קרב תל חי - זאב שרף ז

קרב תל חי - זאב שרף ז







מודעה בעיתון יהודי באידיש הארצות הברית הקוראת לגיוס יהודים אל הגדודים האמריקאים במלחמת העולם ה הראשונה
גיוס זה משך אליו גם את זאב שרף שראה בכך המשך להרפתקאה שלו לשחרור ארץ ישראל מכיבוש זר.

זאב שרף ז"ל - איש משפחה



החיילים האלמונים

זאב שרף wolf

זאב איש משפחה מצד סבי זיכרונו לברכה שסיפר את קורות מעשיו של זאב שרף wolf ליוסף שרף ז"ל - אבי שלי.
מקורת הסיפור שזאב(ולולה) היה הרפתקן בהיותו ילד והיה מופנם ושקט ביותר.
הוא החל את ההרפקאות בגיל צעיר מאוד - בגיל 7 שנים הלך רגלית במחוזות הגדולים של פולין ונדד על פני מאות קילומטרים לבדו - כאשר תמיד חיפשו אותו במקומות משונים כמו ביערות ובנהרות שבהם בילה את מרבית זמנו.
הוא החליט בגיל 16 בקרוב לעלות על אוניה שהפליגה לקנדה ולארצות הברית והוא שמר על קשר מכתבים בודדים שנשלחו לפוליו.
בהם תיאר את הקורה עימו בקצרה.
הרבה לא סיפר- רק ששלומו טוב.
באחד המכתבים תאר את רצונו להגיע לארץ ישראל ויש בכונתו לעשות זאות בקרוב.
הזדמנות התרחשה עימו והתגייס לצבא של גדוד 39 שהגיע לפלשתינה לפעילות צבאית.
זאב כתב מספר מכתבים קצרים אל המשפחה בפולין שאכן מימש את רוצונו והגיע עם הצבא לישראל.
כאשר סיים הגדוד את משימתו חיפש זאב את עצמו בתוך החיים בארץ ונודע לו על תיגבור לוחמים בצפון ובא לעזור לכח תל- חי בראשות יוסף טרומלדור.
על תקופת שהותו כתב שם מכתב בודד שהוא נמצא בהתישבות חקלאית בחבל הצפוני והקשר עימו נותק עד לנפילת תל חי ושם הוא מוצא את מותו בגיל 25 או 26.
ניסיתי למצוא משהו כתוב אודותיו אך עד כה לא נמצא דבר כתוב פרט לעדויות של הלוחמים בתל חי שהיה מאוד שקט ומופנם במעשיו.
גל העד של תל חי שהוקם היא המצבה היחידה לציון שהותו ומותו בקרב שבו נפגע מירי על החדר בקומה השניה .
הגיבורים העלומים שלנו הם אותם אלמונים שלא שמענו עליהם ולא ראינו אותם - אלו הם הגיבורים האמיתיים של תקומת עמנו שחירפו את נפשם בגיל כה צעיר ונתינה לא מסויגת.

יחי זכרו ברוך




‏31/03/2010

D:תל חומר לתלמידים יום הקרב תיאור מקוצר.doc
יום הקרב תאור מקוצר


אירועי תר"פ בגליל העליון היו חלק מהמאבק על קביעת גבולות חדשים לאחר מלחמת העולם הראשונה. בסתיו 1919 פרצה מלחמה על השליטה באזור בין צבא ערבי שנעזר באוכלוסייה מוסלמית לבין צבא צרפתי שנעזר בנוצרים.
[ארבעת] היישובים היהודיים [בצפון הגליל העליון] שבחרו בנייטרליות סבלו מהתקפות שודדים. בדצמבר נהרג מיריות לחצר שניאור שפושניק, מצב הביטחון המשיך להתדרדר, אנשי היישובים חשו מנותקים וזנוחים. בשישה בפברואר נהרג אהרון שר בהתנפלות על חורשים בשדות תל חי , בתשעה בפברואר מסר השומר יגאל, מפי ידיד בחלסה, שהערבים החליטו להשמיד ולהחריב את היישובים היהודיים. כמחצית מאנשי תל חי עזבו, הנותרים נערכו להתקפה ערבית ותבעו תגבורת.
מה בדיוק גרם להתנגשות של י"א באדר לא נדע, כשם שלא נדע בוודאות מה היו כוונות הערבים באותו יום. ידוע וברור שהערבים ביקשו להשתלט על האזור ושאנשי תל חי בחרו להישאר ולהגן.
היה זה יום יפה בעיצומו של חורף גשום וקר בחלסה וסביבתה הורגשה תכונה בלתי רגילה. הלל לנדסמן, שהוצב בתצפית, ראה ערבים רבים עולים לכיוון תל חי וירה באוויר. פנחס שניאורסון, איש "השומר", שרעה את הפרות של כפר גלעדי בקרבת מקום, כינס אותן אל החצר. הערבים – שמספרם הוערך במאות – התגודדו ליד הכניסות לבניין. היו אלה בדווים חמושים מחלסה וקצינים מצבא פייסל שכונו בפי אנשי תל חי "האופיצרים". המגינים התייצבו בעמדותיהם ליד החלונות ורוביהם דרוכים לירי.
טרומפלדור שהיה בכפר גלעדי [סבר תחילה שיורים בחלסה , כשנודע לו שהיריות בתל חי] אסף תשעה אנשים ומיהר לרדת לחצר.
על-פי עדויות, ערבים הוכנסו לחדר האוכל עוד לפני בואו של טרומפלדור; יתכן שהוכנסו על-ידי שניאורסון, שמצדו טען שטרומפלדור הכניסם כי "לא ידע את המנטליות של הערבים". העיד [אברהם] טורגבצקי[אבידן]: "לפני שטרומפלדור בא מכפר גלעדי לתל חי, נכנסו שני בדווים שני אופיצרים של צבא פייסל בפנים לראות אם אין שם צרפתים."
טרומפלדור והתשעה נכנסו לבניין ומיהרו לתפוס את עמדותיהם [ללא היתקלות עם הערבים שצבאו על החצר]. אז הגיע אל המקום כאמל אל חוסיין, המנהיג הצעיר של הבדווים בחלסה, ועמו מלווים חמושים ברובים אקדחים ורימוני יד. כאמל ביקש מטרומפלדור להיכנס פנימה כדי לערוך חיפוש אחר צרפתים. על-פי עדות ישעיהו דרז'נר, "היות שזו לא הפעם הראשונה שהם באים בדרישות כאלו, הרשו להם גם הפעם להתבונן בחדרים". על-פי עדות נתן ז'ולטי (זהבי), חסם תחילה טרומפלדור בגופו את פתח חדר האוכל. אולם לכאמל ובני לווייתו, שכדברי ז'ולטי "היו מתארחים אצלנו ולעתים היינו מתארחים אצלם", התיר את הכניסה.
החיפוש החל בחדרי המגורים, בהמשך פנו כאמל וארבעה מאנשיו, מלווים בטרומפלדור ובנימין מונטר, לחדר העלייה. כאן נמצאו באותה עת שרה צ'יזיק, דבורה דרכלר, [יצחק] קנייבסקי, זאב [(וולף)] שרף ו[זלמן] בלחובסקי, שהופקד על רובה מדוכה צרפתי וצריך היה לשמש כחובש. טרומפלדור שלח את בלחובסקי אשר הבין ערבית לחדר הצפוני-מזרחי כדי שיאזין לערבים שבחוץ. הרובה הועבר למונטר ותיק העזרה הראשונה נותר בחדר העלייה. לגרסת נקדימון רוגל, טרומפלדור לא חשש ביותר מן החיפוש בחדר העלייה אך הוטרד מן המתיחות ליד החלונות הצפוניים. משום כך ירד במהירות לפתח חדר האוכל, כאשר הוא שולח את משה'לה אליוביץ', למעלה לשמש כמתורגמן. משה'לה לא הספיק לבצע את ההוראה.

קריינות ג':
ז'ולטי, שהתלווה לחיפוש, העיד: "ידעתי ערבית, אמרתי לטרומפלדור שהם זוממים לפרק את נשקנו. ירדנו. אמר לי: "תודיע שעוד מעט אתן פקודת אש." " על-פי עדויות הנוכחים במקום, הם החלו לירות רק לאחר ששמעו את הירייה שירה טרומפלדור באוויר ואת פקודת האש שנתן. לדברי ישעיהו דרז'נר, פקד טרומפלדור לירות באוויר לאחר צעקתה של דבורה ולפני שנשמעה מלמעלה ירייה. על-פי עדות מאוחרת יותר, טען כאמל שהייתה זו פליטת כדור. קול הנפץ של רימון היד שנזרק בחדר העלייה כמעט לא נשמע למטה בגלל מטחי היריות.
עם המטחים הראשונים שנורו מן החלונות התרחקו הערבים, תפסו מחסות והשיבו באש. אחד מאנשי כאמל, שנותרו בחדר האוכל, הצליח להימלט מייד כשנפתחה האש. שניאורסון ירה בשניים נוספים[, הרג אחד מהם והאחר נפצע ונמלט].
ג'ק טוקר, שהוצב על מעין פיגום או סולם ליד [לחילופין: בעמדה מעל] החומה הדרומית, בצד השער, ירה ופגע באחד האופיצרים שעמדו במרפסת חדר העלייה אך מיד נפגע ונפל.
לאחר פקודת האש מיהר טרומפלדור לחצר ונפצע. כשיצא שנית נפגע שוב בבטנו ובידו ונותר שוכב בקרבת הקשתות. ז'ולטי, שניסה לחלץ אותו, נפצע בחזהו. יעקב יעקובזון פרץ ממחסה הקשתות וירה לכיוון מרפסת חדר העלייה. בחיפוי האש נגררו טרומפלדור וז'ולטי אל הבית, ואילו טוקר נותר מוטל בחוץ.
לאחר הפציעה עבר הפיקוד לשניאורסון. הערבים הלכודים בחדר העלייה היו מנותקים מן הכוחות שהתגודדו בחוץ, אך הם חלשו על החצר הפנימית ועל חדרי המגורים, ואף ירו לתוך חדר האוכל. נוכחותם חסמה גם את הגישה למחסן התחמושת הרזרבית.
ארבעה מהמגינים היו מבודדים באורווה והחליטו להשאיר כדור לכל אחד כדי לא ליפול חיים בידי הערבים. ביניהם [אברהם] טורגבצקי, שהחל לחצוב פרצה בקיר.
שניאורסון לא קיבל את עצת טרומפלדור לשבות את כאמל ואנשיו וניהל עמם מו"מ בצעקות מתוך מחסה הבית. לפי אחת העדויות צעק כאמל שהייתה כאן אי-הבנה והבטיח להשקיט את המתגודדים סביב החצר. לאחר שנכשלו ניסיונותיהם להיחלץ מחדר העלייה, ניצלו כאמל ואנשיו את הרגע שבו פסקו היריות לעברם, בשל יציאתו של אברהם בן יוסף מן האורווה לחצר, וברחו החוצה. אז, לאחר שלוש שעות שחילופי יריות, השתררה הפוגה.
טורגבצקי פרץ בינתיים את קיר האורווה והצליח לחבור למגינים בחדר הצפון מערבי.
בזמן ההפוגה הוכנס טוקר הגוסס פנימה והערבים פינו את פצועיהם. בלחובסקי ניגש לעלייה להביא את תיק העזרה הראשונה וגילה את חמשת המגינים בערימה אחת, מכוסים בשמיכה ספוגת דם. הוא רץ לספר לשניאורסון שהורה לו לשמור את הדבר בסוד. כשהתחדש הקרב אזלו הכדורים. כדי להגיע לתחמושת במחסן נאלצו לפרוץ את הקיר בעזרת מכונת ירייה.
משה'לה אליוביץ', שנכנס פנימה והתחיל להעביר ארגזי כדורים, שמע לפתע מעליו גניחה של פצוע. כדי לחלץ את הפצוע שברו את התקרה. אז נודע לכולם האסון בחדר העלייה - שרה ,דבורה, מונטר ושרף נהרגו, רק קנייבסקי נפצע ונותר בחיים.
בזמן ההפוגה פינו הערבים את פצועיהם וטוקר הוכנס פנימה. הקרב התחדש. כדי לאפשר גישה לחדר התחמושת, שהכניסה אליו חייבה מעבר בחצר הפנימית החשופה לירי, נפרץ מעבר בין החדרים בעזרת מכונת ירייה. משה אליוביץ' עלה דרך הפרצה לחדר העלייה. אחר הצהריים יצאו שלושה לכפר גלעדי כדי להזעיק עזרה, אך התגלו ונסוגו. עם רדת החשיכה הגיעו מכפר גלעדי חמישה-עשר איש, ביניהם ד"ר גרי ואברהם הרצפלד. מחדר העלייה נשמעה גניחה. לעיניהם נגלו ההרוגים וחולץ קנייבסקי, שנחשב קודם למת.

קריינות ו':
עם רדת החשיכה הגיעו מכפר גלעדי חמישה-עשר איש, ובראשם ד"ר גרי ואברהם הרצפלד. ד"ר גרי שבדק את הפצועים העיד "את טרומפלדור בדקתי הראשון, הוא היה במצב חלש מאוד, חיוור, ושכלו איתו. הוא ביקש שיתקנו לו את התחבושת. היו לו שני פצעים גדולים בחלק העליון שבבטן ופצע קטן על ידו הימנית. חבשתי את פצעיו והרגעתיו. כאשר שאלתי לשלומו הוא ענה: "אין דבר, כדאי למות בעד הארץ". בשעת לילה מאוחרת כתב הרצפלד ביומנו שטרומפלדור אמר ללא כל אנחה: "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ ישראל."








שרף בא לארץ עם הגדוד ה – 39, הגדוד ה"אמריקאי". גם הוא עלה לגליל העליון בחבורתו של הרצפלד במסע רגלי מאיילת השחר דרך הרי נפתלי.
שרף חש זר בנוף ונוכרי. בחבורה של תל-חי כמעט אינו מכיר איש ואין איש הקורא לו בשמו הפרטי ולכן הכינוי הפרטי שלו "זאב בודד".
בבוקר י"א אדר השכים שרף לקום. רק שבועיים קודם לכן השתחרר מן הגדוד. מכוח ההרגל, גם בבוקר התגלח למשעי ואח"כ הרתיח תה וקיפל את שמכותיו בקפדנות. הוא הוצב בחדר העליון שם מצא את מותו.
ארבעה עשרה שנה יעברו, עד שהתגלה מה היה שמו הפרטי של החייל המשוחרר זאב וולף שרף, שנפל בתל-חי. תמונתו לא נמצאה עד היום הזה -אני מנסה לזהות אותו מספר שנים ועד כה לא הצלחתי לזהות תמונו.מסיפורי משפחה נודע שהוא עלה על אוניה בהיותו בן 17 מפולין והגיע לקנדה ומשם לארצות הברית ועבד בעבודות יעור ועצים וניסה את כוחו בחקלאות בארצות הברית כאשר הרקע ההרפתקני שלו לא נותן לו מנוח.
הוא כתב מספר מכתבים אל המשפחה בפולין ותאר את העובר עליו במישפטים בודדים וקצרים.
הקשר עימו נותק שהפליג עם הגדוד האמריקאי לארץ ישראל.

גדוד 39 של קלעי המלך
הגדוד ה-39 היה "הגדוד האמריקאי", רוב חייליו הגיע מקרב יהדות ארצות הברית, ומיעוטם מאנגליה. שורשים להקמתו קיימים ביוזמה של פנחס רוטנברג מ-1915 להקים יחידת צבא של יהודי ארצות הברית וקנדה. היהודים לא הסכימו באותה עת ליוזמתו אולם כאשר ארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם באפריל 1917 חל שינוי בעמדתם.

היוזמים העיקריים של הקמתו היו יצחק בן צבי ודוד בן-גוריון שגלו מהארץ בזמן המלחמה בפקודתו של ג'מאל פאשה. 5,000 מתנדבים (לא כולם הספיקו להגיע לארץ ישראל) הרכיבו את הגדוד שפעל תחת פיקוד בריטי. מפקד הגדוד היה הקולונל אליעזר מרגולין. היה בו גרעין מגובש של אנשי " החלוץ" ו"פועלי ציון", כלומר בניגוד לגדוד ה-38 הבריטי מרבית אנשיו היו ציונים. ב-1918 נשלחו חיילי הגדוד לארץ ישראל, לשם הגיע באותו זמן הגדוד ה-38.

