית במחצבות שיותר מאוחר קנה אותם בתקופה של עוני בארץ.
כאשר יורק עבר ארוע מוחי קשה - התקשרה אלי בבכי מאופק והודיע לי שיורק בבית חולים.
נסעתי מייד אליה וראיתי את עומק ראייתה קצר ובוהה.
הבנתי שהפגיעה ביורק ובה הינם עמוקים.
מאותו רגע הבנתי שהתחולל בה שינוי קיצוני של חרדות ושל שאלות מה יהיה.
עד לאותו רגע שיורק החזיק את המחצבות היא הרגישה כציפור בחוץ וחופשיה .
מרגע שהוא התמוטט בגופו גם ציפור הנפש שלה קרסה.
המחצבה עברה לניהול הבנים וזה גרם לה למחסום בחופש חייה.
העובדה שאין לה יותר השפעה על המתרחש קיצרה את חייה .
הטיפול בבעל חסר חיים הטריפה את דעתה.
ניסתי לשוחח עימה שתתחבר אל הנסיבות בצורה יותר מובנת ויש עוד נכדים ויש הורים.הא לא היתה מוכנה להשלים עם גזר הגורל שפגע כה חזק במשפחה.
בתוך פרק זמן קצר חלתה במחלה קשה כתוצאה מחופש פעולה שלה כציפור חופשיה ונפטרה בפרק זמן קצר בהיותה בת 58 בלבד.
כמה שהסביבה האנושית התאכזרה אליה - הסביבה האנושית המשפחתית לא הבינה את צרכיה ולא קלטה את המחיר על כך.
אהובה נפטרה בשנת 1998 והיום 28.1.2010 בשעה 13:30 ביקרנו את קיברה בבית העלמין שכון ותיקים בנתניה שם היא נחה מימיה הקשים כבר כמעט עברו 12 שנים בלעדיה פה.
זו היתה דרכה וכה מהר נגמרה דרך של שואה מעורבת עם גורל החיים.