כמחצית מאנשיו השתתפה במערכות הלחימה בעמק הירדן ובשומרון בתקופה שבה נכח בה גם הגדוד ה-38. לאחר שנכבש גשר אום-שורט, עברה מחצית הגדוד באזור יריחו אל הגלעד וכבשה את א-סאלט. חלק מאנשי הגדוד הגיעו לארץ רק בתום המלחמה


שלושה שבועות בהגנת תל-חי במחיצתו של יוסף טרומפלדור



מאת: שאול אביגור (מאירוב)



מערכות, ע"ד תמוז התשי"ב – יולי 1952


הודפס בשנית בגיליון 359 יובל למדינת ישראל, סיוון תשנ"ח

ערך יוסי בלום הלוי



א. חורף תר"פ (1920) בקבוצת כינרת, עז וגשום. לא הכרתי את טרומפלדור אישית לפני הגיעי לתל חי, אך רבות שמעתי על עברו בפורט-ארתור, בדגניה, כגדוד נהגי הפרדות מגליפולי, ב"החלוץ" הרוסי ובארגון ההגנה העצמית ברוסיה בתקופת התוהו ובוהו של חילוף המשטרים. ידעתי שהגיע לפני זמן קצר ארצה (בסוף תשרי תר"פ - סוף אוקטובר 1919) כדי לדרבן את הגשמת תוכניותיו הנרחבות והנועזות עלייה רבתי של אנשי "החלוץ" הרוסי ויישובם בארץ. בעיתונות הפועלים ("קונטרס" ו"הפועל הצעיר") נתפרסמה בסוף כסלו ובראשית טבת תר"פ קריאתו לאיחוד הציבורי הפועלי, ציבור חלוצי זה היה משוסע אז לשתי מפלגות יריבות (אחדות העבודה והפועל הצעיר), והיחסים ביניהן - ואף היחסים האישיים בין חברי שתי המפלגות - החריפו עד מאוד, לאחר שניסיון האיחוד הכולל של פועלי ארץ-ישראל נכשל מלל עמדתו הסרבנית של הפועל הצעיר. הקול הקורא של טרומפלדור הטיל סערה ומשהו מבוכה. אני הייתי מחסידיו הקנאים של רעיון "אחדות העבודה" כנתינתו הראשונה: איחוד כולל של כל ציבור פועלי ארץ ישראל, מסירת כל הסמכות המדינית, הכלכלית היישובית והתרבותית של ציבור הפועלים לאיחוד הכולל. ולשמו - ביטול מפלגות הפועלים הקיימות. קריאתו של טרומפלדור חייבה נסיגה מסוימת מהתפיסה הקודמת, הקוסמת בשלמותה, ופשרה. לא קל היה לוותר על הרעיון בטוהרתו ובשלמותו. אך מאידך הייתה קריאתו התמימה והפשטנית, לכאורה, חדורה רצינות ומשקל מוסרי רב. הקריאה כללה בסיומה גם את הפסוקים הבאים: "נחוצה התאמצות מאוחדת של כל העובדים. כל רגע יקר - התאמצו נא על כן לצאת מתוך מעגל המפלגתיות. גשו נא איש לרעהו בשביל העבודה המשותפת בלב אחים פתוח לרווחה. עזרו להיכנס לעומדים על מפתן הארץ! הצילו אותם!" בקרב אנשי אחדות העבודה - ובייחוד בקרב צעיריה - נתקבל הקול הקורא ברגשות מעורבים ומשהו בחששנות. מלכתחילה לא היה אפוא יחסי לטרומפלדור יחס שלם ובלתי מסויג. טרומפלדור נשתקע במשא-ומתן עם מפלגות הפועלים על הקמת המוסדות המשותפים ובדין ודברים עם ועד הצירים על הגשמת תוכניות העלייה מרוסיה, אשר לשמן הקדים להגיע ארצה לפני חבריו ב"החלוץ", אותו זמן כבר כיהן מ' אוסישקין כראש ועד הצירים. חסר סבלנות היה טרומפלדור, הוא ישב על גחלים, אך המשא-ומתן נתמשך ונתמשך, בינתיים החלו מגיעות הידיעות הרעות מהגליל העליון, והמצב שם החמיר והלך. בכ' כסלו תר"פ (12.12.1919) בערב נהרג שניאור שפושניק בתל-חי. בטרומפלדור ניעור החייל ואיש ההגנה, והוא החליט לעלות "למעלה" כדי לבדוק את המצב ולבוא לעזרת יישובי הצפון. הוא קיווה שביקורו בגליל העליון לא יארך, והוא יחזור במהרה לתפקידו העיקרי, כי בכל נימי נשמתו היה קשור ל"בחורים שלו" או "הבחורים הטובים" (פי שקרא להם), לאנשי "החלוץ" הרוסי, אשר אהב ואשר הניחם במרחקי רוסיה, ומהם כבר היו בדרכם ארצה, בקרים ובקושטא. הן לזמן קצר בלבד עזב אותם ולפניהם עלה מיהר במטרה אחת ויחידה: להחיש בכל מאמצי כוחו את עלייתם ולהכין קליטתם והתיישבותם בארץ. בעלותו לתל-חי בראשית טבת תר"פ עבר טרומפלדור את דגניה וכינרת וראיתיו רגע קט על גזוזטרת הבית הגדול של חצר כינרת הישנה משוחח עם מישהו מ"הוותיקים". אני הצעיר לץ העזתי, כמובן, להתערב בשיחה, בעוברי במקרה ליד המשוחחים. אך ידעתי כי זהו.
ב. לתל-חי עליתי בעקבות נפילתו של חברי לקבוצה אהרן שר (נפל בי"ז שבט תר"פ - 6.2.1920 ). שישה היינו בחבורת העולים לתל-חי: ארבעה ותיקים ושני חלוצים מהעולים החדשים. מהוותיקים זכורים לי שלישה, חיים כהנא, חבר קבוצת כינרת, אלקנה ויינשטיין, אז חייל בגדור העברי ואני. את הרביעי איני זוכר, הגענו בעגלה מטבריה לאיילת-השחר, ששכנה אז בנקודתה הישנה, עם ערוב יום. הימים גשומים וקרים. לנו לילה אחד ונחנו משהו, סעדנו בחדר האוכל הצר של איילת (הקבוצה כולה מנתה אז כ-20 חברים וחברות) והחלטנו לצאת בשעות אחר הצהריים המאוחרות צפונה ולעלות בלתי מזוינים, התפקיד היה להגיע, ויהי מה, כתגבורת למגינים, לא הייתה כל תקווה לקבוצה קטנה כשלנו לפרוץ דרכה בכוח דרך המוני הפלחים והבדווים המזוינים. לא היה אפוא כל היגיון להתגרות בהם מלחמה. בשעות הצהרים הגיעה מהצפון קבוצת חברים, שהערבים המתפרעים פשטו בדרך בגדיהם העליונים ואף שדדו מאחד מהם אקדח "מאוזר", והניחום להמשיך דרכם ערומים למחצה. המראה העלוב של החברים הרועדים מקור, המדוכאים ואף המבוישים לא עודד, אך עמדנו, כמובן, בהחלטתנו. תיכננו להגיע לאיזור המסוכן (מצפון למלאחה - בצפון ימת החולה) עם חושך ולחצותו בשעות הלילה מתוך תקווה (שאכן נתקיימה אחר כך) כי בליל חושך וקור יתעצלו הערבים להגיח מתחת שמיכותיהם החמות - גם אם יגלו אותנו נביחות הכלבים - וכך נוכל לחמוק ולהגיע בשלום לתל-חי. היחיד בינינו שעבר אי פעם בדרך זו היה חיים כהנא. הוא שימש לנו מורה דרך והוא שהסביר לנו כי עלינו להתקדם בעמק החולה למרגלות ההרים (הרי נפתלי) כשהם תמיד לשמאלנו. מרדכי לוויצקי (ובכינויו הערבי חווג'ה מוראד), מחברי איילת ואנשי "השומר", גבה קומה, משופם ושתקן, הוציאנו מחצר איילת והורה לנו את הדרך עד שחצינו את נחל החינדג' (נחל דישון). בינתיים ירד ערפל כבד, היום החשיך, ופתיתי שלג צפוף החלו יורדים. השלג כיסה את העמק ואת ההרים וטישטש את סימני דרך העפר (הכביש הגיע בימים ההם רק עד ראש-פינה). כוכב לא נראה מבעד לסדין הערפל. חיים כהנא הלך בראש ואנחנו אחריו בשורת עורף. כדי לא להתגלות גזרנו על העישון והדיבור בקול רם. אנחנו הוותיקים ובעלי הניסיון שתקנו, אך החלוצים השניים לא חדלו מגרגר, וכל מאמצינו להשתיקם אף בקרבת הכפרים עלו בתוהו. התקדמנו לאט. מתחת לשכבת השלג שחרק לכל מדרך כף-רגל היה בוץ, וההליכה הייתה קשה. כשנכנסנו לכפר בואזיה, הרימו הכלבים קול נביחה עזה. חששנו שהנביחה תוציא את תושבי הכפר מבתיהם ומאוהלי המחצלות שלהם, וסטינו מהדרך מזרחה, עד שהתחלנו שוקעים בבוץ עמוק, טובעני, ובקושי חזרנו לדרך ועברנו את הכפר בשלום, המשכנו דרכנו צפונה, הגענו לכפר חלצה (קרי חלסה, כיום קריית-שמונה) ונכנסנו בו כרי לחצותו מן הדרום אל הצפון. כאן אירעה תקלה, אם מחמת נביחות הכלבים או משוס שאיבדנו דרך סטינו הרחק מזרחה, ולפתע הבחנו (ואולי נכון לומר: חשנו) מבעד לחושך שההרים אינם לשמאלנו כי אם לימיננו. (לימים, לאחר שכבר שהינו משהו בתל-חי והתחלנו מתמצאים בסביבה, נתברר לנו כי למעשה היו אלה לא הרי נפתלי, כי אם הגבעות שעליהן שכן הכפר חוסיין יוסוף שממזרח לחלצה). פנינו איפוא לאחור ואיבדנו כל דרך. התחלנו סובבים בכפר סחור סחור עד שאפסו כוחותינו ורבצנו אין אונים בשלג. היחיד שלא אבד לו לחלוטין חוש התמצאותו היה חיים כהנא. לאחר מנוחה קלה, וכדי להתנער מן התנומה שהחלה עוצמת בכוח את עפעפינו, קמנו והתחלנו מגששים באפלה דרכנו צפונה. והנה הזדקרה לידינו קבוצת אקליפטוסים גבוהים (דומני שמספרם היה כשבעה) ליד המטע הזעיר עין א-זבור. חיים כהנא הבחין מייד במקום, ומשם פנינו מבלי תעות עוד במעלה המדרון לעבר חצר תל-חי. בסביבת החצר שרר שקט מוות, ומעטה שלג לבן עטה את הכול. חששנו פן יפגשונו ביריות ושרקנו שריקות קלות. אך איש לא ענה לעומתנו, עד שניגשנו לפתח החצר ממש, כאן פגשנו את אחד השומרים. הוא העלה אש במנורת הנפט הזעירה והמפויחת והעיר את טרומפלדור. התיישבנו על ספסלים ליד השולחנות שבחדר האוכל, מהחדרים הסמוכים החלו מגיחים חברים מיושנים שניעורו לקול הרעש. השעה הייתה בין 2 ל-3 אחרי חצות. דרכנו מאיילת ארכה כ-10 שעות ומעלה. בני תל-חי סבבונו והחלו ממטירים שאלות על הנעשה והנשמע בדרום. מנותקים היו, וזה כמה ימים לא קיבלו אפילו מכתבים מהדרום. שמחו ל"תגבורת" שהגיעה. שאלותיו של טרומפלדור היו ענייניות, כמעט יבשות, ללא גוון של רגשנות כלשהי. אנו עצמנו, העולים, היינו נרגשים קמעה וכמעט שנפגענו מיובש שאלותיו. אך פניו הגלויים והגדולים הביעו קורת רוח, הן היינו קבוצת התגבורת הראשונה שהגיעה מהדרום לאחר נפילת שר. עייפים עד מאוד סעדנו משהו, ובמהרה השכיבונו ונרדמנו.





ג. למחרת בבוקר קיבלנו נשק, חולקנו לעמדות ושולבנו בהגנת המקום. אני קיבלתי את המאוזר של שר ואת תיק כדוריו וכן, לפי בקשתי, רובה גרמני וחגורת כדורים. באותן השנים רגיל הייתי לרובה גרמני וביכרתיו על פני האנגלי. האחרון נראה משוס מה מסורבל במקצת. כל בנייני המגורים והמשק של תל-חי היו נתונים בחצר אחת מוקפת מלבן של חומות אבן. לאורך החומה הפונה צפונה - שישה חדרי מגורים; לאורך החומה המזרחית - הרפת; ולאורך המערבית - האורווה, באמצעיתה של החומה הדרומית היה קבוע שער עץ. מאחורי חדרי המגורים - לצד החצר פנימה - שורת סככות ובאמצעיתן מחסן, מעליו - כקומה שנייה - היה בנוי חדר מגורים נוסף, שקראנו לו "החדר העליון". - מדרגות עץ הוליכו מן החצר לחדר העליון. התחלנו מקיימים את חובות השמירה והעבודה המוטלים על כל חבר במקום. הכלכלה הייתה דלה ובלתי מסודרת, והתלבושת בלתי מספיקה. חסרנו שמיכות. החלונות חסרו זגוגיות, וקר היה - בייחוד בלילות. דרנו בצפיפות רבה, מיטה ליד מיטה, ופעמים שניים ואף שלושה במיטה, ובחדרים שרר אי סדר. המקום סבל ממחזור בלתי פוסק של חברים, אלה באים ואלה חוזרים לדרום, אם מחמת עייפות, אם מפני החובה לחזור לעבודתם, ואם מסיבות אחרות. התנודה הבלתי פוסקת הזאת נמשכה כל ימי ההגנה על תל-חי וכפר-גלעדי והטביעה חותם של ארעיות על כל סדרי החיים. ארגון הצד המשקי היה לקוי ביותר. מספר החברות היה מועט, וגם אלה התפרצו לתפקידי הגנה ממש. טרומפלדור לא חדל לתבוע בוא חברות נוספות, אך מהדרום שלחו רק מעטות. רק על השמירה ועל ענייני ההגנה האחרים הייתה הקפדה ניכרת, וידו האמונה של טרומפלדור ניכרה בכל אלה. מרותו בתחום זה הייתה בלתי מעורערת, ובין המגינים שררה משמעת טובה מרצון ומהכרה וללא כל הכרח להיזקק לגינוני משטר חיצוניים. איני זוכר מקרים של ערעור על הוראות או על סידורים שנקבעו. הרוח הייתה טובה, אם כי - כבכל חברה במצב כזה, ואף בחברה מובחרת - פרצו מפעם לפעם סערות קטנות של רוגזות וריבות מחמת העייפות והמתיחות המתמדת. וכבכל יחידה צבאית או חברה או קבוצה לא חסרו, כמובן, גם כאן רוטנים ורוגנים. אך אלה היו מיעוט מבוטל. יש - ובייחוד לאחר כמה ימי שקט - שהייתה משתררת רוח עליזה ומרוממת, ושירה מלוכדת ובריאה בקעה מחדר האוכל הצר. היינו מרבים לזמר את השירים הנפוצים בגדוד העברי ("על הרי ציון עליתי", "בשוב ה' את שיבת ציון* ועוד) או "אל יבנה הגליל", או שסילסלנו בדבקות כמה שירי אידיש נוגים, ובייחוד מעשה ב"שווארצע פארכישופטע אויגען" ("עיניים שחורות מכושפות"). החברים - ובייחוד הצעירים - הרבו להתלוצץ, ולא חסרו, כמובן, מעשי משובה ואף קונדסות. גוזמה היא לומר שרוחם של כל האנשים, ללא יוצא מהכלל, הייתה איתנה, ולא נראו בה גילויי התערערות במשך כל תקופת ההגנה הזכורה לי. היו גם היו כמה גילויים של רתיעה וחששנות ואף של התמוטטות עצבים ופחדנות. היו שעלו לצפון ואחר כך ירדו כעבור ימים מספר והפיצו ברבים סיפורי אימים, ובהם ניסו להצדיק את ירידתם. עודני רואה לנגד עיניי "בחור כהלכה", ותיק בארץ, דוש ערבית על בוריה, שפגשתיו טרם עלותי, והוא מתאר כשעיניו מבועתות את חבורות הבדווים יחפי הרגליים, עוטים פניהם בכאפיות ומשאירים רק סדקים דקים לעיניים, מזוינים ברובים ופצצות וחגורים חגורות כדורים שתי וערב, והם קלי רגליים, ומתרוצצים בכל האיזור המסוער כשדי שחת, ו"איש לא יוכל לעמוד בפניהם".


זכורני בבהירות מעשה בבחור אחר, רחב גרם, בעל מבנה גוף גיבורי, פועל ותיק ומפורסם, בקי בעברית וחובב ספרות, אך טיפוס טרגי ומתלבט, ואף הוא נשאו ליבו "לעלות למעלה", וירד כעבור ימים מספר ושידל והתרה בכל לשון בקבוצת העולים שמצאם באיילת, שלא יעלו לצפון, כי אין כל סיכוי להחזיק מעמד, וחבל על "קורבנות חינם". אחר כך שמעתי שראה חובה לעצמו לנסות בתעמולה בקרב פועלי הגליל נגד העלייה לעזרת המגינים בצפון, ורק הלך הרוח הכללי הוא שהשתיקהו, (אגב, סופו שנואש מהארץ, חזר לאחר פחדים והרפתקאות רבות לרוסיה, התחרט כעבור זמן וביקש דרך לחזור ארצה ואבד אי-שם במרחקי רוסיה). מקרים כאלה לא חסרו, כמובן, אך הם היו יוצאי דופן. הרוח הכללית הייתה איתנה וצעירה, והיו גילויים רבים של ששים אל קרב, ולאו דווקא מבין הצעירים ביותר והבלתי מנוסים. איני אומר שרובם של המגינים היו ששים אל קרב, אך הרוב המכריע מילא את חובת ההתגוננות בהכרת חובה דרוכה, עקשנית ונחרצת, מתוך שליטה עצמית, בנכונות לכול והשלמה עם הצפוי לכל לוחם בקרב. היו, כמובן, בין המגינים - בייחוד בין הצעירים ביותר והבלתי מנוסים - שהסכנה, שטרם טעמו טעמה האמיתי, שיעשעה את דמיונם ומשכה את ליבם. ומהם שנטו אף להתגנדר קמעה והעטו על עצמם לעת מצוא ולמרבה הרושם נוסף לנשקם הרגיל גם סכינים ופגיונות שבאו לידם. לא אוכל לומר, שהאנשים כולם חיו שעה שעה בהרגשת ערך המעשה אשר הם עושים, אך אין ספק כי רובם המכריע חשו ברור שכך עליהם לנהוג, או ליתר דיוק, כי הם לא יוכלו לנהוג אחרת. בימיכם הראשונים לבואי לתל-חי שרר בסביבה שקט מוחלט ומוזר. אף הד יריות בודדות לא נשמע. מעטה השלג נתקיים - אם אין זיכרוני מטעני - כשלושה ימים, ואולי הקור הוא שהחזיק את הערבים באוהליהם ובבתיהם פנימה, וכרגיל אחרי מספר ימי שקט החלה פושטת בקרב החברים הרגשת הרגעה משלה: "אה, מן הסתם לא יקרה עוד דבר". החלו דיונים על עבודות משק שיש לעשותן, והן ניתנו להיעשות בחבורה, אולי בסביבת החצר הקרובה; חשבו על כריית בור זבל, על עבודות סיקול וכד'. אגב, שקט המוות, שהשתרר לזמן מה בסביבה, עמד בניגוד מוחלט לידיעות שהסתננו אלינו ממקורות מוסמכים למדי, כי בראש המתמרדים הערבים בסביבה הועמד צורר יהודים מובהק (שהיה קצין בצבא התורכי), וכי ב"מועצת מלחמה" בראשותו הוחלט למחות את היישובים העבריים בגליל העליון, ויהי מה. טרומפלדור ניצל את ימי השקט לאימונם של המגינים בקליעות למטרה ובתרגילי שדה אלמנטריים: תפיסת מחסה, פיזור בשרשרת, כללי התקדמות תחת אש אויב וכוי, המדריכים היו בעיקר מקרב מי שהיו קצינים תורכיים לשעבר. (אלה מילאו בכלל תפקיד נכבד בהגנת הגליל העליון בימים ההם. האימון שקיבלו בבית- הספר התורכי הצבאי בהנהגת קצינים גרמניים היה קרבי, יעיל ותכליתי, ובהכשרתם הצבאית הם עלו על חיילים ואף על סמלים מהגדוד הארץ-ישראלי והאמריקני, שהיו מזדמנים לצפון מפקידה לפקידה). ימים מספר לאחר בואי לתל-חי הגיעה תגבורת נוספת בת תשעה אנשים (ובהם עוד שני חברים מקבוצת כינרת). במוצאי הכפר חלצה נורו עליהם כמה יריות שלא פגעו במקרה באיש, וזאת לאחר שמורה הדרך של הקבוצה סר בעוברו בכפר אל ביתו של כאמל אל-חוסיין (הוא כאמל אפנדי), אשר הקביל את פניו בידידות. עוד קבוצות תגבורת קטנות הוסיפו להגיע - למרות סכנת הדרכים - בדרך החולה ובשביל שעל רכסי ההרים שבמערב.


ד. לפי גילי הייתי מצעירי המגינים שבמקום ומהפחות מנוסים, והייתה לי זו חוויית חיי הגנה גדולה וראשונה בחיי, חייתי חוויה זו באינטנסיביות ורעננות. התחלתי מסתכל כאנשים סביבי. מי ומי היו המגינים? את הגרעין היוו חברי קבוצות תל-חי וכפר-גלעדי. מוותיקי הפועלים וותיקי אנשי "השומר", ומאחוריהם עבר רב ניסיון וייסורים של חיי עבודה ושמירה במחסור ובתנאים האכזריים של הווי העלייה השנייה לפני המלחמה העולמית ובמבחנים החמורים של ימי המלחמה. הכשרתם הצבאית הקרבית בתנאי ההגנה החדשים הייתה לקויה, אך ניסיונם האישי היה רב, והכרתם והבנתם את הערבים בכלל ואת שכניהם בפרט הייתה יסודית. רבים שלטו בדיבור הערבי והיו בקיאים במנהגי השכנים. בין אנשי תל-חי בלט במיוחד קלמן כהן. דומני שהיה הקשיש באנשי הקבוצה ועמוד התווך שלה, פלאח מובהק, איש משק, חריף, פסקני ותקיף באורח דיבורו, מוכתאר המקום ומוכר יפה לערביי הסביבה. בין השומרים הוותיקים בלטו אנשים כאלכסנדר זייד ז"ל, גד ויגדורוב ז"ל וייבדלו לחיים ארוכים פנחס שניאורסון, יגאל איליוביץ, ציפורה זייד ואחרים, לא הייתה זו חבורה מלוכדת, אם כי רובם המכריע נמנו בעבר עם "פועלי ציון" ועתה, בימי ההגנה בגליל העליון, עם "אחדות העבודה", שנוסדה כשנה קודם. מתיחות מתמדת, פעמים גלויה ולרוב נסתרת, שררה בין ה"שומרניקים" ושאינם מן "השומר". הראשונים חשו ב"עליונותם", כביכול, האחרונים חשו נחיתות מה וניסו לחפות עליה. היחסים לא היו אידיליים, אף כי ברור היה כי בשעת מבחן יעמדו כולם יחד כחומה בצורה, קרובים אל אנשי "השומר", נלווים אליהם ונתונים להשפעתם היו ה"גימנזיסטים" - קבוצה לא גדולה אך חשובה. אלה היו חניכי הגימנסיות בתל-אביב ובירושלים, שנתגייסו בזמנו לצבא התורכי, עשו קורס צבאי ליד קושטא והיו לקציני מילואים בצבא העותומני, חיילים מהגדוד הארץ-ישראלי והאמריקני, רובם בחופשות בהיתר ובלי היתר ומיעוטם משוחררים, היוו חלק בלתי נפרד מכלל המגינים, והיו עולים ויורדים חליפות. הם מילאו תפקיד מכריע בהגנת הגליל העליון, זרם בלתי פוסק של תגבורת באנשים, בנשק ואף באספקה (כלכלה, בגדים ושמיכות) זרם ממחנות הצבא לתל-חי ולכפר-גלעדי. בדלות של הימים ההם קשה לתאר איך היו המשקים מחזיקים מעמד אלמלא עזרתם של בני הגדודים. תפקיד בעל ערך מיוחד מילא איש "השומר" הוותיק (בימי תל-חי חייל הגדוד הארץ-ישראלי) יגאל איליוביץ. בזכות בקיאותו בסביבה ובמנהגי השכנים שימש מורה דרך ומלווה לקבוצות העולות לתגבורת וליורדים דרומה וכן בהמצאת אספקה וליוויה. את תפקידו זה מילא ביעילות רבה. הראשונים שנענו לקריאות לעזרה היו פועלים חקלאים מהקבוצות השכנות מחניים ואיילת, ואחר כך גם מקבוצות עמק הירדן, עמק יזרעאל ואף מחלקי הארץ האחרים, אלה היוו ברובם את היסוד הנוזל והבלתי קבוע, ושכר הגיעם כתגבורת יצא לעיתים בהפסד נזילתם. אך יש מהם שהתמידו זמן ממושך יותר והיו לתועלת רבה בהגנה ובעבודה. מחוץ לכל הנזכרים נצטרפו למגינים כמה תלמידים של בתי-הספר התיכוניים ש"עלו" לרוב בלי רשות מאת מוריהם ומחנכיהם, אשר התנגדו ברובם לשליחתם של החניכים למקומות הסכנה. מלבדם הספיקו גם כמה חלוצים מראשוני העלייה השלישית לקחת חלק בהגנה, מהם בחורים אמיצים ובעלי ערך. מספר החברות היה זעום, וחסרונן הורגש עד מאוד בסדרי החיים הלקויים. רובן לא נפל במאום מהגברים בנכונותן ובהעזתן, ויש שגם עלו עליהם מכמה בחינות. מהבחורות שהיו עימנו בתל-חי זכורות לי דבורה דרכלר ושרה צ'יזיק ז"ל, שנפלו בקרב י"א אדר. דבורה דרכלר הייתה עגולת פנים, איתנה ואמיצה. לכאורה אוהבת חיים ואף צחקנית, אך בתוך תוכה כאובה ומתפתלת בחבלי ייסוריה כעקבות גורל חיים שהמר לה, שרה צ'יז'יק הייתה בת הכפר והטבע, כרגב אדמה דשן.


דבורה דרכלר

ה. ומתוך כל הציבור המגוון הזה הזדקר משכמו ומעלה יוסף טרומפלדור (או כפי שכינוהו מכריו וחבריו מקרב אנשי ה"חלוץ" - "אוסיה"). אישיות הרמונית היה, הוא בלט בקומתו הגבוהה ובבריאות גופו, בכוחו הגופני וביכולת הסבל ובנשמה הגדולה, הפשוטה, הבהירה והשלמה ששכנה בקרבו, הוא בלט כמנהיג מלידה, שתכונותיו טופחו על-ידי חינוך עצמי מתמיד וניסיון חיים עשיר וכמפקד במערכה. מושגי החובה האישית והכבוד העצמי - האנושי והיהודי : היו טבועים בדמו וטופחו במאמץ מתמיד של חינוך עצמי, הוא לא עשה דבר להבליט עצמו. בגדיו כאחד מאיתנו, ומעליהם מעילו הארוך והדהה (ה"פלטו" המפורסם שלו, המתבדר ברוח). מהיותו גידם יד שמאל, היה נשקו היחיד אקדח ה"מאוזר". ראיתיו כמה פעמים בפרוץ לפתע התקפת יריות. היה מחוויר קמעה, אבל רק לרגע קט, ותיכף היה משתלט על עצביו, תוקע את ה"מאוזר" בין שתי ברכיו הצמודות, טוען את הנשק ביד ימין, ומייד נכון לכול. בסכנה היה תמיד הראשון, מופת לאחרים, מבלי שייתן דעתו על כל הכללים המקובלים המחייבים את המפקד להקפיד על זהירות יתר. עם זאת הקפיד שחבריו-פקודיו ינקטו את כל אמצעי הזהירות ההגיוניים. את העברית לא כבש לעצמו עד יומו האחרון - ועל כך הצטער בלי ספק בעומק ליבו. הוא חסר גישה בלתי אמצעית למקורות התרבות העברית והיהודית, את ערכיה קיבל בהכרח מכלי שני ושלישי וקלט אותה מבעד למעטה רומנטי. חיתוך דיבורו היה רוסי מובהק, אוצר המילים שבהם השתמש בדיבורו העברי דל היה, ובניין המשפטים – רוסי. בשטף לשונו יכול היה לפלוט "פרקפצתי" - ..' תחת "קפצתי מעל" וכד'. ושומעיו מחייכים ואף מתלוצצים בקול. אך הוא לא נעלב, אדרבה, נתברך בהומור טוב, ולא חשש שסמכותו תיפגע מתוך כך. בן מגיני תל-חי היה מהקשישים, כבן 40 היה, קשיש אף מהקשישים שבין אנשי "השומר" וותיקי הפועלים בתל-חי ובכפר-גלעדי. ניסיון חייו - האזרחיים והצבאיים - היה עשיר ומגוון. וגם השכלתו ואופקיו הרוחניים היו למעלה מן הממוצע בקרב בני סביבתו. עם זאת היה בו משהו פרימיטיבי ואולי אפילו קדמוני. אך השפעתו והשראתו באו לא מכוח קשישותו, ומכל מקום לא מתוך שימוש בזכות קשישותו או השכלתו, כי אולי דווקא מכוח היותו צעיר ברוחו, אולי מהצעירים ברוחם. יצר הפעילות שלו לא ידע מרגוע בגדולות כבקטנות. יתרונו הרוחני הנפשי, בגרותו, תום הליכותיו ופשטותם, רעותו וטוב ליבו, רוחו הטובה ונכונותו הזדקרו מעצמם בכל פרט מפרטי החיים. המידות הפעוטות והרעות של הערמה קטנה, חשדנות שווא, התנשאות ובקשת יתרונות פרטיים (ולו גם זעירים) היו ממנו והלאה. הוא ניחן בכושר הבחנה באנשים ואהב להסתכל בהם ובהליכותיהם. הוא אהב להתווכח (כמו כל אינטליגנט רוסי רגיל), ופעמים היה מפליג בוויכוחיו עד לווכחנות. אך הוויכוח – ואף הווכחנות - לא "אכלו" את המעשה, ובשעות ההכרעה לא היסס להכריע ואף להשליט את דעתו. וחשוב עד מאוד היה ביטחונו העצמי; חשוב היה לדעת כי בשעת מבחן לא יהסס להכריע. הוא היה מארגן וידע לחלק עבודה ותפקידים, אך הוא שקד והקפיד על פרטים ופרטי-פרטים ותבע מעצמו ומזולתו סדר, דיוק, משמעת ומילוי חובה. הוא טיפל באנשים כפרטים ונטה להרבות בשיחות אישיות. אורח החשיבה שלו היה תם וישר – "גויי" - ללא פלפול וללא עקמומיות. ומשום כך יש שעשה על "חריפי המוח" בתוכנו רושם של שטחיות מה או מוגבלות. אך זו הייתה תמיד חשיבה לגופו של עניין, שביקשה להתגלגל במעשים של ממש וחתרה לתכלית של ממש. רצינות עמוקה ויסודית הייתה טבועה בנפשו ובאורח חשיבתו. אופיו היה חדור הומניות אמיתית שהופרתה על-ידי מיטב המסורת של האינטליגנציה הרוסית העממית-המהפכנית. אך זרה הייתה לאופיו כל רכרוכיות סלחנית כלפי זולתו כאשר כלפי עצמו. ההומניות שלו הייתה משולבת שילוב מיוחד במינו בכוח רצונו האדיר. הוא האמין בכוח הרצון ובכוח רצונו של עצמו וידע אל נכון עד כמה הוא שליט בעצמו ובעצם גם בגורלו. זרמי עידוד שפעו מאישיותו לכל הנמצאים במחיצתו. כפי שסיפרתי קודם, הייתי מחסידיו הקנאים של רעיון "אחדות העבודה" כנתינתו, והצעתו "הפשרנית" של טרומפלדור עוררה בי חששות ואולי גם חשד כלשהו. לא אחת התווכחנו (אנו, אנשי "אחדות העבודה" בתל- חי) עם טרומפלדור על הצעתו וניסינו לכבוש אותו לדעתנו. הוא נמנע במתכוון מהחריף את הוויכוח. סבור היה, כנראה, שאין הדבר תכליתי להחריף את חילוקי הדעות בקרב ציבור המגינים, ואף ניסה לשמרם מהתנגחות בין עקרונות מופשטים ולכוון את הדיונים בשטח זה לערוצים מעשיים. אך הוא החזיק בעמדתו, הגן עליה בתוקף - אם גם בשקט - ומתוך ביטחון רב שגישתו היא הריאליסטית, התכליתית והמבוגרת. אין ספק שציפה כי לחצה הגובר של העלייה החלוצית - בעלת ההכרה אך הבלתי מפלגתית - יאלץ את המפלגות להגיע לכלל התפשרות. אי אפשר היה שלא להתרשם מכוח השכנוע שלו, מטוהר כוונותיו, מהמשקל המוסרי האדיר ומרגש האחריות הצפונים בנימוקיו הפשוטים-פשטניים, חשדנו בו - זוכרני בבהירות - כי הושפע יותר מדי מהלך דעותיהם של יריבינו, חברי "הפועל הצעיר", ואף על פי כן הושפענו מדבריו. וסוף המעשה הוכיח את צדקת גישתו. הן הוא שסייע במידה מרובה לעקור את התנועה מהפינה האטומה שלתוכה נתקעה, מסכסוך ללא מוצא, והיה בחשבון סופי מהדוחפים העיקריים להקמת הסתדרות העובדים הכללית. היא נוסדה אומנם רק בחנוכה תרפ"א - כשלושת רבעי שנה לאחר שכפל - אך במידה מסוימת ולא מעטה מכוח דחיפתו הוא. וגם אלה מבינינו שסבורים היו כי אילו שהה טרומפלדור כל ימי המלחמה בארץ : הייתה אולי דעתו אחרת - גם הם נאלצו להודות שיוזמתו בשטח זה, למעשה, הייתה מבורכת ותכליתית. אני זוכר בבהירות שבויכוח זה, כמו בוויכוחים אחרים שנטל בהם חלק בחפץ לב, וכן אפילו בשיחות אישיות היה נשאר בדרך טבעית מרחק מה בינו לבין שאר הנוכחים. לא היה בזה מן ה"דיסטנס" המלאכותי והמכוון, אך המרחק היה נוצר מאליו באורח טבעי. טרומפלדור לא הבין את הערבים. לא רק שלא שמע את לשונם, כי אם לא חדר לערמומיותם האכזרית ולדקות נכליהם. כל אלה היו זרים לאופיו הפשטני, הגיבורי-אבירי. מבחינת הכרתם האינטימית את האויבים-השכנים עלו עליו ותיקי "השומר" כמה מונים. לא אחת טעה חמורות בקלות אמונתו בדברי החלקות של הערבים, אם גם נטה להקשיב לעצת הוותיקים, ותמיד נכון היה לשקול דעתם והצעותיהם. בדרך כלל לא היו היחסים בין טרומפלדור ואנשי "השומר" פשוטים, "חלקים". הוא והם היוו עולמות שונים. לא רק האקלימים הרוחניים שבהם גדלו וניסיון חייהם היו שונים כי - אולי - גם היו נבדלים בשורשי אופיים. הייתי אומר שעצם החומר שממנו קורצו, כביכול, היה שונה. אכן כל "צד" העריך את חשיבותו של הצד השני, אך התהום בין העולמות השונים לא נתמלאה, והמתיחות הייתה כמעט מתמדת ולרוב גם מוחשת. ואף על פי כן לא נתערערה סמכותו של טרומפלדור כמלוא הנימה, ומאידך לא היסס טרומפלדור, לאחר שנפצע פצע אנוש בהתקפת י"א באדר, למסור את הפיקוד לפנחס שניאורסון מתוך ביטחון גמור, שהלה ינהל את הקרב כראוי. בחירתו של טרומפלדור הייתה טבעית. ואכן לא טעה בבחירתו. פיקודו של שניאורסון אותו יום היה, לדעתי, ללא פגם. כשבוע ומעלה לאחר שהגעתי לתל-חי הוטלנו במבחן חמור, וראיתי את טרומפלדור במבחן זה. היה הדבר בל' שבט תר"פ. האסטרטגיה של ההגנה ושל טרומפלדור הייתה להימנע עד קצה גבול האפשרות מנתק קשרינו עם הסביבה על ידי פתיחת קרב אש גלוי. הכוונה הייתה לנצל כל דרך של משא-ומתן הוגן ואף כל טכסיס וכל הערמה כדי לדחות את הניתוק הגמור, אם אכן אין למונעו כליל. נכונים היינו, בלית ברירה, אף להניח לבאי-כוח ה"צבאות" (בעצם הכנופיות) הערביים לבקר בחדרינו ולהיווכח שאין בהם צרפתים. ואכן מקרים אלה, כשהמוני ערבים מזוינים היו נסבים על החצר, ואנו עומדים - כל אחד בעמדתו ורובהו בידו - היו מהחמורים ביותר. היה בכך מעין מאבק עצבים. הערבים חששו לפתוח אש - הם לא אצו להסתכן - וגם אנו נמנענו מכך. חילופי הדברים היו חריפים וידידותיים חליפות, ברור היה - ואף הודענו להם ברורות - שלא נתיר לרבים מהם לחדור פנימה, שלא נסגיר בידיהם בשום פנים את נשקנו, ואף לא נניף (כפי דרישתם החוזרת) את דגל השריף. (הן היה בזה משום התאבדות אילו עשינו מעשה שיש בו כדי לקומם נגדנו את השלטון הצרפתי). מחוץ לסייגים אלה, שהיו לנו בחינת "ייהרג ולא יעבור", נכונים היינו לכל ויתור שבצורה ואף ויתור שמן הצד החיצוני היה פוגע קשה בכבודנו. תל-חי כבר נתנסתה בכמה מבחנים מעין אלה, ועכשיו עמדנו בפני מבחן נוסף. הנה כיצד נתגלגלו הדברים, הפעם, לפי סיפורו של שלמה לבקוביץ (לביא), שנכתב סמוך ליום המעשה (נדפס ב"קונטרס" כ"ח מי"ד אדר תר"פ).


"בבוקר יום החמישי (ל' שבט תר"פ) התבצרו הצרפתים על ההרים ותקפו משם את הכפר חלצה. בני הכפר יצאוהו והסתתרו מאחורי הגבעות שלמטה מתל- חי, משם היו עונים ביריות רובים לתוקפיהם במכונות-ירייה ותותחים. המצב הזה נמשך איזה זמן, עד שהצרפתים החלו נסוגים אחור, והנתקפים היו לתוקפים. התנועה החלה מתרחקת מתל-חי ומתקרבת יותר לכפר- גלעדי. כל החבורות של הבדווים, שנתווספו על אנשי הכפר, היו עוברות - כפי שאמרתי - מאחורי הגבעות, ואל הבית של תל-חי לא קרבו, "לפני הצהריים התפרצה אחת החבורות וניסתה להתקרב אל הבית, היא מנתה בערך 15 איש מזוינים, לאזהרות מצידנו - לא להתקרב אל הבית - לא שעו והוסיפו להתקרב, וכשהזהרנום שנפתח לקראתם באש, התחילו הם לירות עלינו. על היריות האלה ענינו בשני "זלפים" (מטחי אש) חזקים, והם ברחו אל החורשה. הצרפתים התבצרו שוב בכפר-גלעדי, ומשם החלו תוקפים שנית את הערבים. אך הדבר לא ארך הרבה. הם נסוגו גם מכפר-גלעדי. "במשך זמן ההתקפה ישבו אנשי כפר-גלעדי בבית בתור ניטרליים, ואחרי שהצבא נסוג, הסתדרו שוב למשמרותיהם לכלי תת לחבורות לגשת. אחרי הצהריים, בשעה הרביעית בערך, שבו הערבים עליזי הניצחון. בשובם התקרבה חבורה גדולה אחת לכפר-גלעדי, אך אחרי האזהרות מצד אנשי המקום, נשארה רחוקה ממנו. רק שני קצינים נכנסו לחפש אם לא נשארו צרפתים או שללם בפנים. מובן שלא מצאו כלום ועזבו את כפר-גלעדי. "אולם אחרת היה בתל-חי, לזו באה חבורה של 300 איש לערך. (בסך הכול היו הלוחמים הערבים כ-500 איש). אחרי הקריאה הראשונה מצד אנשי תל-חי נשארו עומדים, והאפנדי של חלצה הודיע שהוא נמצא ביניהם. לקראתו יצאו שניים מהחברים. הוא התחיל מתקרב לקראת היוצאים לקבלו, אחריו שלושה קצינים, ואחריהם התחילה נדחקת כל החבורה. לא הועילו כל צעקותינו ולא פקודותיו של האפנדי, הם הלכו והתקרבו, לירות לא יכולנו, כיוון שיצאנו אליהם לשלום ובטחנו באותו האפנדי שיעצור בעדם, ועד שאנו מבקשים תחבולות לעצור, הקיפו הם את כל הבית. "לא אבוא עתה לתאר את מצבנו, את הרגשת מצבנו ברגעים אלה שהיינו מוקפים מכל הצדדים אנשי שוד אלה שדיברו לשלום. בכל חלונות הבית היו הם ניצבים. כל אחד מאיתנו עמד על משמרתו לבלי תיתם להתפרץ פנימה, והרגשת המצב הייתה קשה מאוד.הקצינים שהזמנום פנימה ועוד איזה ערבים שהצליחו להתפרץ לתוך חדר-האוכל דיברו איתנו בגסות, וניסיונות ההרגעה של האפנדי לא השפיעו. עיקר טענתם היה זה שירינו על חבורה אחת מצבאם שעברה למלחמתה. 'בזה הרי עזרתם לאויב וירה יריתם ממכונות-ירייה שקיבלתם מאת האויב'. "עליהם עכשיו לחפש אם אין אצלנו מכונות-ירייה, ובכלל אם לא התחבאו פה צרפתים, בפצצות ביד - ובהבעה של צדייה בפניהם - חיפשו הקצינים בכל החדרים באיזה אופן שהוא הצלחנו לא לתת לנשארים להיכנס ליתר החדרים. המחפשים לא מצאו, כמובן, כלום, ואחרי שעה בערך שהיינו מוקפים על-ידם עזבונו בשירה פראית וביריות באוויר".

היה זה לי עצמי יום מבחן קשה. עם כל הבנתי את "הקו האסטרטגי" - רתח דמי בקרבי. מדוע נתיר "להם" להגיע כה קרוב לפתחים? מדוע לא נפתח באש? האומנם תינתן הפקודה הדרושה בשעת ההכרח האחרונה? שאלות אלה לא נתנו מנוח, החשש שהערבים יערימו עלינו, וכי ניפול שבי בידיהם, כירסם והחריד. במוצאי אותו יום - לאחר שנתפזרו הערבים - הייתי מדוכא עד מאוד, וסבורני שלא הייתי היחיד. למחרת בבוקר התיישבתי עם טרומפלדור על גבנון קטן דרום-מזרחה לחצר תל-חי. לנגד עינינו דרומה השתרע כעל כף היד הכפר העוין חלצה. הסחתי לטרומפלדור בגילוי לב את הרהוריי וחששותיי ופניתי אליו בשאלה גלויה, אם היה נכון ביום האתמול לפקד את "פקודת האש", אילו היה בכך הכרח אחרון. טרומפלדור היה שקט. בקול רוגע ומעשי הסביר לי את ההכרח "להבליג" עד קצה גבול האפשרות, את אי ההיגיון שבפתיחת אש כל זמן שאפשר - בכל דרך שהיא , כדי "להרוויח זמן", מבלי שנוותר על קיום נקודותינו ועל נשק הגנתנו. בת הצחוק השקטה והבוטחת לא סרה מעל פניו. הוא הבין יפה לרוחי, "היה נא בטוח - אמר (או משהו מעין זה) - שאם יהיה הכרח, תינתן הפקודה הדרושה". אודה שדבריו לא שכנעוני, והמשקע המר והספק המכרסם מיום אתמול לא פגו, רק אחר כך, ביום המבחן של י'א באדר, נוכחתי ע' מה היו היסוסיי בלתי מיוסדים, עד מה הייתה שליטתו על עצמו שלמה, ומעשיו ופקודותיו מודרכים אך ורק על-ידי השיקול התכליתי והמפוכח. עצביו היו בריאים בתכלית, והוא שלט בהם שליטה ללא סייג. אותו יום גורלי לא היסס טרומפלדור - כמובן מאליו - לירות את הירייה הראשונה ולצעוק את פקודת האש, כשניסו "הקצינים" - וכאמל אפנדי בראשם - לפרוק את האקדוח מדבורה דרכלר.


ו. כשהגעתי לתל-חי היה זה כבר לאחר חורבן חמארה. מטולה הייתה כמעט ריקה מאיכריה ומתושביה. לא נותרו בה אלא נמושות בודדים, שלא חשבו כלל על התגוננות, וגם לא היו מסוגלים לחשוב עליה. מה שנותר עדיין מרכוש המושבה מופקר היה לביזה ולשוד. מעטים מצעירי בניה וממיטב מגיניה נצטרפו למגיני תל-חי וכפר-גלעדי. טרומפלדור לא ידע מרגוע מרצונו העז לשוב ו"להשתלט" על מטולה. מדי פעם בפעם היה מעורר בעיה זו בשיחה ובאספות, אך כוחותינו היו דלים, דלים מדי. מספר המגינים בשתי הקבוצות – "המבצרים" - היה פחות מ-50, ואי אפשר היה להפריש כוח "לכיבושה" של מטולה, ובעיקר ל"חיל-מצב" להחזיק בה בקביעות. ואף זה: בתי המושבה מפוזרים היו על שטח כרחב, ודרוש היה כוח לא קטן לפי הערך כדי להחזיק בה. מובן איפוא, שמייד לכשהגיעה תגבורת נוספת מהדרום, היה טרומפלדור בראש היחידה שהתארגנה (ליתר דיוק – שאורגנה על ידיו) לכיבוש מטולה. היחידה הקטנה פרצה למושבה עם חושך, התגברה על ערבים השודדים שניסו להתגונן בפותחם באש, והניסה אותם (ו' אדר תר"פ) לכשנתבססה היחידה במקום, מיהר טרומפלדור לחזור לבסיסו לתל-חי כשהוא מאושר מהצלחת הפעולה. חיוך טוב, חיוך של אושר, היה שרוי על פניו הגלויים והאמיצים, נגולה חרפת מטולה. את שהותו בגליל העליון ראה טרומפלדור כל הימים כארעית וזמנית. הנה, הנה יוטב המצב, ומכל מקום תגיע תגבורת ניכרת, והוא יוכל להשתחרר, יחזור לדרום, יתמסר שוב להחשת עלייתם של אנשי "החלוץ" הרוסי ולהכנת התנאים לקליטתם וימהר לחזור אל חבריו המצפים לו כשהם פזורים בדרכים ובשבילים ארצה. הידיעה עד כמה היו נתונים בתנאי קיום חמורים ובתנאים מדיניים סבוכים העיקה על מצפונו. עוד טרם עלותו לתל-חי שיגר הוראה לאודסה לכנס ועידה כללית של "החלוץ" הרוסי בהשתתפותו. עתה היה נתון ונקלע בין חובתו החברית ואחריותו כלפי בחוריו" ב"החלוץ" ותפקידו העיקרי ובין אי האפשרות לזנוח את הגליל העליון הנתון בסכנה. וכך עד יומו האחרון. אף את שהייתו בגליל העליון ניסה "לנצל" ולשלב בחלומותיו על עתידו של "החלוץ" הרוסי: חקר ודרש על קרקעות להתיישבות בסביבה ותיכן תוכנית להתיישבות קבוצה של מאה איש מ"החלוץ הצבאי" הרוסי בגבול הצפון, אם גם עיקרי תוכניותיו-חלומותיו להתיישבות רבתי של "החלוץ" הרוסי היו קשורים ביישוב קרקעות החורן.




ז. בימים האחרונים שלפני מאורע תל-חי הלכו היחסים עם "ידידנו." כאמל ואחוזת מרעיו הלוך והתחדד. הדבר התחיל, כמדומה, בהריגת סוסתו של יגאל בדרך לחלצה, וכך היה המעשה, לפי סיפורו של יגאל, בא' אדר תר"פ רכב יגאל על סוסה מתל-חי לחלצה. בדרך, ליד גבול תל-חי, פגשה בו כנופיה, ולשאלתו "מה רצונם כאן", השיבו ביריות. כדור נתקע במצחה של סוסתו, שזקפה אותו רגע את ראשה ובכך הצילה את חייו. יגאל התחפה מאחורי גופת הסוסה המתה והתרה באנשי הכנופיה שלא יתקרבו פן יירה. נתברר שבין אנשי הכנופיה היה גם כאמל אל-חוסיין, וכשהכיר את יגאל, הצטדק באומרו שחשבו למרגל צרפתי. אף נתן לו סוסה לחזור לתל-חי. עודני זוכר את יגאל נכנס לתל-חי במרוצה קלה על סוסה לא לו ומספר בדרך דיבורו הנחפז ובהתרגשות מה את אשר עבר עליו. הסתכלתי בו ארוכות: הן זה עתה היה כפסע בינו לבין המוות. הוחלט כי להבא יימנע יגאל מעבור בדרך החולה ויעשה דרכו באיזור המתואלים במערב, על רכסי ההרים דרך עדיסה, קדס (היא קדש-נפתלי) ונבי-יושע. ימים מספר לאחר זאת באו אלינו כאמל אפנדי וקציניו - כשמונה רוכבים מזוינים גם בפצצות-יד - ונכנסו איתנו בשיחה. לפי התנהגותם הפעם הכרנו שלא ביקור רגיל הוא, וכי דבר להם אלינו. עמדנו מזוינים, איש איש על משמרו ומוכנים לכול. נוהג זה, שהיינו מקבלים אותם בסבר פנים יפות, אך בנשק ביד - בחינת כבדהו וחשדהו מופגן - היה מרגיז אותם מאוד. ואולם אחרת לא יכולנו לנהוג, כי לא האמנו להם עוד. השיחה נפתחה, כרגיל, בדברים רחוקים וטפלים ועברה אחר כך אל העיקר. שלחנו לקרוא ליגאל, אשר נמצא אותה שעה בכפר-גלעדי. בינתיים הודיע לנו אחד הקצינים, שהם ("המתמרדים") באו בקשר עם הממשלה האנגלית התומכת בהם, והיות וגם אנו ידידי האנגלים, אין לנו לפחוד כלל, והם יגנו עלינו. ענינו להם כי יחסינו איתם הם תמיד יחסי שלום, אך יש בסביבה אנשי הפקר המתנפלים עלינו (מהם שהרגו את סוסתו של יגאל) ומפניהם אנו מתגוננים. הם הציעו לנו להציב משמרות משלהם בשתי נקודותינו, תל-חי וכפר-גלעדי. ענינו בשלילה, היות ואין לנו די מקום לשכנם, ובפני שודדים נוכל לעמוד בכוחותינו אנו. אז דרשו מאתנו להניף את דגל השריף, וגם לכך לא הסכמנו. על כל הדרישות האלה ויתרו. מלכתחילה, כנראה, נמנו וגמרו לוותר כדי להציג דרישה אולטימטיבית ואחרונה ביתר תוקף. בינתיים הגיע יגאל מכפר-גלעדי, שהחליט במתכוון לנקוט הפעם טון תקיף וחריף. הוא דרש שלרגל המקרים האחרונים יאסרו על אנשיהם להתקרב אל ביתנו יותר ממרחק מסוים, כי אין להכיר בימים אלה בין אוהב לאויב, ואנו סובלים מהתנפלויות תדירות. חוץ מזאת דרש שהדרך בין תל-חי וכפר-גלעדי תהיה פתוחה תמיד. אחרי היסוסים הסכימו הם לכל אלה והציגו את דרישתם להודיע להם בסימנים את אשר נדע על הצרפתים. על דרישה זאת ענה יגאל, בפירוש ובתוקף, שזאת אין אנו יכולים לקבל עלינו, הואיל ובכל הסכסוך הזה שבין הערבים והצרפתים אנו נשארים ניטרליים. כאמל עמד בתוקף על דרישתו, וכשענה לו יגאל בחריפות וחזר כי דרישה זו לא נמלא, קם כאמל בחרי-אף, יצא מעל פנינו ועלה על סוסתו מבלי הגיד שלום, וחבריו עימו. לפני עזבו אותנו הפליט: "אנשיי יעברו במקום שירצו, הפטרול שלנו יעבור הלילה פה, ליד דלתות הבית", ובדברו הצביע בידו עד כמה קרוב לבית יעבור הפטרול הלילה. חשנו ברורות כי המצב מחמיר והולך והגברנו את השמירה בלילות הבאים. אבל לא בלילה ההוא ולא בלילות שלאחר כך ואף לא בימים הקרובים לא קרו כל מקרים בשתי נקודותינו. יש ובערבים, ודווקא בערבים "מתוחים, - היה מופיע לפתע בפתח חדר-האוכל של תל-חי אלכסנדר זייד, כמגיח מתוך החשכה, מכורבל במעילו, כבד פה, רציני, מרוכז וחמור, כשרובהו האנגלי המכודן מאחורי כתפו, והוא מביא הודעה דחופה מכפר-גלעדי.



ח. לבסוף בא עניין "כיבושה מחדש" של מטולה ונתעודדנו. באו חברים מן הדרום, ובהם הרופא ד"ר גרי ז"ל והחובשת סוניה מלמוד וכן אברהם הרצפלד. מצב הרוח היה אמיץ, טוב ואף עליז. בכל אחד משלושת יישובנו (תל-חי, כפר- גלעדי ומטולה) עלה מספר המגינים ל-30-25. חברי הקבוצות הגליליות שהיו איתנו התכוננו לשוב למקומותיהם - לעבודתם; העונה הייתה עונת העבודה הבוערת בשדות. בסביבה שרר שוב שקט יוצא מהכלל. חבריי לקבוצת כינרת ירדו גם הם דרומה, ואף אני התכוננתי לחזור בשל לחץ העבודה בבית, ורק מחמת סיבה כלשהי דחיתי שיבתי לימים מספר.

יום לפני ההתקפה המכרעת על תל-חי שהה טרומפלדור במטולה כדי להשלים את סידורי השמירה וההגנה במושבה, ובערב חזר לתל-חי. הדבר היחיד שהעכיר את רוחנו היה המצב של בטלה מאונס. הן רובנו היינו פועלים חקלאים ואנשי משקים. הוחלט לגשת למחרת היום לעבודה: לכרות בור זבל ולסקל בשדות הקרובים. הלילה עבר בשקט גמור. טרומפלדור ישב ליד השולחן בחדר-האוכל, ושאר החברים מסובים עימו, ורקם חלומות לעתיד לבוא (הוא חי תמיד בתקוות ובחלומות ואהב לשתף את חבריו בחלומותיו), אותה שעה עמדתי אני על המשמר, ורק קטעי דברים הגיעו לאוזניי: "החלוץ" - בחורים טובים - לעזאזל (הוא היה מבטא: ליז-זל) - חורן. הוא חלם על עלייה רבתי של "החלוץ" מרוסיה והליכתו להתיישבות לחורן. "החברה" התלוצצה על חשבון ה"ליז-זל" שלו. הוא לא נפגע ולא התרעם. לבסוף התפזרו ושכבו לישון מתוך מצב רוח עליז ומרומם.




ט. בבוקרו של יום המאורע, י"א באדר תר"פ 1 - במארס 1920 - שרר בסביבה שקט גמור. הבוקר בישר בואו של יום חורפי רב שמש. המים פסקו מזרום באמת המים ששטפה בתעלה במרחק מטרים ספורים מהקיר הצפוני של חדרי המגורים. שכנינו הפנו, כנראה, את המים לכיוון אחר בפותחם את התעלה בריחוק מה. לא הייתה זו הפעם הראשונה שעשו כן, חמישה חברים יצאו מזוינים לתקן את התעלה. הלכנו לאורך התעלה צפונה מזרחה מתל-חי, מצאנו את הפירצה וסתמנו אותה, אחר כך עלינו לכפר-גלעדי כדי ליטול עימנו לתל-חי מצרכים וכלי מטבח. פגשנו שם בטרומפלדור ועוד חברים אחדים, התיישבנו אל השולחנות לסעוד ארוחת הבוקר, טרומפלדור דיבר על החלטתו להגיב בעיתונות על מאמרו של זאב ז'בוטינסקי בעניין הגנת הגליל העליון (נדפס ב"הארץ"). עודנו סועדים - אגב שיחה והלצות - ופתאום נכנסה אחת החברות והודיעה שנשמעו יריות מצד תל-חי. יצאתי עם עוד חבר ורצנו לצד תל-חי. התנינו להודיע על-ידי ירייה באוויר אם אומנם קרה משהו. טרומפלדור נשאר, לפי שעה, יושב בבית. אולם ברגע זה הגיע חבר מתל-חי והודיע כי ערביי חלצה עולים עלינו. טרומפלדור יצא בריצה, ואחריו עוד חברים, וביניהם בנימין מונטר, שנזדמן אותה שעה ממטולה בדרכו לתל-חי. היינו כ-10 במספר. מרחוק ראינו שהמון ערבים מזוינים, רוכבים ורגלים, נסבו על חצר תל-חי. התפזרנו בשרשרת ורצנו דרומה, אל מול החצר, כשנשקנו נטוי. הספקנו להיכנס בריצה אל הבית ללא כל תקלה, אם כי הערבים, כאמור, כבר הקיפו אותו. בבית מצאנו את האנשים, איש איש על מקומו, מזוינים ודרוכים לכול, באוויר הורגשה מתיחות. נערכנו גם אנו למקומותינו, עוד בטרם הגענו הספיקו החשים להכניס לחצר את העדר שרעה בקרבת מקום. נפתח משא-ומתן עם מנהיגי הערבים, שדיברו בחוצפה ובחרי-אף. ניכר היה שהפעם באו בהחלטה מוקדמת. קצין אחד ניסה להידחק אל חדר-האוכל. לא הנחנו לו, הוא התרחק במקצת, אסף סביבו כנופיה מאנשיו והחליף איתם דברים בלחש. הם החליטו דבר, התפזרו ונסבו על הבית. בין כה וכה הגיע כאמל אל- חוסיין, בידיו פצצות-יד, וגם בחגורתו תחובות פצצות-יד אחדות. אמר כי בסביבה נפוצים צרפתים, ויש בכוונתו לבדוק אם אין צרפתים בבית פנימה. כן הוא תובע את מכונת-הירייה הנמצאת, לדבריו, בידינו, כאמל דיבר עדיין כדבר איש לשלום, והנחנו לו להיכנס לחדר-האוכל. איתו יחד נדחקו עוד אחדים ממקורביו, מזוינים כהלכה, והתחילו לערוך חיפוש, כביכול. והנה נראו על הגבעה שלצד שמאל ארבעה מאנשי כפר-גלעדי ותל-חי, צופים לראות את המתרחש, הערבים החלו לגעוש, ובאומרם שאלה הם מרגלים צרפתים, כיוונו את רוביהם לעומתם. כאמל ומקורביו עצרום ופנו אל טרומפלדור (הם הכירו בו את המפקד) בדרישה לשלוח איש לכפר-גלעדי כדי להודיע שם לבל יהלכו בדרכים, כי בסביבה נמצאים צרפתים, והמהלכים בדרכים ייחשדו כמרגלים. כן דרש לקרוא לתל-חי את קלמן כהן (המוכתאר) שנמצא אותה שעה בכפר-גלעדי. כמסופר, לא הייתה זו הפעם הראשונה שהמוני ערבים היו נסבים על הבית, ואנו התחמקנו בתחבולות שונות מהיכנס איתם בקרב גלוי. טרומפלדור קיווה, כנראה, גם הפעם להתחמק מההכרח לפתוח אש, קיבל הצעתו של כאמל והציע לי (הייתי בין דוברי ערבית) ללכת לכפר-גלעדי, קיבלתי, כמובן, את הצעתו ללא היסוס ויצאתי את הבית, כשאני מזוין רובה ו"מאוזר" (ה"מאוזר" של אהרן שר ז"ל). אחריי וסביבי נגררו כ-50 ערבים מזוינים מכף רגל ועד ראש. בדרך הפליטו לעומתי דברי רעל, והרגשתי בחוש שהם זממו דבר מה נחרץ נגדנו. "מלוויי" איימו עליי בדרך, אך לא נגעו בי לרעה. לפני העלייה לגבעה האחרונה שבדרך לכפר גלעדי ירדו משם כ-10 רוכבים מזוינים, ואיתם המון רגלים. פגשוני ושאלוני לאן מועדות פניי. ביארתי. ציוו עליי לשוב. אמרתי לזקן הרוכבים וחזרתי ואמרתי, כי אני הולך בפקודת כאמל. אך הוא באחת, חזור. חזרתי, וסביבי כ- 100 מזוינים, אחד הרוכבים ירד מסוסתו והלך לימיני, מתאנה אליי בארסיות וחורק שן. שאל למספר הרובים בכפר-גלעדי. המולת הקולות שעמדה סביב' סייעה לי לעשות עצמי כלא שומע. לפתע נתן אות, ובטרם הספקתי להוציא הגה, התנפלו עליי כ-10 ערבים וחמסו ממני את רובי. ניסו לגזול גס את ה"מאוזר". התחלתי מוחה ומתנגד, וגם הרוכב שהלך לידי עיכב בידי המסתערים עליי, והמשכנו דרכנו חזרה לתל-חי, ועלי' ה"מאוזר" בלבד, תבעתי בחזקה את הרובה הגזול, והוא ענה: נראה. ניגשנו עד בית תל-חי. ה"מלווה" שלי אסף את הקצינים. הראה עליי ואמר, זהו מרגל צרפתי. קראתי לכאמל ודרשתי ממנו להעיד כי הלכתי בשליחותו. העיד. תבעתי ממנו את רובי הגזול, והבטיח להשיבו לי אחר כך. בזאת תמה שליחותי לכפר-גלעדי. אז חזר כאמל ונכנס אל הבית והתחיל שוב חיפוש, כביכול. האווירה נעשתה מחושמלת יותר ויותר, וחשנו בזאת שורות. אך ההחלטה הנחרצת הייתה שלא לפתוח ביריות, עד שיגעו בנו או בנשקנו לרעה. כאמל וקציניו עלו "לערוך חיפוש" בחדר העליון. ברגע זה קרא לי אחד הקצינים החוצה והחל טוען אליי בחרון מדומה, הצביע על האבנים שהצבנו על החלונות להיות לנו לאשנבי ירייה והחל מגלגל אותן למטה אגב חירופים וגידופים. לא הספיק לסיים את דבריו, ומפנים הבית נשמע רעש חזק, קמה מהומה, ונשמעה ירייה. זו הייתה ירייתו הראשונה של טרומפלדור, כשניסו לפרוק את הנשק מעל דבורה דרכלר. הערבים שנמצאו בחדר-האוכל החלו נמלטים מבוהלים החוצה, ואני כפפתי גופי ככל שיכולתי ואצתי בכיוון הפוך פנימה. הערבים שילחו בי כ-7-6 יריות, והקליעים נתקעו בקיר שמול הדלת, גושי טיח הגונים נקרעו מהקיר וסימנו מקום הפגיעות. רק מקרה הוא, כמובן, שיצאתי שלם. אחרי הירייה הראשונה והפקודה לירות פתחנו כאש חזקה, הברחנו את הערבים מן הבית ואילצנו אותם לבקש לעצמם מסתור מאחורי מחסות. הערבים התרחקו מן הבית, ובהסתתרם מאחורי הסלעים, פתחו עלינו באש רצופה. האש מצידנו ומצידם התחזקה עד מאוד, קולו של טרומפלדור לא נשמע עוד. הקשר בין חלקי הבית היה כרוך בסכנה רבה, ולא ידענו בדיוק את אשר קרה לו, אך הבינונו שנפצע. פנחס שניאורסון קיבל על עצמו את הפיקוד, ושמענו את קולו הצלול והחזק: "חבר'ה, לשמור על הכדורים". הוראה זו קוימה, בדרך כלל, במשך היום. ואילו הערבים - התוקפים - ביזבזו תחמושתם ללא כל חשבון. הקשר בין אגפי הבית הימני והשמאלי נפסק. לאחר זמן מה חדרתי לחדר-האוכל, שנסו היה מקומי הקבוע, וששימש חוליה מחברת בין אגפי הבית, אך האויבים שבחדר העלייה תקעו שני קני רובים דרך החלונות הצפוניים שלו מבעד לרעפי חדר-האוכל וירו על תוכו פנימה. לפתע קם רעש איום, החדר נתמלא אבק, וטיח הקירות החל מתקלף ונופל: כאמל וחבריו הטילו שתי פצצות-יד מחדר העלייה אל חדר-האוכל שבו נמצאנו אני וחברי. נמלטנו לחדרים הסמוכים, אחד מאיתנו ימינה, והשני שמאלה, ובדרך מקרה נפטרנו בשריטות קלות בלבד. , המשא-ומתן עם כאמל וחבריו - חלקו דיבורים וחרפות וחלקו יריות - על עזיבת החצר נמשך כשעה ומחצה, ואנו טרם ידענו על ההרג שעוללו בחדר העליון בפצצות היד וביריות. רק לאחר שיצאו את הבית ואת החצר, התגנב אחד החשים למעלה, ושם ראה את תמונת האימים של ארבעה הרוגים ופצוע קשה (יצחק קנבסקי, הוא קנב). אחרי צאת כאמל וחבריו נתחדשו היריות ביתר עוז. הערבים ניסו פעמים מספר להסתער על הבית ועל החצר מצדדים שונים בקריאות פראיות "עליהום", ונסוגו מדי פעם בלחץ אשנו החזקה. הקשר עם המגינים שבאגפי החצר, באורווה וברפת, הוקם מחדש, אך הורגש מחסור בכדורים. פרצנו את קיר המחסן שמתחת לחדר העלייה. כאן נמצא מלאי הגון של תחמושת. חילקנו את התחמושת למגינים, והיה בכך עידוד רב לכולנו. היריות נמשכו עד חושך. מלמעלה - מחדר העלייה - שמענו את קנבסקי הפצוע גונח וקורא לעזרה. פרצנו חור גדול ברצפת החדר העליון והורדנוהו מבעד לפירצה. כן הקימונו מתרס ליד השער הדרומי, שנפרץ על-ידי כאמל ואנשיו בהימלטם מן החצר. עם חושך פסקו היריות, והשתרר שקט.





י. לרובם המכריע של מגיני תל-חי (ולי בתוכם) היה זה יום הקרב הראשון בחייהם - מכל מקום קרב בממדים אלה. הרעש היה גדול, ויש שמטחי יריות הרובים והד התפוצצות הפצצות החרישו אוזניים. אף על פי כן שררה בדרך כלל רוח טובה בקרב המגינים, ויש שאפילו היינו מחליפים הלצות - בייחוד לאחר שנפטרנו סוף סוף מהאויב שבבית, וכאמל וקציניו עזבו את החצר, מבלי שידענו, כאמור, את אשר עוללו בחדר העליון. רק הדאגה לפצועים, וביניהם לטרומפלדור, האנוש, הטרידה. העזרה הרפואית שהיה בידינו להגיש הייתה בלתי מספקת לחלוטין. בשעות הקרב חסרנו רופא. את תפקיד החובש מילא זאב כצנלסון, באותם הימים חבר קבוצת כינרת. הכשרתו כהגשת עזרה ראשונה הייתה דלה, וציודו הרפואי עוד דל ממנה. - פנחס שניאורסון שלט בעצביו שליטה מוחלטת, ופיקודו היה יעיל עד מאוד. הפעם נתגלה במלוא כוחו. בין כל המגינים זוכר אני רק מקרה אחד שבו איבד אדם את עשתונותיו וחושיו, ומעשה שטן - דווקא חייל מהמשוחררים. עמדתו הייתה ליד הקיר הצפוני, הוא נפגע כנראה בהלם: נתיישב על הרצפה כשגבו אל הקיר ורגליו מפושקות, וכל ניסיונותינו לעוררו ולעודדו לא הועילו. הוא פילבל לעומתנו בעיניו הלטושות, פיו פעור לחצאין, מבע פניו שונה ולא קלט כנראה דבר. לאחר שנואשנו מהשיב את רוחו הנחנו לו, במידה שזיכרוני לא יטעני, אני הוא שירשתי את רובהו האנגלי ואת חגורת כדוריו, לאחר שרובי הגרמני החביב עליי נשדד, כמסופר, בדרך מכפר-גלעדי. מאז התחלתי משתמש אך ברובה אנגלי, ולימים, משנעשיתי רגיל בו, התחלתי מגלה בו כפעם בפעם את מעלותיו הגדולות. הבחורים והבחורות ברובם המכריע גילו אומץ ויוזמה ונענו מתוך נכונות גמורה לכל פקודה ותביעה. כשהקרב היה בעיצומו. נתגלה מחסור במים בבית, והתחלנו סובלים (כרגיל בשעת קרב) מצמא. לא אשכח איך בעצם ברד היריות זחלה יהודית אדלר הצעירה החוצה, מבלי שנתבקשה לכך, אל בריכת הבטון הקטנה שמצפון (שדרכה זרמה אמת מים) והכניסה הטתה דלי מים. כל העוקבים אחרי מעשה הנערה עצרו את נשימתם. אך היא עשתה את שלה בנחת - כעשות מעשה רגיל - כשחיוך הנעורים והמשובה על פניה. היא חזרה הביתה בריאה ושלמה וספגה נזיפות חיבה מכל הבחורים.





יא. אחזור להמשך הסיפור. עם ערב החל טרומפלדור תובע בכל תוקף ששלושה אנשים יפרצו לכפר-גלעדי ויהי מה, על מנת להבהיל את הרופא שמושבו היה במטולה. ייתכן שקיווה כי הרופא יצליח עוד להציל את חייו. אין ספק שידע כי מצבו אנוש. שלושה חברים התנדבו מייד, לבשו כהים והחלו מזדיינים (כל חבר ברובה ובאקדח) ומתכוננים ליציאה. כשהתמהמהו קמעה, צעק טרומפלדור לעבר שניאורסון, "תגרש כבר את הבשי-בוזוקים לעזאזל". השלושה מיהרו לצאת. סוף-סוף הגיעה קבוצה ממגיני כפר-גלעדי ומטולה, וביניהם גם ד"ר גרי. הוא בדק מייד את טרומפלדור ונוכח שמצבו נואש. אף על פי כן זירז את העברתו והעברת קנבסקי הפצוע קשה ויתר הפצועים למטולה, כדי שיוכל לטפל בהם כראוי. בינתיים הוחלט להיסוג מתל-חי ולהתרכז בכפר- גלעדי ובמטולה בלבד. הכוחות לא הספיקו להחזיק בשלוש נקודות נוכח התקפות מוסיפות והולכות. הוחלט להעלות באש את תל-חי, והוטל על קבוצת מגינים לבצע זאת. הייתי בקבוצת האבטחה, שהוטל עליה ללוות ולאבטח את טרומפלדור הפצוע בדרכו לכפר-גלעדי, חברים נשאוהו על גבי מיטה מתקפלת. טרומפלדור היה שקט מאוד ובמלוא הכרתו, אם כי כבר חלוש. שאלתי את ד"ר גרי אם יש תקווה לחייו. הרופא המומחה והיקר הניע ראשו בהיסוס רב ובעצב עמוק. התחלנו עולים במדרון העולה מתל-חי לכפר-גלעדי. רחקתי מנושאי הפצועים לזמן מה מזרחה כדי לאבטח את השיירה העצובה המתנהלת בדומיית הלילה. כשחזרתי וקרבתי אל נושאי הפצוע, הודיעוני שטרומפלדור הוציא את נשמתו. החברים שהיו לידו מסרו לי כי דבריו האחרונים היו: "אין דבר. טוב למות בעד ארצנו", אותו רגע לא זועזעתי, ולא ברור לי אם משום שהייתי נכון לכך וחיסנתי עצמי כהכרה, או מחמת ההתעוררות של סערת קרב ראשונה, אם בשל טמטום של עייפות שהשתלט עליי או מסיבות אחרות. הגענו לכפר-גלעדי עייפים עד מוות, ושם, לא הרחק מהבית, צפונית-מזרחית ממנו, נכרו שני קברים - אחד לארבעת המגינים (יוסף טרומפלדור, בנימין מונטר ושני המתנדבים מאמריקה זאב שרף ויעקב טוקר) ואחד לשתי המגינות (דבורה דרכלר ושרה צ'יז'יק). אני זוכר בבהירות את אברהם הרצפלד טורח בקבורה. אותו לילה לא הוטל עליי כל תפקיד. אף כוחותיי אפסו. רבצתי אי שם, נתכרבלתי בשמיכה ואף כיסיתי בה את ראשי, ותרדמה עמוקה נפלה עליי לאחר היום הגדוש.

יב. למחרת התעודדתי. טיפלנו בקדחתנות בביצור כפר-גלעדי, כי ציפינו שעה שעה להתחדשות ההתקפות. אך היום עבר, ולא קרה דבר. נראה כי גם אויבינו היו זקוקים להפוגה לאחר הקזת הדם ההגונה שגרמנו להם. בערב נתקיימה בכפר-גלעדי אסיפה סוערת למדי. חלק מהאנשים נואש מאפשרות של עמידה ולא ראה טעם בהתמודדות נוספת מול כוחות עדיפים פי כמה. אחרי קרב תל-חי ונסיגתנו משם. ולאחר שמקרב הערבים נפלו בקרב עשרות רבות ורבים נפצעו, ברור היה שיעלו עלינו במלוא כוחותיהם, ואולי גם ישתמשו בתותחים כדי להרעיש את עמדותינו, וכיצד נוכל לעמוד נגד תותחים? הסתמכו על אימרתו של טרומפלדור שאמר - כך מסרו - כי בפני תותחים ניאלץ להיסוג. אך חלק הגון היה נגד עזיבה ובעד עמידה עד הסוף, ואני הייתי בכל ליבי איתם. בשעת הדיון חשתי בחריפות בחסרונו של טרומפלדור. סבורני שלא אני היחיד שהעליתי על ליבי אותה שעה: אילו היה טרומפלדור איתנו בשעת הדיון הזה. הרצפלד ניסה - כדרכו - לפשר, אך ללא הצלחה, כמובן. ואין צריך לומר שנשאר עם הנשארים. והנה אפיזודה קומית אופיינית מאותה אסיפה. אני לא זכרתיה, אך סיפר לי אותה אחד המשתתפים - חייל משוחרר מהגדוד האמריקאי. הלה דעתו הייתה שיש להיסוג ופגה לאסיפה להסביר דעתו. כמה מאנשי הגדודים, שלא הבינו עברית, תבעו מהמדבר לדבר אידיש. אך אני התקוממתי ותבעתי בכל תוקף שידבר עברית: "אדם היודע עברית חייב לדבר בארץ רק עברית". עוד באותו לילה עזבו חלק מאלה שהחליטו לעזוב ויצאו למטולה בדרכם לצידון. הם נטלו על עצמם להוביל איתם גם את הפצועים, עשינו בלילה את כל ההכנות להתגוננות נמרצת. זוכרני שנשלחתי בלילה בתוך משטר מזוין ללוות את אנשי כפר-גלעדי שירדו למעיין רואחינה כדי להצטייד במים ליום מחר. החברות אפו לחם. החברים הוסיפו לעסוק בקדחתנות בביצור הבית והעמדות שליד הבית. עם בוקר נראו סימנים מובהקים של התקהלות עצומה במזרח. על הרי הגולן הועלו משואות, שהזעיקו את הערבים לקרב, זוכרני שמצב הרוח בקרב המגינים היה טוב, פה ושם נשמעה גם שירה. מצב הכלכלה היה ברע, ולמגינים חולק לחם תירס, כי קמח חיטה לא היה עוד בנמצא. לפתע נשמעו מצד מזרח שני קולות נפץ חזקים, שחלק מהחברים דימו כי הם יריות תותח. לא היה כל סימן של בהלה, אך באווירה הורגש שהכף מתחילה נוטה לצד התובעים נסיגה מיידית. בקרבת מקום לעמדתי נערכה התייעצות בהולה של מפקדי המקום. הרוב נטה לעזיבה מיידית, וביניהם המפקד גד ויגדורוב, איש "השומר" המפוכח, הזהיר ושבע הניסיון. המיעוט עוד התנגד. הייתי מצעירי המגינים, ואף על פי כן העזתי וצירפתי את תביעתי הנחרצת לדורשים להוסיף ולעמוד. בין נימוקי המתנגדים לעזיבה היה גם הנימוק ההגיוני, שאפילו יוחלט על נסיגה, יש להחזיק, מכל מקום, מעמד משך היום ולצאת את המקום רק עם חושך; הן קרוב לוודאי שהמתנפלים ינתקו בפנינו את דרך הנסיגה, ומכל מקום יגלונו כשאנו עולים על ההרים הקירחים מערבה בדרך אל ידידינו המתואלים. אך החלטת הנסיגה כבר נחרצה, העמסנו עלינו כל הנשק שיכולנו להעמיס, והשאר קילקלנו או פירקנו. לא הייתה כל אפשרות להציל משהו מהרכוש, וחששנו להעלות את הבית באש, מחשש שהערבים יראו בכך סימן נסיגה ויזדרזו "לחתוך" לנו את דרכנו מערבה. עזבנו איפוא את המקום, ירדנו לוואדי מערבה, התחלנו עולים ומטפסים במדרון הזקוף של הרי נפתלי. הייתה זו החלטתנו הנחרצת, למקרה התנגשות, למכור את חיינו ביוקר, ובשום פנים לא ליפול בשט חיים; כל אחד הפריש מספר כדורים לעצמו כדי להתאבד, אם לא תהיה ברירה. אך הנהגת המערכה מצד הערבים הייתה כה פרימיטיבית, שאפילו לא ניסו לנתק את דרך נסיגתנו, הגענו בשלום אל פסגת ההרים ומשם לעדיסה והלאה לטייבה - מקום ארמונו של כאמל בק (להבדיל מכאמל אפנדי), מנהיג המתואלים. כאן הסבירו לנו פנים והאכילונו לשובע לפי כל מנהגי הכנסת האורחים הערבית. בינתיים הגיעו גם החשים ממטולה, שהודענו להם על- ידי שליח על נסיגתנו. עוד שמורות בליבי בבהירות שעות צפיית החרדה לבואם של חברינו אלה. כבר היינו מוכנים לצאת מזוינים לקראתם, כשראינו את שורת העורף המתארכת של אנשי מטולה משרכת דרכה אלינו בשביל ההררי המתפתל, עם הצטרפם אלינו שבה רוחנו. בשבתנו אל הסעודה הפקדנו את הנשק בידי מארחינו, וזוכרני עד מה לא הייתי שקט אם יוחזר לנו בשלמות. אך הוותיקים, אנשי "השומר", בטחו בידידותם של המתואלים, ואכן צדקו באמונם: לפני צאתנו לדרך הוחזר לנו נשקנו כולו. הבק ומקורביו לא האמינו למראה עיניהם בראותם מה היה המחנה שהגן במשך חודשים על נקודות הצפון. השמועות הדמיוניות שפשטו בקרב הערבים הפריזו הרבה בכוחנו לעומת מה שהיה במציאות. רווחו אגדות על מאות לוחמים יהודים - מצוידים כדבעי - העומדים במערכה. והנה נוכחו מארחינו כי מנינו בסך הכול כ-90 איש ואישה וכמספר הזה רובים. לאחר הארוחה הדשנה. לחמה באל-רוז (בשר באורז בשפע שמן ותבלין), כשמארחינו ומשרתיהם ונערי משרתיהם עומדים עלינו לשמשנו, הכול כדת וכדין - נחנו כמה שעות, ובחשכת הלילה פנינו אל רכסי הרי נפתלי דרומה. המתואלים השאילו לנו מספר פרדות משא עבור החלשים, הצידה והחפצים המעטים אשר איתנו. כל הלילה צעדנו בשביל שעל ראשי ההרים - איש- איש ורובהו על כתפו. הלילה היה מעונן וחשוך, וכפעם בפעם ירד עלינו גשם - גשם לילי וגלילי - ונרטבנו. הורגשה התפרקות, והשיירה נמתחה עד מאוד. הרובים ותרמילי התחמושת "חתכו.' את הכתפיים. המשמעת רפתה. וכמו בכל שעת התפרקות החלו מתגלות המידות המגונות שבבני האדם, נתגלו בעלי מרפקים (ולאו דווקא מאנשי השורה) שהתפרצו לרכוב על הבהמות המעטות, אם כי היו חלשים מהם ועייפים מהם שהיו זקוקים יותר להינפש מההליכה המייגעת. מידת הנכונות לעזור לזולת רפתה. עם בוקר הגענו אל מול מלאחה וירדנו מההר במורד התלול. חששנו להיתקל בצבא או במשטרה הבריטיים ולהחרמת נשקנו היקר. עטפנו איפוא את הנשק חבילות חבילות בשמיכות, וכך הובא בשלום לאיילת, כשהגענו עייפים לאיילת בבוקרו של י"ד אדר תר"פ, מצאנו שם קבוצת חברים מתכוננים לעלות לעזרה ואת המשלחת של הוועד הזמני וועד-הצירים מתכוננת לעלות "למעלה" "לבדוק את המצב, ואת צורכי ההתגוננות. אולם הם איחרו את המועד. כשהגעתי מאיילת לראש-פינה, פגשתי שם את אליהו גולומב, כשהוא מתכונן לעלות לעזרתנו בראש קבוצת חברים-חיילים, המצוידת בשני "לואיסגנים" וכ-20 רובים ותחמושת. הוא קיווה להגיע לעזרתנו, אך גם הוא איחר את המועד. בראש-פינה בישרנו לו את הבשורה הרעה של הנסיגה מנקודות הצפון וסיפרנו על הקרבות שבהם עמדנו בימים האחרונים ועל נפילת טרומפלדור וחבריו. מי יודע, עלה אז על ליבי: אילו היו אליהו וחבריו מגיעים למועד עם הציוד שבידיהם, אולי לא היו הנקודות נעזבות, ירדנו יחד (עם אליהו גולומב) בעגלה מראש-פינה לכינרת, הכביש עדיין לא היה מזופת. העגלה נידרדרה על כביש רעוע במשך שעות רבות. אליהו חקר ודרש לפרטי הקורות של יום תל-חי ועזיבתה. במידה שאני זוכר, הייתה השיחה ההיא כריתת הברית החברית בינינו. לאחר שחזרתי מהצפון לכינרת, נהפך עליי ליבי, והייתי לאדם אחר: מעין תבלול שעטה, כביכול, מקודם את עיני הוסר. התחלתי רואה את מציאותנו בארץ ראייה חדשה: בהירה, חריפה חדה ואכזרית. מאז התחילה עבודתי הרצופה בהגנה.



שאול אביגור (מאירוב)



אדר תשי"ב, קבוצת כינרת




"צריכים אנו להרחיב את גבולי שמירתנו, ולהוציאה מארבעת קירות הבית על פני כל השדה מסביב... "לא צבא כובש החי על חרבו דרוש לנו לשמירת עמדותינו עד תום הימים הרעים, כי אם מחנה עובדים, שיידעו, אומנם להחזיק גם בשלח... כעת בא צבא, מחר הוא הולך, רע ומר לנו כל זמן שאנו סומכים על כוחות אחרים"... "למצב הקשה והמסוכן של הגליל יש רק תשובה אחת: להגדיל תכף ומייד את היישוב בצפון בעבודה ובשמירה".



מדברי אהרן שר בשנת תר"פ





נפל בי"ז בשבט תר"פ - 6 לפברואר 1920


זאב עזב את פולין בנדודיו לארצות הברית ומשם לקראת ארץ ישראל - הוא התחבר לגדוד האמריקאי למרות שידיעותיו על הארץ היו די בסיסיות
היה הרפתקאן ואיש מעשים - עזב את המשפחה הענפה ביודעו שחיבים לעשות למען תקומת מדינה ליהודים ביודעו את ההסטוריה
של הפרעות ביהודים בתקופות שונות הבין שלא יתכן שיפרעו בהם והירגו .
לכן אזר אומץ נפרד ממשפחתו וכמבחור צעיר הצטרף אל העולים ארצה.
את השפה עוד לא הצליח לקלוט .
את מנהגי המקום עוד לא הצליח לקלוט ונקלע לקרב על החצר עם טרומפלדור.
פקודות הקרב בקושי היו שגורות בפיו ובקושי רב ידע את מנהגי המקום
כדורי הערבים הצליחו לפלח את חזהו והוא מת בהיותו אולי בן 23 בקרוב בחדר העליון של חצר תל חי - יהי זכרו ברוך



קרב תל-חי נפילת הגבורים ושרפת הישוב
ב- י"א באדר תר"פ – 1.3.1920 זרמו ערבים מחלסה לעבר תל-חי ובראשם כאמל אפנדי מנהיגם.
טרומפלדור שהה בכפר גלעדי וחילק את הציוד שהגיע. פנחס שניאורסון שהיה סגנו של טרומפלדור הוציא את העדר ורעה מחוץ לחצר בתל-חי.
בכפר גלעדי נשמעו יריות מכוון תל-חי, יוסף טרומפלדור וכמה מאנשיו הגיעו לתל-חי , בהגיעם לתל-חי היו כבר המגינים בעמדותיהם.
כאמל אפנדי וכמה מאנשיו קיבלו רשות להכנס לחצר ולחפש צרפתים, תוך כדי החיפוש לקחו את האקדח מידיה של דבורה דרכלר, דבורה צעקה לעבר טרומפלדור וזה נתן פקודת אש ורץ לעבר השער כדי לסגור אותו, גם בנימין טובר ניסה לעבור את החצר אך שניהם נהרגו, לפני מותו הספיק טרומפלדור למנות את שניאורסון למפקד. הקרב בתל-חי נמשך כל היום ובעצם מהרגע הראשון יצא משליטה ולא נתן היה להפסיקו.
ביריות הראשונות נפצע טרומפלדור בבטנו, לפני מותו אמר: אלה רגעי האחרונים, תגידו לכולם כי יעמדו עד הרגע האחרון למען כבוד עם ישראל.
הקרב נמשך, ומי שניסה לעבור את החצר ולצאת החוצה נורה ונהרג כי הערבים שלטו בעליית הגג, אנשי כפר גלעדי ירו לעבר הבדואים ואלה השיבו אש במקלעים.
בערב עזבו מגיני תל-חי ולקחו אתם את הפצועים וההרוגים, בלילה הם נקברו בקבר אחים:
6 גיבורים נפלו: יוסף טרומפלדור, דבורה דרכלר, יעקב טוקר, שרה ציזיק, זאב שרף ובנימין מונטר. תל-חי נעזבה והועלתה באש.


יזכור
יזכור עם ישראל את הנפשות הטהורות של בניו ובנותיו:
שניאור שפושניק אהרון שר דבורה דרכלר
זאב שרף בנימין מונטר שרה ציזיק
יעקב טוקר יוסף טרומפלדור

ממלחמת העולם הראשונה יצאה הציונות עם שני הישגים אדירים:

הצהרת בלפור והגדודים עבריים, שפעלו במסגרת הצבא הבריטי והשתתפו בכיבוש ארץ ישראל מידי התורכים.
הצהרת בלפור:לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה בנובמבר 1917 שלח שר החוץ הבריטי הלורד בלפור הצהרה מטעם ממשלת בריטניה להסתדרות הציונית. ההצהרה ניתנה לעולם היהודי מתוך אהדה כנה ליהודים ומתוך שיקול כדאי של בריטניה, שרצתה למשוך את היהודים לצידם. ההצהרה הביעה את הכרת בריטניה בזכותם של היהודים להקים בית לאומי בא"י , ואת נכונותה לסייע בהקמתו.

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה את ייסודו של בית לאומי לעם היהודי בא"י, ותפעל במיטב מאמציה להקלת השגתה של מטרה זו, מתוך הנחה ברורה שלא יעשה שום דבר, שיש בו לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הלא יהודיות, או בזכויותיהם ומעמדם המדיני של היהודים בכל ארץ אחרת"

לכך היתה השלכה לגדודים העבריים אשר הופיעו בסערת המלחמה ונעלמו עם סיום המלחמה. אילו ניתן היה לקיים את הגדודים העבריים כחיל-המצב המנדטורי בארץ ישראל, בוודאי היתה יכולתו של הישוב היהודי להתמודד עם האיום הערבי גדולה לאין ערוך מזו שהתגלתה לאורך תקופת המנדט. אפשר היה לדבר על הכרעה צבאית של גורל הארץ – כפי שהושגה רק במלחמת העצמאות – כבר ב- 1918, כתום מלחמת העולם הראשונה.

המתנדבים הארצישראליים, ששירתו בגדוד העברי, רכשו לעצמם ניסיון וידע צבאי, שמעט ממנו העבירו אל ארגון ה"הגנה", שקם לאחר פירוק הגדודים. מבחינה זו אפשר לראות בגדודים העבריים מעין חוליה בשלשלת התפתחות כוח המגן העברי בארץ ישראל.

הגדודים העבריים לא שיקפו את כוחו האמיתי של הישוב היהודי ושל התנועה הציונית, וזו ככל הנראה הסיבה העיקרית להתפרקותם. הם נולדו והתקיימו בנסיבות המלחמה העולמית, כחלק מן הברית שנרקמה בין בריטניה הגדולה לבין הציונות. ערכם היה הפגנתי יותר מאשר צבא מעשי.

פרשת הגדודים העבריים האירה יפה לא רק את הקשיים החיצוניים שעמדו על דרכה של הציונות אלא גם ביתר שאת את העכבות הפנימיות שכבלו אותה וקבעו את קצב התקדמותה.

היוזמה להקמת הגדוד יצאה מזאב ז'בוטינסקי הראשון שביטא ברבים את רעיון הגדוד. נטייתו האבירית ואכזבתו מהתורכים השפיעו עליו להשתמש במכשיר זה של הלגיון. הוא
הגיע לרעיון זה לפתע פתאום בעת שהגיע הידיעה שתורכיה הצטרפה למלחמה (בראשית נובמבר 1914). כפי שציין בזיכרונותיו:
"בן לילה –– שיניתי את דעתי ועמדתי הקודמת... החנקתי בלבבי את כל טענותיי ותלונותיי ביחס למשטר הרוסי, קברתי את כל החשבונות בדבר הסיכויים לשוויון זכויות במקרה ניצחון ובמקרה מפלה וכו'; הכול מחיתי ומחקתי מלבד העיקר: גורלנו תלוי בשחרור ארץ ישראל מתחת לשלטון התורכי, ובשחרור הזה צריכים אנו להשתתף בתור יחידה צבאית עברית".
רעו ליזמה בהקמת הגדוד היה טרומפלדור והוא אז אחד מפליטי ארץ ישראל באלכסנדריה; מי שהיה קצין בצבא רוסיה במלחמת רוסיה-יפן, שבוי מלחמה ונכה, שאיבד את ידו השמאלית בקרב; בפרוץ המלחמה העולמית הראשונה עבד בקבוצת דגניה - מספר עליו שמואל דיין, חבר הקבוצה- כי הוא רצה להגיע לרוסיה, לארגן גדודים יהודיים ולהוכיח לממשלה הרוסית את נאמנותם של יהודי רוסיה וגבורתם, ולדרוש אחר כך מרוסיה תגמול ראוי לכך – ארץ ישראל ליהודים, ושוויון זכויות ליהודי רוסיה. בניצחונה של רוסיה היה בטוח".

עם המגורשים מן הארץ יצא למצרים, כשהוא מחפש דרך להגשמת תכניותיו. שני אלה – זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור – היו אבות האידיאה הליגיוניסטית בציונות במלחמת העולם הראשונה.
במצרים רוכז בימים ההם צבא בריטי רב לשמור על תעלת סואץ מפני התקפה תורכית. שמועות על פלישה אפשרית לארץ ישראל התהלכו בין הגולים. הידיעות של הרדיפות העוברות על הישוב עוררו בלב רבים רצון להשתתף בשחרור הארץ והישוב מיד נוגשים. "ופתאום בא הדבר! מלה נזרקה באוויר – גדוד יהודי".

מי היה מחולל ההצעה, מי היה מולידו של הרעיון? קרוב לודאי שלעולם לא נדע. דבר אחד ברור – האוויר טוהר" .
עד היום קיים הוויכוח מי הקים את הגדודים, ז'בוטינסקי וטרומפלדור החלו בפעולה להקים גדוד עברי.


ב-3/3/1915 התקיימה אספת היסוד של הגדוד, שאישרה את מגילת יסוד הגדוד:

"א. נוסד באלכסנדריה גדוד של מתנדבים עברים אשר יעמיד את עצמו ברשות ממשלת אנגליה, בכדי להשתתף בשחרור ארץ-ישראל.

ב. בראש הגדוד יעמוד שלטון הממונה מאד הוועד המייסד, והמתנדבים יבחרו שלוש צירים להשתתף בשלטון.

ג. כל מתנדב יישבע להקריב את כוחו ואת חייו לשחרור ארץ ישראל: להיכנע לשלטון ולבלי עזוב את הגדוד עד קץ פעולתו.

ד. כל מתנדב יקבל מאת הוועד המייסד מעון ומזון."
"בו ביום ה- 25 באפריל, הכין סטיד תזכיר לעורך ה"טיימס" על פגישתו עם כתב ה"רוסקיה וידומוסטי" – יהודי רוסי בעל הכרה ציונית, ....... ברנש אינטליגנטי וישר". .... עוד קודם לכן ביקש לאמת את סיפורו המוזר של ז'בוטינסקי על "גדוד פרדות ציוני" על גדות תעלת סואץ – והנה, אמת, נכון הדבר. במשרד המלחמה ידוע על גדוד כזה, שהגנרל מקסוול קיבל אישור להקמתו. אך אין יודעים על איש בשם ז'בוטינסקי. רדקליף ביקש לוודא את קשריו אל "גדוד הפרדות הציוני"; כלום יכול ז'בוטינסקי להוכיח את חלקו בהקמת הגדוד? ז'בוטינסקי שהתכונן לשאלה מעין זו, הראה לרדקליף העתק טלגרמה ששיגר למטהו של מקסוול ובו בקשה לאשר את תפקידו בהקמת גדוד נהגי הפרדות. בדוח שהכין דלמי לראש מחלקת מודיעין במשרד המלחמה, כתב: "ז'בוטינסקי סיפר לי, שהוא יזם את התנועה ושימש דוברה בעת שמשלחת התקשרה עם מקסוול. אחר כך נסע לאנגליה, דרך איטליה, שוויצריה וצרפת, באספו נתונים על מספר היהודים הבאים בחשבון להתנדבות. בהגיעו לברינדיזי, קיבל טלגרמה שמקסוול אישר הקמת היחידה. אינפורמציה זו נכונה, היחידה הוקמה בפקודת מקסוול. היחידה היא של תובלת פרדות;" באפריל 1915 יצא ז'בוטינסקי לאיטליה, שם נפגש עם פנחס רוטנברג ויחד תכננו את הקמת הגדודים העבריים. לאחר דיונים רבים יצא רוטנברג לארה"ב לצורך גיוס מתנדבים, בעוד ז'בוטינסקי נסע לאנגליה כדי להכשיר את הקרקע להקמת הגדודים. בלונדון הוא נתקל בהתנגדות גדולה לרעיון הגדודים הן מצד משרד המלחמה הבריטי והן מצד חוגים יהודיים. מנהיגים ציוניים ניסו להשפיע על ז'בוטינסקי למשוך ידו מן התכנית מאחר והיו משוכנעים בניצחונה של גרמניה במלחמה. מושב הוועד הפועל הציוני אף קיבל החלטה לפיה "מפעל הגדוד עומד בסתירה עמוקה לעיקרי הפעולה הציונית ושלהסתדרות הציונית אין שום שייכות אליו. משום כך דורש הוועד הפועל ששום ציוני לא ישתתף... ולא יתמוך במפעל זה". ז'בוטינסקי לא אמר נואש והמשיך במאמצי ההסברה הן אצל השלטונות הבריטיים והן בקרב חבריו היהודים. דר' חיים וייצמן היה מן הבודדים שסייעו לז'בוטינסקי במאבקו להקמת הגדודים העבריים.באביב 1915 יצא רוטנברג לארה"ב כדי להביא לידי גיוס מתנדבים לגדוד. הוא נתקל בהתנגדות לרעיון מצד מנהיגים ציוניים, ביניהם יצחק בן צבי ודוד בן גוריון, שגורשו מן הארץ ע"י התורכים. טענתם העיקרית שהקמת הגדודים עלולה להכעיס את השלטונות התורכיים עד כדי חיסולו של היישוב היהודי בארץ ישראל.כמותם גם רבים אחרים התנגדו לרעיון הגדוד:

"רבים היו אז בקרב היהודים שהתנגדו לרעיון הגדוד. הנימוק העיקרי היה שאנגליה קשורה ברוסיה הצארית, וניצחונה של אנגליה יהיה גם ניצחון שלטון העריצות הרוסי, העלול להתפשט על כל המזרח הקרוב. אולם יחידי סגולה הפכו בזכותו. בר ברוכוב, ד"ר סירקין, ד"ר ח. ז'טלובסקי (יזכר להם הדבר לטובה) היו בין אלה שחייבו את הגדוד, בייחוד עלי להדגיש כאן את תפקידה של מפלגת "פועלי ציון", הראשונה שקיבלה את רוטנברג ואת רעיונותיו ותמכה בו תמיכה מוסרית וציבורית. אומנם, טרם יכלו לדבר בגלוי, אולם המפלגה ערכה כבר משאל פנימי בקרב חבריה: מה נעשה במקרה שיהיה צורך בגדוד עברי? – והתגובה הייתה חיובית. מאז עמדה המפלגה על המשמר. ובהגיע השעה הנכונה זרמו מאות חברים אל שורות המתנדבים לגדודים" .בחורף 1916 הגיעו ללונדון 120 החיילים משרידי "גדוד נהגי הפרדות" וצורפו כפלוגה לאחד הבטליונים האנגליים. פלוגה זו, אליה התגייס ז'בוטינסקי, הייתה הגרעין של הגדוד העברי שעתיד היה להיווסד. מאמציו של ז'בוטינסקי ותומכיו נשאו לבסוף פרי ובאוגוסט 1917 פורסם בעיתון הלונדוני הרשמי דבר הקמת "גדוד עברי" בפיקודו של קולונל פטרסון. עם היות דבר הגדוד לעובדה פסקה ההתנגדות להקמתו מטעם חוגי הציונות הרשמית.

מפנה לטובת ההתנדבות לגדודים חל עם כניסת ארה"ב למלחמה ב- 6.4.1917, שהביא להסרת התנגדותם של המוסדות הציוניים. בן גוריון ובן צבי שינו את דעתם ולא רק שהצטרפו לפעולות ההסברה, אלא התגייסו בעצמם לשורות הגדודים. ב- 2 בפברואר 1918 צעד הגדוד, ששמו הוסב ל"בטליון ה- 38 של קלעי המלך" ברחובות לונדון ולמחרת היום יצא לחזית ארץ ישראל. הגדוד הספיק לקחת חלק במתקפה של הצבא הבריטי שנפתחה בספטמבר אותה שנה במטרה לכבוש את צפון הארץ ואת עבר הירדן המזרחי."לאחר שהממשלה הבריטית אישרה הצעתנו לייסד גדוד יהודי בארה"ב וקנדה... הוקם ועד בניו-יורק מטובי חברי המפלגה שקראו לנוער היהודי להתנדב לגדוד. אמריקה כאמור השתתפה כבר במלחמה וכל צעיר יהודי היה חייב קודם כל להתייצב לצבא האמריקאי, ורק מי שרצה להשתחרר משום מה מהצבא האמריקאי היה יכול, אם רצה, להתנדב לגדוד היהודי והתנדבו למעלה מארבעת אלפים איש. התנדבו גם לא מעטים מקנדה ומארגנטינה. בי"ד באייר , 26 באפריל 1918, נרשמתי אצל הקונסול הבריטי לגדוד, וביום 28/5/1918 הגעתי בתור חייל ולמחרת יצאתי מניו יורק לקנדה, כי שם קיבלנו האימון הצבאי הראשון....באחד ביוני 1918 הגענו לוינדזור שבו היה המחנה שלנו. בן צבי קדם לי לבוא לוינדזור. מצאתי אותו כבר שזוף מהשמש. בבואי לוינדזור מצאתי שם כבר 400 לגיונרים...."

לאחר שניתנה הסכמתה של ממשלת בריטניה להקמת הגדוד "האמריקאי" , יצאו המתנדבים לאנגליה ושם הוקם "הבטליון ה- 39 של קלעי המלך" שיצא למצרים. שתי פלוגות מגדוד זה הספיקו להגיע לחזית ארץ ישראל ולהצטרף לגדוד ה- 38 במערכה על עבר הירדן.

הגדוד השלישי, "הבטליון ה- 40 של קלעי המלך" הורכב ממתנדבים ארצישראליים לאחר כיבוש חלקה הדרומי של הארץ. האישור להקמת הגדוד ניתן ביוני 1918, ומיד עם הקמתו, הועבר הגדוד למצרים לצורך אימונים אולם לא הספיק להשתתף בקרבות שהתנהלו בצפון הארץ ובעבר הירדן. בדצמבר אותה שנה הועבר "הגדוד ה- 40" לארץ ישראל וצורף ליתר שני הגדודים העבריים.

לאחר סיום הקרבות חנו בארץ שלושת הגדודים העבריים, שמנו יחד 5,000 איש. הם השתתפו בתפקידי שמירה על המקומות שנכבשו ועל מחנות השבויים. העדר פעילות צבאית הגבירה בקרב חיילי הגדודים את הרצון להשתחרר. הרפיון הורגש בייחוד בקרב "הגדוד האמריקאי" שחייליו רצו לשוב הביתה. ז'בוטינסקי פתח במסע הסברה רחב כדי למנוע את פירוק הגדודים, להם ייחס חשיבות רבה ככוח שיוכל להגן על היישוב היהודי בארץ מפני פורעים ערביים, אך לשווא; הגדודים פורקו סופית במאי 1921.

הגדודים העברים נוצרו לא מתוך מיליטריזם ולא מתוך קרייריזם. שתי מטרות אחרות היו תמיד נר לרגליהם: הגנה על כבודו של העם היהודי,וכיבוש הזכות על א"י וגאולתה בכוח הצבא – לשם גאולתה בעבודה ולבנין מחודש של המולדת ההיסטורית של עם ישראל."
גדוד נהגי הפרדות, גדוד 38, 39, 40 של קלעי המלך
אלו פלוגות של מתנדבים יהודים במלחמת העולם הראשונה, שהתגייסו לעזרת הצבא הבריטי במלחמתו לשחרור ארץ ישראל מהשלטון הטורקי.היוזמים להקמת גדודים אלו היו ז'בוטינסקי וטרומפלדור. מטרתם - להקים גדודים עבריים בעלי סמלים ודגל עבריים בתוך הצבא הבריטי.בשנת 1915 הוקם "גדוד נהגי הפרדות" בראשות טרומפלדור. היה גוף ראשון לגדודים העבריים הלוחמים שקמו בהמשך. היה מופקד על הובלת אספקה בקווי הלחימה הראשונים של קרב גליפולי. לאחר פירוקו, חלק מאנשיו עבר לגדודים העבריים שהתהוו בהמשך.לקראת סוף המלחמה הוקמו שלושה גדודים עבריים: "גדוד הקלעים המלכותי מספר 38" – "הגדוד הבריטי" בלגיון העברי. רוב חייליו מוצאם היה מאנגליה, ומיעוטם היו אמריקנים וכן צעירים יהודים מרוסיה ששהו בבריטניה. מרבית אנשיו היו ציונים. "גדוד 39 של קלעי המלך" - "הגדוד האמריקאי", רוב חייליו הגיע מקרב יהדות ארצות הברית, ומיעוטם מאנגליה וגולים מישראל. היוזמים רוטנברג, בן גוריון ובן צבי; בארץ ישראל מתארגן גדוד עברי, כשנוצר הגרעין הראשון באמריקה באו בדברים עם הממשלה הבריטית באמצעות הקונסול האנגלי בניו-יורק והציגו לפניה ארבעה תנאים והם:גיוס של יחידה עברית ולא פיזור בין גדודים אחרים;הגיוס הוא לחזית א"י דווקא;עברית כשפת הפקודות;סימנים חיצוניים עבריים, כגון: דגל, סימנים על הכובע, השרוולים וכדומה.
"גדוד 40 של קלעי המלך" - "הגדוד הארצישראלי" של הלגיון העברי. הוקם לאחר שנכנסו הכוחות הבריטיים לארץ ישראל ורבים מצעירי היישוב רצו ליטול חלק בגוף הצבאי היהודי. עיקר המתנדבים היו צעירים ממחנה הפועלים וכמו כן תלמידי תיכון וגימנסיה הרצלייה. מנהיגות "פועלי ציון" (לימים מפלגת "אחדות העבודה") תמכו בהתנדבות. ראשי מפלגת "הפועל הצעיר" התנגדו. בראש מפעל ההתנדבות עמד משה סמילנסקי.
פירוק הגדודים:בבוא הגדודים לארץ, נתברר שיש שלוש יחידות יהודיות: בטליונים ה- 38, ה- 39 וה- 40 של קלעי המלך (Royal Fusiliers) ושלושה קולונלים בראשם. הייתה אפשרות לסדר עוד יחידה ואז היו מהוות בריגדה שלמה עם גנרל בראשה אולם היו כנראה סכסוכים פנימיים בין המפקדים בבחירת ראש הבריגדה וגם במטה הראשי הבריטי היתה נטייה לתת לגדוד העברי שיתבלט יותר. הוחלט על פירוק שלושת הגדודים.
ב-1919 שלח ז'בוטינסקי מכתב לשר המלחמה בו הזכיר את ההבטחה לתת לגוף הלוחם היהודי שם וסמל עבריים. הדבר התקיים ושרידי שלושת הגדודים שהוקמו אוחדו לגדוד אחד, גדוד לימי שלום "הראשון ליהודה" ולו סמל המנורה. הרכבתו: שתי פלוגות יהודיות ושתי ערביות. גדודי היהודים נתקיימו והערבים לא נתקיימו כלל. אולם לבסוף פורקו הפלוגות היהודיות. בזמן שז'בוטינסקי שימש כקצין במטה הכללי בירושלים, הוא היה עד למדיניות אנטישמית במנהלת הכיבוש שהוקמה ושלח מחאה כתובה אל אלנבי ואל ממשלת בריטניה.
עקב הגנתו על 55 חיילים שהביעו התמרמרות על האווירה האנטישמית בצבא ואשר הואשמו בהמרדה, קיבל ז'בוטניסקי הוראה לצאת מן הצבא. ז'בוטינסקי מחא על כך באמצעות מכתב ששלח אל משרד החוץ. שר החוץ קיבל את טענותיו והמליץ כי המלך יעניק לז'בוטינסקי את תו הכבוד של הקיסרות. ז'בוטינסקי סירב לקבל את האות כדי לשמור על מחאתו.
ניתן לומר כי בהקמת הגדודים הכניס ז'בוטינסקי ממד חדש לציונות שעסקה עד אז בהתיישבות והתנהלות מדינית - היה זה הממד הצבאי וזכות היהודים להלחם בכוח על מולדתם .
גדוד "הראשון ליהודה" פורק על ידי הבריטים במאי 1921. פירוקם של הגדודים היה לרועץ לחזונו של ז'בוטינסקי בדבר הקמת צבא עברי גלוי, והביא את היישוב לקיים בהמשך כוח חמוש מחתרתי- "ההגנה", אשר ייעודו הצטמצם להגנה על היישוב בלבד ולא לכיבוש.
תרומת הגדודים בספרו "מגילת הגדוד" כתב ז'בוטינסקי:
"ערכו המוסרי של הגדוד ברור לכל אדם המסוגל לחשוב בכנות וביושר. דבר רע היא המלחמה - פירוש הדבר, במחיר קורבנות אדם......... לתת ליהודים להילחם בעד אדמת ישראל - זהו אחד הרעיונות הנהדרים ביותר ששמעתי במשך כל ימי חיי."
גם אם הגדודים לא היו לשון המאזניים מבחינת המערכה הצבאית של בריטניה, הרי שעצם קיומם חשוב בתור הגוף הצבאי היהודי הראשון של העת החדשה. היה זה גוף גלוי, ולא מחתרתי, אשר נשא סמלים יהודים ושפתו הייתה עברית. קיום הגדודים נתן הוכחה לכוחם האפשרי היהודים והעניק צידוק מוסרי וערכי לדרישה להקים גוף לאומי בארץ ישראל. ניסיון צבאי שנצבר במסגרת הגדודים, כמו רוח ההתנדבות, עבר מאוחר יותר למסגרות המחתרתיות העבריות שפעלו בארץ.ערכם של הגדודים העבריים שפורקו בשנת 1921 היה גדול מאוד למען הישוב העברי בארץ ולמען תנועת התחייה הלאומית של העם. לא זו בלבד שאחרי דורות רבים של פיזור העם בארצות נכר, הופיעו זו הפעם הראשונה במערכות הקרב כוחות צבא עבריים, הלוחמים בשם עמם ולמען ארצם, אלא שתודות לגדודים העבריים התנועה הציונית נעשתה שותפה בכיבוש הארץ. תודות לגדודים העבריים אף זכה הישוב העברי בארץ לכוחות בעלי אימון צבאי שהניחו את היסוד "להגנה" בימי המאורעות. עם קום המדינה תרמו כוחות אלה יחד עם כוחות החטיבה היהודית הלוחמת שהשתתפה בקרבות מלחמת העולם השנייה, תרומה נכבדה ביותר בהקמתו של צבא ההגנה לישראל.
פרשת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה היא פרשת מפתח בתולדות הציונות. בפרשה זו נפגשו ונכרכו יחדיו, לראשונה, הגורמים והאישים שמילאו תפקיד ראשי בדרמה הציונית בתקופת המנדט – בריטים, ציונים וערבים, וייצמן, ז'בטוניסקי ואנשי תנועת העבודה; נחשפו לראשונה האמיתות היסודיות ביחסים בין האינטרסים האימפריאליים של בריטניה לבין האינטרס הציוני ובין ציונים וערבים בארץ ישראל; נקבעו העמדות היסודיות של אנשי המפתח בפוליטיקה הציונית בתקופת המנדט, ובייחוד של וייצמן וז'בוטינסקי.הגדודים העבריים אינם חשובים בשל התפקיד שמילאו בכיבוש הארץ. תפקיד זה היה צנוע. גם לא כמכשיר פוליטי לחיזוק הברית בין בריטניה והציונות, יותר משהועילו הגדודים לחזק ברית זו, חשפו את חוליותיה הרופפות. אפשר לומר, כי הבריטים לא רצו את הגדודים; הם היוו בעיניהם מטרד מלכתחילה; לאחר המלחמה ראו בהם גורם המאיים לקלקל את רקמת היחסים העדינה שביקשו לקיים עם הערבים בארץ.ז'בוטינסקי קיווה ליצור מכשיר כוח שבאמצעותו יוכל לתבוע את זכויות העם היהודי בארץ ישראל. אך הגשמת הייתה תלויה בהסכמת מעצמת הברית המערבית, והסכמה זו לא ניתנה אלא לאחר שהוכרעה הכף לזכות אוריינטציה ציונית. כלומר, יותר משסייעו הגדודים להגשמת הברית עם בריטניה – סייעה הברית עם בריטניה להגשמת הגדודים.ומכאן מתחיל, כנראה, התפקיד של הגדודים. הגדודים פשוט היו חייבים לקום כדי להוכיח נכונותו של העם היהודי להילחם על ארץ ישראל ולשפוך דמו עליה. אמנם פניה של הציונות, כיצד היו נראים פני העם היהודי אילו נסתיימה המלחמה בלי גדודים יהודיים השואפים להילחם לשחרור הארץ? כאן הוצדקו דבריו הפשוטים של ז'בוטינסקי: "עכשיו נוכל לקבל את ארץ ישראל, בצורה ההוגנת לנו כאומה, רק אם דם יהודי יישפך על שחרורה, יהודים ונשק בידם". על רקע הברית עם בריטניה היתה הקמת הגדודים העבריים המעשה הנכון והמחייב. אלמלא קמו הגדודים הייתה זו פשיטת רגל מוסרית של התנועה הציונית. ייצמן הכיר בכך היטב ועל כן גם לא חדל מתמיכתו בז'בוטינסקי לכל אורך הדרך.הכרה זו היא שפיעמה בתנועת ההתנדבות לגדודים באמריקה ובארץ ישראל והיא הסבירה לנו כיצד צעירים, חלוצים, אינטלקטואלים ופועלים אשר בתחילה התנגדו בחריפות ליוזמתו של ז'בוטינסקי, התנדבו עתה (לאחר פרסום הצהרת בלפור ועם התחלת ההסתערות הבריטית על ארץ ישראל) עצמם בהתלהבות רבה לגדודים. אנשי "החלוץ" באמריקה והפועלים הצעירים בארץ ישראל הרגישו שזה הדבר האחד שמוטל עליהם לעשות וכל השאר בטל בשישים. עם סיום המלחמה ובייחוד משנתבדו הציפיות כי הגדודים ישמשו חיל המצב של הבית הלאומי מטעם משטר המנדט, הוברר כי הבריטים לא יסכימו לעולם להפעיל את הגדוד העברי כמכשיר צבאי בהגנה על בטחון הישוב היהודי מפני התקפות הערבים ולו רק כדי להפיס את דעתם של הערבים ובתקווה למנוע החרפת הסכסוך בין שני העמים בארץ ישראל.
החל ויכוח בין צעירי הגדוד, אנשי מפלגות הפועלים לבין ז'בוטינסקי בשאלת דרכי ההגנה על הישוב היהודי תחת משטר המנדט. גולומב וחבריו ראו מעתה בארגון הגנה בלתי ליגאלית אמצעי הכרחי להבטחת חיי הישוב היהודי ברגעי מבחן הנכונים לו בעתיד.
ז'בוטינסקי לא האמין בתחילה בכוחה ובאפשרויותיה של ההגנה הבלתי ליגלית; הוא העדיף לקבל הכרה רשמית מבריטניה לפעולותיו,באותם ימים.(מאוחר יותר הקים את האצ"ל-שמרד בבריטים).
ז'בוטינסקי בעזרתם של רוטנברג וטרומפלדור וכן בסיועו של וייצמן פעלו אצל השלטון הבריטי וקיבלו הכרה לארגן מסגרת הגדודים בפועל. בשלב מאוחר יותר עם התקדמות המלחמה ובהסתמנות ניצחון בריטי, הצטרפו גם נוספים אשר בתחילה לא תמכו בהקמת הגדודים והם בן גוריון ובן צבי, מנהיגי הפועלים דאז, דבר שהביא לתנופה נוספת, להצטרפותם של צעירים לגדוד ה- 40 הא"י. לאחר הקמת ארגון ההגנה היה ויכוח בין ז'בוטינסקי שניסה לקבל לגיטימציה של השלטון הבריטי ובן האחרים אליהו גולומב שטענו שיש לסיים את הארגון גם במסגרת צבאית בלתי ליגלית.
בסופו של דבר הקימה תנועת העבודה את ההגנה וז'בוטינסקי את האצ"ל-ואלו פעלו שניהם באופן
בלתי ליגאלי.ובמסגרות פוליטיות שונות.
מקורות:
בלע מ.(2002)עולמו של ז'בוטינסקי מבחר דבריו ועיקרי תורתו,ת"א:מכון ז'בוטינסקי
ז'בוטינסקי ז,(1991) מגילת הגדוד, סיפור הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה,
ת"א: משרד הביטחון
עילם,י.(1973) הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה,ת"א: מערכות, צבא הגנה לישראל
תולדות ההגנה(1956), כרך ראשון, מהתגוננות להגנה, חלק שני.
מחיי יוסף טרומפלדור(1948), קובץ רשימות וקטעי מכתבים, ת"א:מהדורה שנייה
הגדודים העבריים, אגרות, יצחק בן צבי, תשכ"ז
זאב ז'בוטינסקי (1936)- סיפור ימי, אוטוביוגרפיה – ת"א:ערי ז'בוטינסקי
האנציקלופדיה העברית